החברים של ג'ורג'

חתירה תחת יסודות המשטר, עזה לא הולכת לשום מקום, והאכזריות האגבית של המאבק ב-BDS

“אני שולטת במנדלבליט”: החשיפה אמש (ב’) ב”הארץ” על נסיונה של איילת שקד להציע שוחד לבנימין נתניהו – עסקת קידום תמורת חסינות מדין – היא חתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. שרת משפטים לשעבר אומרת לראש ממשלה שהיא יכולה לנתב את היועץ המשפטי לממשלה כרצונה, ושאם הוא רוצה להמנע מעמידה לדין – שייתן לה ג’וב בממשלתו הבאה.

כן, שקד מכחישה. או, ליתר דיוק, מכחישה למחצה: היא אומרת שאם השליחים שלה אכן הציעו את מה שאומרות ההקלטות שבידי “הארץ”, הרי שהיא לא היתה מודעת לכך והם הציעו משהו שהיא לא הציעה. עוד מוסיפה שקד שהיא מעולם לא שוחחה עם אביחי מנדלבליט בשאלת החסינות של נתניהו.

ברור שהיא לא שוחחה איתו. שיחה כזו, הרי, היתה מכירת הסחורה שלה – השפעה על מנדלבליט – תמורת אפס מחיר. אף סוחר לא יעשה עסקה כזו. מהי שקד, אנחנו כבר יודעים: אופורטוניסטית וחלאה ניאו נאצית. עכשיו אנחנו למדים שתחת המעטה הנוצץ של “ערכיות שמרנית” רובצת ציניות שמוכנה למכור את כולנו.

שקד, חשוב לציין, היא כרגע אזרח פרטי. הפרשה הבל תאמן הזו – בל תאמן אפילו במצב הנוכחי, שבו כל יום מעלה פה את סף הגירוי – מציבה בפני המשטר הישראלי אתגר בלתי אפשרי. שקד היא החשודה העיקרית, במתן שוחד; אבל בנימין נתניהו, לא אזרח פרטי אלא ראש הממשלה, הוא זה שידע על הצעת שוחד ונמנע מלדווח עליה לרשויות, כחובתו כחוק.

במידה מסוימת, זו אשמתן של הרשויות. הרועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, הניח לאביגדור ליברמן לחמוק מדין גם כשעמדה בפניו עבירה מוכחה ומובהקת: השגריר שמינה ליברמן בבלארוס מסר לליברמן את המידע על בקשת החקירה של המשטרה בעניינו. ליברמן ידע שהשגריר עבר עבירה, ונמנע מלדווח עליה. וינשטיין נתן לליברמן לחמוק מדין, והפך את ההעמדה לדין בשל אי דיווח לקשה הרבה יותר: יש תקדים. אפשר יהיה להשתמש בהגנה מן הצדק.

יתר על כן, למי היה נתניהו מתלונן? הרי אין מפכ”ל כבר שמונה חודשים. למנדלבליט אין טעם להתלונן; אנחנו לא חיים בפארודיה רוסית מהמאה ה-19. מנדלבליט הוא ספק חשוד בפרשה. התוצאה היא ראש מפלגה שניסתה (לכאורה, לכאורה) לבצע עבירת שוחד, ראש ממשלה שלא דיווח על הצעת השוחד, וראש תביעה כללית שלא מסוגל לחקור כי הוא השוחד.

התוצאה הטבעית היא שמצב כזה פשוט יטוייח. אבל אם זה יקרה, האמון המועט שעוד נותר במערכת המשפט שלנו אחרי מעללי החבר האחר של שקד, אפי נווה, יתפוגג ובצדק. אני לא יודע מה הפתרון (ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס?), אבל כדאי שהמערכת תייצר כזה לפני שזה יצטרך לרדת לקילשונים ולפידים. כי על פניו זה בדיוק סוג המצב שמצריך קילשונים ולפידים: הוכחה שהמערכת הושחתה עד מעבר ליכולת תיקון, ושאם האזרחים חפצים חירות אין להם אלא להפיל אותה.

עיוורים בעזה: “בכיר בפמליית ראש הממשלה”, כלומר ראש הממשלה, הודיע אתמול (ב’) שישראל מנסה למצוא מדינה שלישית שתסכים לקבל את העזתים, כדי שאלה יוכלו לעבור אליה. טרם נמצאה כזו.

נניח עכשיו לעובדה שהספין העלוב הזה הוא נסיון מובהק של נתניהו להוריד מהכותרות את ההתבהמות האחרונה של רעייתו, שהפעם נתפסה מול המצלמות כשהיא משליכה פיסת לחם שקיבלה ממארחות באוקראינה ויצרה מבוכה דיפלומטית. ההנחה פה היא שישראל יכולה ליזום טיהור אתני ברצועה. אמנם, לשם שינוי, לא באמצעות פגזי זרחן ופצצות חנ”מ, אלא באמצעות תשלום, אבל טיהור אתני בכל זאת.

ההצעה הזו, שהיא התגלמות החשיבה הציונית – המרחב הוא משהו שיש לטהר מילידיו – לא ממש חדשה. ממשלות ישראל ניסו אותה בשנות השישים והשבעים. זה לא עבד. העזתים, והפלסטינים תושבי הגדה, לא הולכים לשום מקום. בעוד שנה, על פי ההערכות של האו”ם, תחדל רצועת עזה מלהיות ראויה לחיי אדם.

אם נתניהו רוצה שהעזתים יצאו מעזה, שיואיל להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו, למשל מג’דל (המכונה אשקלון). לא, אה? אז שייערך לתוצאות ארוכות הטווח של מדיניות הגטו שלו.

האכזריות היא הנקודה: הנסיון של ממשלת ישראל להלחם ב-BDS התפוצץ לה שוב בפרצוף בשבוע האחרון, כשהיא מנעה כניסה לישראל משתי חברות קונגרס דמוקרטיות, ראשידה טליב ואילהאן עומר. התוצאה היתה זעם נרחב בארה”ב על ההתנהלות של ישראל, עליה בתשומת הלב לתנועת ה-BDS – ולראשונה, דיבור מצד מועמדים לנשיאות על ביטול הקצבה האמריקאית לישראל, קצבה שאין לה אח ורע בעולם. ביטול הקצבה הזו, שעומדת כעת על 3.8 מיליארדי דולרים בשנה, מייצג את ה-S שב-BDS: סנקציות. הרבה יותר חמור מחרם. אשרינו שהגענו לשם.

אבל יש נקודה ראויה לציון במיוחד בכל הפרשה: התרגיל שניסתה ישראל הרשמית לעשות לטליב. היא הציעה לה לוותר על הסיור הרשמי, אבל להגיע לגדה המערבית כדי לפגוש את סבתה בת ה-90 – בתנאי שלא תדבר על חרמות.

כלומר, עשתה לטליב את התרגיל הקבוע שהיא עושה לפלסטינים מאז ימי משה דיין: “המדיניות שהתגבשה היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד, מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות […] יידע מה הפרט שיש לו מה להפסיד, אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהיפך; הוא יוכל להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.”

הכנע, אומרת ישראל לפלסטיני, ותר על שאיפותיך הלאומיות, כפוף ראשך; ואנחנו נתיר לך קיום כלכלי. כמובן, אתה עדיין תהיה כפוף למשיסת הצבא, עדיין תהיה חשוף לפשיטה לילית רנדומלית ללא צו גם אם לא עשית דבר, עדיין תהיה עשוי להלקח כבן ערובה; אבל יכול יותר גרוע. מה, אתה רוצה שנפוצץ לך את הבית?

הכנעי, אמרה ישראל לטליב. ותרי על עקרונותיך ומאבקך. כפפי ראשך, ואנחנו נתייחס אליך כמו לפלסטיני מן השורה. אפילו ניתן לך לראות את סבתא. לא חראם?

וטליב היססה. אבל בסופו של דבר נזכרה היא שהיא לא נתינה ישראלית: היא אמריקאית, ונבחרת ציבור אמריקאית; וכניעה כאן היתה השפלה לא רק שלה אלא של בוחריה. היא הרימה את ראשה, והפכה את הקערה על משטר העוול הבאוש והאכזרי שלנו.

אבל זאת יש לזכור: כמו אצל טראמפ, האינטסטינקט הישראלי הוא אכזריות גם כשאין בה צורך. האכזריות היא הנקודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרכז קורס

שלושה אירועים בשבוע האחרון מעידים על המקום בו אנחנו עומדים: נורמליזציה של היודו נאציזם

בזמן שטקסט זה נכתב, מספר הפצועים מאל אקצה ממשיך לעלות. היום חל, בצירוף מקרים מדאיב, גם איד אל אדחה, החג החשוב בשנה המוסלמית, וגם ט’ באב, התאריך הלא נכון שבו נקבו כותבי התלמוד כיום השנה לחורבן המקדש. בפגישה שנערכה בסוף השבוע בין ראש הממשלה נתניהו וראשי המשטרה ושירות הבטחון, הוחלט למנוע את עליית היהודים להר היום מחשש לאלימות. נזכיר שאין שום מצווה הלכתית להגיע להר הבית; שהרבנות הראשית, למעשה, אוסרת על עליה לשם (והרב הראשי הספרדי חזר על האיסור היום); שאל אקצה הוא מסגד, בהפרעות קלות, מאז שנת 640 בערך; ושהמטרה של עליית יהודים לחראם א שריף היא במוצהר פוליטית ולא דתית – הפגנת אדנות.

אז נתניהו קיבל החלטה מושכלת, אבל הבוקר היודונאצים נעמדו על הרגליים האחוריות ונערו נערה גדולה ומרה. בצלאל סמוטריץ’ שכח שהוא שר בקבינט ודיבר על החלטה “להכנע לטרור ולאלימות הערבית” וכינה אותה “בושה וחרפה.” איילת שקד ציטטה ישירות את אורי צבי גרינברג על “השולט בהר, שולט בארץ” ודרשה לאפשר להעלות יהודים לחראם א שריף ומיד.

נתניהו קיבל החלטה בסוף השבוע, אבל אחרי הכל הוא רב עם שקד וסמוטריץ’, ועל כן, מחשש שיראה פחות קיצוני מהם, הוא מיהר להפוך את החלטתו. משטרת ירושלים הסתערה על חראם א שריף במטחי גז ורימוני הלם כדי לפזר את המתפללים; ח”כ אחמד טיבי, שנכח במקום, אמר שהאלימות החלה ללא כל התרעה וללא כל פרובוקציה. מי שראה כמה הפגנות בגדה המערבית מכיר את המצב הזה היטב.

הרעש שאתם שומעים הוא חברי מפלגת כחול לבן מבצעים חיקוי של דג. בראיון שהעניק היום גנץ לטמקא (שבו הוכיח שוב שהוא לא ראוי לתפקיד ראש הממשלה, אבל נניח לזה) כל מה שהיה לו לומר על הר הבית הוא שהוא “לא מגלגל אחריות.” על היכולת של קומץ משוגעים שרוצים מלחמת גוג ומגוג להזיז בקלילות את ראש הממשלה באחד המקומות הנפיצים בעולם, לא אמר דבר. אחרי הכל, לגמרי יתכן שהוא יצטרך את הפסיכים האלה כחברים בקואליציה שיבנה. הם לגיטימיים עכשיו, הם המיינסטרים. גנץ הוא זה שצריך להציג את עצמו ימני כדי להיראות ראוי לשבת איתם.

בשבוע שעבר, הוענק פרס כלשהו ליצחק גינזבורג, אולי הרב היודונאצי ביותר בישראל. האיש שנתן את ההסכמות ל”תורת המלך”, האיש שהישיבה שלו ביצהר היא הלב הפועם של הטרור היהודי. בין האנשים שנכחו במקום היו בצלאל סמוטריץ’, שר התחבורה, ורפי פרץ, שר החינוך. פרצה סערה זוטא כאשר הסתבר שהאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך מימן את הפרס; האגף מיהר למשוך את תמיכתו. פרץ דווקא הגיע לטקס. וכלום. כמה שמאלנים מחו מול האירוע, וזהו. עוד יום במדינת ישראל.

באמצע השבוע שעבר, סיפקה מכינת בני עלי את מנת התשפוכת הקבועה שלה: אחד אלעזר קשתיאל בישר לחניכיו – המיועדים לקצונה – שהפתרון הרצוי לשאלת הפלסטינים היא שעבוד שלהם. לטובתם, כמובן, שהרי בכך יקשרו את עצמם לעם מוצלח: “בוא תהיה עבד שלי, בוא תהיה שותף להצלחה.” בני עלי היא ספינת הדגל של הציונות הדתית. שקט ודממה נרשמו בקרב אנשי המרכז-לכאורה. הם נכנסים בחרדים פה ושם; אלה, אחרי הכל, לא משרתים בצבא. אבל לא מדברים סרה ביודו נאצים של סמוטריץ’ ושקד.

לא היה מסובך מדי לתקוף את שקד וסמוטריץ’ באמצעות היהדות דווקא. לא האורתודוקסית, כמובן. יאיר לפיד הכריז על עצמו פעם כיהודי רפורמי, כנראה למגינת ליבם של רבנים רפורמים. אילו רצה, הוא יכול היה לצטט את יהוה המשתיק את המלאכים השרים עם טביעת צבא פרעה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” אפשר היה להעמיד כנגד הסמוטריצ’ים את האידיאל של תיקון עולם שמפעם, למשל, ביהודי ארה”ב. אבל זה לא יקרה, כי בסופו של דבר המרכז היהודי מאמין בעליונות יהודית לא פחות מאשר הימין היהודי. ובסופו של דבר, למרכז היהודי אין תשובה לשאלה של הימין הדתי, “אם אתה לא מקבל את התורה, מה אתה עושה פה?” הרי המדינה הוקמה על גזל ורצח; לצדנו עומד יהוה עם אגודל מונף; מי ניצב בצד שלך?

ללפידים ולגנצים אין תשובה, או – גרוע משמעותית יותר – הם מפחדים להשמיע אותה בשל חשבונאות זולה כלשהי. ועל כן נמשיך להתדרדר הלאה, היודו נאצים יהפכו למרכז החדש בעקביות. לםני 35 שנים, הכנסת הקיאה מתוכה את כהנא. ח”כים יצאו כשהוא נואם. היום לפיד וגנץ ימכרו את נשמתם בעבוד נזיד העדשים של יורשיו, ויחנקו בכך כל סיכוי למדינה דמוקרטית. זאת יש לזכור: הימין הקיצוני מנצח כאשר המרכז קורס. ושלנו קרס מזמן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרים ארורים, ובן דרור ימיני

עוד שבוע, עוד הולכת שולל מצד בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, כתב עוד טור hasbara מייגע ביום שישי האחרון. בשלב זה, אחרי שימיני נתפס בשקר אחרי שקר – ראו דוגמא מוחצת כאן – נראה שכבר אין טעם. מי שלא הבין עד כה שמדובר בתועמלן, כבר לא יבין.

ובכל זאת. כי כשהשקר נמצא ברשת ללא הפרכה, קל מאד להתייחס אליו כאל אמת. במקרה שלפנינו, בן דרור מנסה להפריך את הטענה שצה”ל הורג ילדים באופן שיטתי.

ben dror

הוא עושה שני תרגילי הטעיה ומשחק במספרים. הראשון הוא הגבלת המונח “ילד” לגיל 14 בלבד. כמובן, בישראל אנשים נחשבים ילדים גם בגיל 16. השני הוא תרגיל מסריח במיוחד: ימיני משמיט את מספר ההרוגים הגדול במיוחד בשנים 2009 ו-2014 (מבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן, בהתאמה; זאת למרות שהאדם איתו הוא מתווכח, ניר ברעם, מתייחס ספציפית למבצעים).

לטענת ימיני, שלדבריו מסתמך על נתוני בצלם (כאן המקום לברך את ימיני על כך שהבין שנתוני בצלם אמינים מאלה של דובר צה”ל), ולדבריו מספר הילדים ההרוגים, על פי שנה, הוא:

2019 (עד סוף מאי) – ארבעה.

2018 – תשעה.

2017 – אפס.

2016 – ארבעה.

2015 – שלושה.

2014 – בואו לא נספור אותה.

2013 – תינוקת אחת.

2012 – 24 ילדים (ימיני נמנע מלציין את העובדה, אבל זו השנה של “עמוד ענן”)

2011 – שישה.

2010 – אפס.

2009 – בואו לא נספור אותה.

סך הכל הילדים ההרוגים על ידי צה”ל, לדעת בן דרור ימיני על פי נתוני בצלם: 47.

פניתי לבצלם וביקשתי את הנתונים שלהם לגבי בני 15 ומטה. ובכן:

2019 (עד סוף יולי) – 8 (כולל הרג של קטין פלסטיני בשטח ישראל)

2018 – 32

2017 – 3

2016 – 16

2015 – 9 (כולל קטין פלסטיני, בן 14, בשטח ישראל)

2014 – 459

2013 – 3

2012 – 31

2011 – 8

2010 – 3

2009 – 228

סה”כ: 800 (798, אם לא סופרים את הקטינים שנהרגו בשטח ישראל). הלכתי רק עשור אחורה, כי באמת שאין לי כוח להסתכל על נתוני האינתיפאדה השניה. בכל זאת, יש גבול.

הבדל של פי 17 בערך. החיים קלים כשאתה מתעלם מרוב הנתונים. אם נמשיך עם חשבונאות הדמים הזו הגרוטסקית הזו, מדובר בשישה ילדים מדי חודש. אבל לא שם הטבח האמיתי: הוא נמצא בקבוצת “גילאי הצבא”, בני 16 עד 50 בערך, שצה”ל מרשה לעצמו להרוג בתואנה שהם עשויים להיות חמושים ומסוכנים. ככה הורגים נכים ולוקים בנפשם על הדרך, וטוענים אחר כך שהחיילים “חשו סכנה.” לציבור הישראלי אכפת, בקושי, מילדי הגן הפלסטינים; פחות מזה על ילדי בית הספר; ועל הגדולים לא ירחם עוד. ואם איתרע מזלם והם נולדו ברצועת עזה, גם על ילדי הגן לא ירחם.

ואת ההתעלמות הזו מגורלם של ילדים צריך לתדלק. כשימיני מעוות את הנתונים בוויכוח שלו עם ניר ברעם, הוא לא מגן על ישראל מחוצה. הוא מסלף את הוויכוח הפנימי הישראלי. הוא חושש שאם הישראלים יהיו מודעים למשמעות המעשים שהם מאשרים בהיסח הדעת, הם מוסריים מספיק כדי להירתע. אני חושד שהוא טועה, אבל מה שימיני עושה הוא להכביד את ליבם, לומר להם שהכל בסדר, שאין טעם להסתכל מה קורה סביבם. הוא משתמש בשורה הנבובה של “כל ילד הרוג הוא טרגדיה” – ומשתדל להשכיח את העובדה שהוא אויבם ארוך השנים של הארגונים שמפנים את תשומת הלב לילדים ההרוגים הללו, שמצביעים על כל טרגדיה. כשזה קורה, מכביד הלב הרשמי של ישראל זועק שמדובר ב”תעמולת שטנה.”

בדרמה הזו, ימיני הוא היח”צ של פרעה. למזלו, הוא לא צריך להגן על שימוש בגופות תינוקות בלבנים; גדול החשש שאם היה נדרש לכך, היה עושה זאת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

געגועי (בערבון מוגבל) לכהנא

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עקרב מחפש צפרדע

בוקר טוב, הצרעת שלכם חזרה. תזכורת מיהו אהוד ברק

אהוד ברק עוסק בקדחתנות בשבועות האחרונים בסחיטה פוליטית ענקית. לברק יש בעיה: לרוע מזלו, דווקא במקרה שלו הזכרון הציבורי עובד. בקרב המצביע הממוצע, יש לו כריזמה של מדוזה. אין לו סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה – הסקרים נותנים לו בערך 2.8% – בכוחות עצמו, אז הוא צריך צפרדע כדי לעבור על גבה את אחוז החסימה. אחר כך, כמובן, הוא יעקוץ אותה והיא תוכל להאשים רק את עצמה.

מה לעשות, אנחנו מכירים את אהוד ברק. הוא היה מאדריכלי רצועת הבטחון בלבנון. בשנת 1993 הוא עלה על הרעיון המבריק שעמד מאחורי מבצע “דין וחשבון”: משכשל צה”ל בלחימה נגד אנשי החיזבאללה, להמטיר אש ארטילרית על האוכלוסיה בדרום לבנון כדי שזו תלחץ על הממשלה בביירות, כדי שזו תלחץ על החיזבאללה. או, במילים מנומסות פחות, פשע מלחמה מובהק. ברק לא עלה על הרעיון בכוחות עצמו – כשכשל צה”ל במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי, הוא עבר להפצצת ערי התעלה – אבל הוא הפך אותו לדוקטרינה רשמית, שאחר כך כונתה “דוקטרינת הדאחיה” ומשמשת מאז בעיקר נגד תושבי רצועת עזה. כרמטכ”ל, שיקר ברק לכנסת באשר למעורבותו באסון צאלים ב’. כסגן רמטכ”ל, הוא היה מאדריכלי התכנית לפלישה לעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תוכנית שלמרבה המזל לא יצאה אל הפועל (היא סוכלה על ידי השר אריה דרעי, שלמרבה הצער שחק מזמן את הקרדיט שהגיע לו על בלימת הטירוף הזה.)

לאחר פרישתו מצה”ל, פנה ברק לעסקים פרטיים, ואז התפוצצה בתקשורת פרשת צאלים ב’ במלוא הכוח. ברק מיהר למצוא מחסה בממשלת רבין, שם שימש כשר פנים. הוא לא הותיר בתפקיד שום חותם, אבל הוא נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו ב’. בממשלת פרס קצרת היומין, הוא שימש כשר חוץ, שוב ללא הותרת כל חותם. לאחר התבוסה לנתניהו, נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה, התמודד בנחישות ראויה להערצה עם הנסיונות של שמעון פרס לחתור תחתיו (פרס ניסה אז, כהרגלו, לזחול לממשלת נתניהו), ובבחירות 1999 ניצח את נתניהו. זה היה השיא של ברק; משם הכל התרסק.

אף שניצח את נתניהו בבחירות האישיות, ‘ישראל אחת’ של ברק גרפה רק 26 מנדטים (אובדן של 13 מנדטים לעומת בחירות 1996). הממשלה שלו היתה רעועה מראשיתה, והוא עשה כל שגיאה אפשרית, תוך שהוא מפגין זלזול ויוהרה כלפי השותפים שלו. הוא מיהר להפנות גב לאוכלוסיה הפלסטינית-הישראלית, שהצביעה לו בהמוניה. ברגע האמת מול אסד, בדיון על החזרת הגולן, ברק איבד את עשתונותיו ונסוג (מזכירת המדינה אולברייט צרחה עליו אז שהוא השפיל את נשיא ארה”ב, שתמך בתכנית). המפלגות החרדיות פרשו עקב פרשת המשחן (אל תשאלו), וברק נשאר בלי רוב. הוא הפסיד בהצבעת אי אמון, אבל האופוזיציה לא הצליחה לגייס את 61 הקולות הנדרשים להדחתו. ברגעי השפל תמכו בו רק 34 חברי כנסת.

הוא קיים הבטחת בחירות אחת, הוצאת כוחות צה”ל מלבנון, ועל כך מגיע לו בהחלט קרדיט – כשעם זאת צריך לזכור גם את חלקו בהשקעת צה”ל בבוץ שם. הוא טוען בימים האחרונים שבכך הציל את חייהם של 550 חיילי צה”ל, ולגמרי יתכן שהוא צודק. אבל הנסיגה השתבשה משום שברק, כאמור, נרתע ברגע האחרון מהסכם עם אסד, והנסיגה נכפתה על ישראל כשצד”ל החל להתפרק מכוח עצמו.

הוא דחף את ערפאת למו”מ סופי (תוך שהוא מפר התחייבויות לפלסטינים שזמנן הגיע), וכשיצא לדיונים בארה”ב הכריז שהוא הולך לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת. פה חשדתי. המשא ומתן נכשל, ביולי 2000, וברק התחיל לעבוד על אם כל הספינים בהיסטוריה הישראלית: “אין פרטנר.” המטרה היתה לחלץ את ברק מאחריות לכשלון בכל משא ומתן שנגע בו. במקביל, תחת ברק גדל מספר ההתנחלויות וזינק מספר המתנחלים, ובשטח התחזקה שיטת ההיתרים של פירוק הגדה למספר חטיבות נפרדות ושלילת חופש התנועה של הפלסטינים. ברק לא התחיל אותה, אבל הוא חיזק אותה.

אריאל שרון, שהליכוד בחר כיו”ר על תקן של מחמם המקום של נתניהו, החליט לבצע פרובוקציה ולעלות למסגדי הר הבית. השב”כ הזהיר את ברק שהמהלך יכול להוביל למהומות רחבות; ערפאת התחנן בפניו שלא יאפשר לשרון לעלות להר; אבל ברק חשש שסירוב לשרון יגרור פגיעה בתדמיתו.

את התוצאה הזו של חולשת ברק מכירים כמעט כולנו, אבל ראוי להתעכב על שתי נקודות. הקריטית בהן היא שברק איבד שליטה על הצבא. שאול מופז ובוגי יעלון יצאו למסע הרג נרחב, תוך שהם מתעלמים בבוז מההנחיות של הממשלה להנמיך את האש. למי שעוד לא ראה, “מיליון כדורים באוקטובר” הוא סרט חובה. בפועל, כפי שהעיר בשעתו דורון רוזנבלום, ישראל עברה הפיכה צבאית מרצון. ברק, מופז ובוגי סירבו להגיב לסרט. הם יודעים למה.

כל הזמן הזה, טרח ברק להטמיע את תפיסת ה”אין פרטנר”. במקביל, הוא ניסה לנהל שיחות בהולות עם האין-פרטנר בטאבה, בנסיון להפסיק את הדימום באמצעות ויתורים שלא היה מוכן לעשות קודם לכן. זה לא צלח: בני שיחו הבינו שאין לו לגיטימציה לרכישת עפיפון. ה”אין פרטנר”, האמצעי להצלת ברק בבחירות, הפך לתרומתו המכרעת לציבוריות הישראלית.

התרומה השניה שלו היתה טבח אוקטובר. בעקבות הירי הפראי של צה”ל בגדה, פרצו מהומות גם בישובים הפלסטיניים בישראל. בשידורי הרדיו שלו, הסית ברק את המשטרה ל”שמור על הצירים פתוחים” בכל מחיר, כביכול יש צבא פולש שמגיע. התוצאה היתה משטרה ששה אלי הדק ו-13 הרוגים שלא היה שום צורך בהם. באחד הראיונות הללו, ציינה ועדת אור, אמר ברק ביחס למשטרת ישראל ש”אגב מגיעות לה מחמאות גדולות מאד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתדרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה.” ועדת אור קבעה, בין השאר, “בהיותו ראש ממשלת ישראל […] הנחה ברק את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או צריך היה להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר לבין הצורך להמנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים.”

ברק לא שילם שום מחיר על אחריותו למותם הלא הכרחי של 13 אזרחים, ודו”ח אור (שהתריע, כבר אז, על תרבות השקר של המשטרה) נעלם אל תהומות הנשיה. ברק נמרח לעיסה בבחירות שנערכו לאחר מכן, כאשר שני שליש מהמצביעים העדיפו את שרון. ברק ניסה לזחול לממשלת שרון, נכשל, פרש ופנה לעסקים פרטיים. הציבור לא שמע ממנו במשך שש השנים שלאחר מכן.

מהם העסקים שבהם עסק ברק? לא ידוע, כי הוא לא אוהב לתת לציבור דין וחשבון. אנחנו יודעים, עם זאת, שבין 2001 ו-2019 תפח הונו משמעותית והוא מוערך כעת בכ-120 מיליוני שקלים. זה לא כסף שמרוויחים בעבודה ציבורית – אלא בהיוון המעמד והקשרים שיש לך כשר בטחון וראש ממשלה לשעבר. אנחנו יודעים שברק קיבל שבעה מיליוני שקלים במצטבר עבור “מחקר” שאף אחד לא ראה עבור קרן וקסנר, שנוהלה בפועל על ידי הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ושברק נכנס ויצא בבתיו של אפשטיין במשך שנים; אנחנו יודעים שברק משך השקעות מאפשטיין גם לאחר 2008, כשהאחרון הורשע בשידול לזנות של קטינה; ואנחנו יודעים על כל מיני פוילע שטיקים אחרים, ביניהם חברת טאורוס שנועדה במפורש לסחור בקשריו של ברק. ברק עצמו אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להתייחס לנושא כדי שלא “לפגוע בכושר ההשתכרות שלו.” שזו עמדה סבירה לחלוטין לאיש עסקים מפוקפקים, אבל לא ממש לדמות ציבורית. ההתנהלות של ברק בתחום הזה מזכירה באופן חשוד את התנהלותו של אביגדור ליברמן, כולל העברת חברות לבנותיו של ברק, אבל ברק הוא מבשרו של הממסד, ובהתאם הוא לא מקבל את היחס שליברמן מקבל.

בשנת 2007, ביום רע מזל מהרגיל בהיסטוריה של ישראל, שב ברק לחיים הפוליטיים. הוא הדיח בקלות יחסית את עמיר פרץ, שהיה למעשה שר בטחון לא רע בכלל אבל המערכת הבטחונית תדרכה נגדו (והיתה גם תמונת המשקפת ההיא), הפך לשר בטחון בממשלת אולמרט והבטיח שאם דו”ח וינוגרד יקבע שיש לאולמרט אחריות לכשלון במלחמת לבנון השניה, הוא ידרוש את התפטרותו. דו”ח וינוגרד אמר בדיוק את זה, אבל ברק פשוט התעלם מהבטחתו. מילה שלו היא מילה רק מול אוליגרכים מפוקפקים.

לפני בחירות 2009, היה מבצע עופרת יצוקה. ברק הפעיל בו שוב את האסטרטגיה שהגה בדין וחשבון: הרג מסיבי של אזרחים באש מרחוק כדי להפעיל לחץ על הנהגת האויב. צה”ל איבד עשרה חיילים בטבח ההוא – ארבעה מהם כתוצאה מאש דו צדדית, לפחות אחד מהם כתוצאה מנוהל קרונוס. 926 אזרחים נהרגו על ידי צה”ל, לעומת 236 לוחמי אויב; מעמדם של כ-250 שוטרים שנהרגו מהאוויר ללא התרעה שנוי במחלוקת. הטבח בעזתים אירע סמוך לבחירות 2009, וברק ניסה למנף את העובדה שהציבור מתעב אותו לטובתו, עם הסיסמה “לא סחבק, מנהיג.” הוא הצליח להוביל את מפלגת העבודה לתוצאה הגרועה ביותר שלה עד אז, 13 מנדטים.

עם הבחירות הכריז ברק שהוא ישמש כאופוזיציה לנתניהו, אבל – מאחר ומילה שלו היא מילה, כזכור, רק מול אוליגרכים מפוקפקים – מיהר להוביל את מפלגתו לממשלת נתניהו. אחרי הכל, מה יעשה אדם כמו ברק באופוזיציה? יגיש שאילתות? ישתתף בפיליבסטרים? יעלה הצעות חוק? כמו כן, יש לציין את העובדה המצערת שקשה לשווק את עצמך לאנשי הון מפוקפקים אם אתה בסך הכל חבר כנסת. אז הוא מכר את המצביעים ונהיה שר בטחון. עסקה משתלמת בשבילו, משתלמת גם עבור נתניהו – ברק העניק לו לגיטימציה של “מתינות” שהוא נזקק לה מאד בקדנציה השניה שלו – ואם היא לא השתלמה לבוחרים מי יודע מה, נו, אפשר לסמוך על זה שהם ישכחו.

במהלך הקדנציה הזו עשה ברק כמיטב יכולתו כדי להוביל את ישראל למלחמה עם איראן. למזלנו, יש קבינט והקבינט לא קנה את רעיון העוועים הזה. ב-2012, אחרי סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו למפלגה, פרש ברק ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות, שהוא עצמו כינה אותה בציניות “איסתקלל.” הוא הבין שהסיכוי שלו בבחירות 2013 נמוך מים המלח, ופרש.

ברק דפק את השמאל והמצביעים שלו בכל הזדמנות. הוא גרם לשמאל נזק בלתי הפיך עם סיסמת ה”אין פרטנר”, הוא גרם לישראל נזק עצום בכך שהוכיח שוב שאין לה בעיה לירות באזרחיה הפלסטינים, הוא איבד שליטה על הצבא בתחילת האינתיפאדה השניה ובכך הוא נושא באחריות לגרירתה של ישראל למאבק דמים נורא, והוא היה שותף מלא להעמקת הכיבוש. מדובר במתחרה רציני על תפקיד הפוליטיקאי הכושל בישראל; גולדה, מאחוריך.

בימים האחרונים טוען ברק שהוא יביא לחוקה תוך שנתיים ולנישואים אזרחים תוך שנה. אני מניח שהוא מתכוון לעשות את זה באמצעות מכירת חדי קרן. לי האשליות האלה מזכירות את אחת האפיזודות היותר דוחות מתקופת שלטונו של ברק: הסוף שבוע ההוא, כשכבר לא היתה לו קואליציה, שבו הבטיח ביום שישי להביא “מהפכה חילונית” לאישור הממשלה ביום ראשון, במוצאי שבת שינמך אותה ל”מהפכה אזרחית”, וביום ראשון הוריד אותה מסדר היום.

זה האיש, זו דרכו. מעט מאד אנשים יכולים להשתנות בגיל 76, ולא ראינו שום סיבה לחשוב שדווקא ברק ישתנה. כרגע הוא מבצע פיגוע מיקוח: הוא מחזיק רימון תלוש נצרה ומאיים שאם מרצ לא תתאחד איתו, הוא יתפוצץ יחד איתה. הוא זקוק למרצ, כי לא נשארה לו צפרדע אחרת לחצות איתה את אחוז החסימה.

אני קורא ליו”ר מרצ הטרי, ניצן הורוביץ: אל תרא ואל תחת, לא מברק ולא מחבר חנפיו בתקשורת. עשה את המעשה הנכון ושלח את ברק למקומו הראוי, ערימת האשפה של ההיסטוריה. שימצא צפרדע אחרת לרכב עליה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עדכון מחזית הלוחמה המשפטית

ולמלשינים אל תהי תקווה

“התובע [שי גליק] הוא דילטור, מלשין, או בלשון העם ‘שטינקר’. התובע הוא פעיל ימין מוכר, שפועל כאותן הציפורים המנקות את שיניו של התנין: בעוד ארגונים כמו ‘אם תרצו’ פועלים בחסות ממשלתית, התובע מסתער על השיירים של פעילותן. פעילות הרדיפה וההלשנה של התובע היא עיקר פעילותו הציבורית, ולשם כך הקים ארגון המכונה בצלמו, שמספק לו את המשאבים לפעילות הרדיפה שלו.”

כך תיארתי את שמאי (”שי”) גליק בכתב ההגנה שהגשתי בתביעת הסרק שהגיש נגדי (39526-07/17, אם יש לכם זמן לבזבז) ביולי 2017. השבוע נמחקה התביעה הזו (יחד עם התביעה שהגשתי נגד גליק), אנחנו עדיין מחכים להוצאות, אבל נרשמה הצלחה בלתי צפויה: סעיף 3 להסכם קובע כי “הצדדים מבינים כי ככל הניתן יש לשמור את הוויכוח האידיאולוגי ביניהם לזירה הציבורית והם מתחייבים לעשות ככל שביכולתם כדי להמנע מהגשת תביעות לשון הרע הקשורות לאותם ויכוחים אידיאולוגיים […] הצדדים מבינים גם שיתכן שבית המשפט יהיה מוסמך להוציא צו חוסם כנגד מי מהם שיגיש תביעות מרובות בעילה של לשון הרע בנסיבות כאלה.” ההדגשה שלי.

למה זה חשוב? ובכן, פה צריך לחזור אחורה כמה שנים. לגליק יש היסטוריה ארוכה של התקפות אישיות עלי ואיומים עלי ועל זוגתי, גלינה ווקס. הנה דוגמא קלאסית.

תכתובת בין שמאי גליק לבת-זוגו של יוסי גורביץ, כפי שהוגשה לבית-המשפט

גליק הפך את ההצקה וההתקפה האישית לאמנות. יש לי עור עבה ועל כן השתדלתי פשוט להתעלם ממנו. האיש מותיר רושם של אדם שזקוק נואשות של תשומת לב, במיוחד של יריביו, ושהוא זקוק להכרה מהם. על כן הקפדתי שלא לתת לו כזו וסירבתי לבקשות החברות הנלעגות שלו בפייסבוק. ההתקפות של גליק עלי היו בשיאן בשנים 2014-2016, במהלך ואחרי צוק איתן, במהלכן הוא איים שהגיש נגדי תלונה במשטרה (תלונה שכפי שבדקתי לא הוגשה), הפך את הפעילות שלי בארגון יש דין למוקד לחץ על הארגון (בשלל טענות שווא, שהחוזרת שבהן היא שהייתי “מנהל בכיר” שם) וניהל לוחמה פסיכולוגית נגד גלינה. לאחר עוד סיבוב של השמצות שלי פשוט נמאס לי, וסחמתי את החלאן בפייסבוק.

חלפה כשנה וחצי. בסוף מאי 2017 כתבתי את “הצל שלי ואני”, שבו פירטתי על מחלת הדכאון שאני סובל ממנה. כמה ימים לאחר מכן, כתבתי פוסט נוסף. למחרת בבוקר, גיליתי שהפטריה שלי חזרה. קיבלתי מייל מאדם לא ידוע, אחד שמאי גליק, שהיתה בו כותרת בלבד: “לא פרשת בגלל הדכאון?” שאלתי “מי אדוני”, כי באותה העת לא ידעתי ששי גליק הוא nom du guerre של שמאי גליק, שם שמיועד ליצור הטעיה. החלאן זיהה את עצמו, וזה המשיך כך:

glickpic

זמן קצר לאחר מכן פרסמתי בפייסבוק ובטוויטר צילום מסך של הפניה של גליק, עם הכיתוב “שי גליק, שמכונה גם שמאי גליק, ממשיך להפגין קלאסה אחרי שחסמתי את השרץ בפייסבוק.”

מבלי לשים לב, ומתוך אמונת שווא בחופש הביטוי בישראל, נכנסתי לטווח הלוחמה המשפטית של גליק.

[…]

בשנה וחצי שחלפו מאז שחסמתי אותו בפייסבוק, גליק הפך לסוג של אימפריית דומן. הוא הגדיר את עצמו בגאווה כ”סוג של טרוריסט.” גליק התמחה בביטול אירועים של אנשי וארגוני שמאל. לדבריו-שלו בקישור לעיל, יש לו שתי שיטות: הצפת אנשים שאחראים על האירוע בסמסים מהאספסוף המוסת שלו עד שהם נכנעים, ואם זה לא עובד, הוא מתקשר למשטרה ומודיע שתהיה אלימות במקום האירוע. המשטרה, שממילא לא נלהבת יותר מדי להגן על אירועים של מתנגדי משטר, שמחה על ההזדמנות לתירוץ לבטל את האירוע.

טרור, נזכיר, הוא הפצת אימה לשם השגת מטרה פוליטית. גליק משתמש באיומים באלימות כאמצעי לביטול אירועים, ובמידת הצורך הוא מפעיל פוליטיקאים – בולטת לרעה מירי רגב – כדי להפעיל לחץ ציבורי לסגירת אירועים או מקומות שבו הם נערכים. את סוג הטרור הזה ממשלת ישראל דווקא מחבבת.

גליק לוקח אחריות על ביטול עשרות אירועים של ארגון שוברים שתיקה (מספר מוגזם, ממה שהבנתי; האיש אוהב לקחת קרדיט), ובמידה מוצדקת יותר על סגירת גלריה ברבור, ביטול הופעות של האמן ארקדי זיידס, הצליח להביא לביטול ההשתתפות של ארגון “עמק שווה” בפרויקט “בתים מבפנים”, ועוד. כאשר גליק מצליח באחד ממופעי סתימת הפיות שלו, הוא נוהג להתרברב ולכתוב בפייסבוק “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. מאוחר יותר, משהבין שמדובר באיום, שינה את הנוסח ל”ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם – במסגרת החוק.”

אולי המעשה השפל ביותר שעשה גליק – על כל פנים, מאלה שאני יודע עליהם – היה נסיון לשיבוש חתונתה של יולי נוביק, בשעתו מנכ”לית שוברים שתיקה, באמצעות הפגנה. אחר כך כתב בפייסבוק, המכשיר רב העוצמה בהיסטוריה להפצת שנאה, “ברוכה השבה לעולם הרווקות, מאחל לך יולי שיהיה לך רק רע בחיים.”

איך הייתם מכנים אדם כזה?

[…]

לא הייתי מספיק ערני לכך, אבל שובו של גליק לחיי סימן שלב חדש במאבק שלו. במאי 2017 הגיש גליק את תביעת הדיבה הראשונה שלו, כנגד שוברים שתיקה. הארגון סירב להגיב לאיזו שטות של גליק בציינו שמדובר בטרול ושקרן. זה הספיק לגליק להגיש תביעת דיבה. הוא הגיש אותה בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא.

נעמוד רגע על השיטה שבה ניהל גליק את המערכות המשפטיות שלו. הוא הגיש תביעות נגד ארבעה אנשים וגופים עד כה: ראשית שוברים שתיקה, אחר כך אני, אחר כך אודי אלוני, והקורבן האחרון היתה ענת מטר. השיטה היתה קבועה: פניה לבית משפט לתביעות קטנות. האגרה שם היא רק 300 ש”ח. זה הכל. וכפי שציינתי בכתב ההגנה, משהתברר לי שמדובר בשיטה:

“[אני מבקש] לדחות על הסף את תביעת השווא של מר גליק, ולהשית עליו קנס גדול למען יראו וייראו, כדי שלא יהפוך נבל ברשות התורה את בית המשפט לתביעות קטנות למכונה לתביעות SLAPP בעלות של 300 ש”ח.”

המסלול היה קבוע: גליק היה מורח כמה שיותר זמן בבית המשפט לתביעות קטנות, התיק היה עובר משם לבית משפט השלום, עוד מריחת זמן – ובסופו של דבר, התביעה נדחית. פעם אחר פעם הובהר לגליק שבית המשפט לתביעות קטנות איננו המקום להגשת תביעת לשון הרע, ופעם אחר פעם הוא בחר להתחיל שם.

לכלל של “התביעה נדחית” יש חריג אחד: אודי אלוני לא התייצב לדיון בבית המשפט ומשם דברים הסתבכו (והתביעה עדיין עומדת, ואל תעשו את הטעות הזו.)

אבל עד שהתביעה נדחית, גליק מבזבז את זמנם וכספם של קורבנותיו, גורם להם מעמסה ומועקה, ואנשים שעושים דברים רציניים צריכים לתת לשי גליק תשומת לב שלה הוא תאב כל כך – תאב כנראה יותר מאשר לכסף, משום שעד כה התביעות לא הועילו לו.

במקרה של שוברים שתיקה, גליק שילם לארגון פיצויים של 1,500 ש”ח בסך הכל – הרבה פחות מהזמן והכסף שהארגון הקדיש לנושא. במקרה שלי, שאלת ההוצאות עדיין פתוחה, אבל ספק אם הם יחזירו לי את הלילות חסרי השינה. מה אם תיפול על השופט הלא נכון, מה אם תעשה טעות קריטית בעדות, מה אם. וכל זה בגלל גידוף שגרתי למדי, גידוף שכלל איננו דיבה.

כשיצאתי למסע המיותר ברובו הזה, כלל לא חשבתי שהוא יגיע למשפט. יש בישראל הלכות לשון הרע ברורות למדי. הלכת בן גביר העניקה לאיתמר בן גביר פיצוי של שקל אחד על הכינוי “נאצי קטן.” פס”ד אם תרצו, המאוחר ממנו, קבע שתביעות כאלה צריכות להדחות על ידי בית המשפט. כתבתי אז, בבטחון שהתברר כמופרז, ש”זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. […] וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן.” לא העלתי על דעתי שמשפט כזה יכול להמשך שנתיים. אחרי הכל ולמרות הכל, נשארו בי שרידי אמונה במערכת הצדק הישראלית.

ואולי עכשיו, אחרי סעיף 3 בפסק הדין, מסע הרדיפה המשפטי של גליק ייבלם. אם הוא יתבע אתכם על קשקוש כלשהו, כמנהגו, הפנו את בית המשפט לפסק הדין הזה. אולי זה יעזור בפעם הבאה ששופט לא ירצה לעשות את העבודה שלו, קרי לפסוק.

[…]

אבל, בסופו של דבר, הנצחון האמיתי שייך לענת מטר. במקרה שלה, נאלץ גליק בשפל רוח להסכים לפשרה שבמסגרתה הוא ימשוך את התביעה בתנאי שענת מטר תפרסם פוסט בפייסבוק שמבהיר מדוע כינתה אותו “ארכי פאשיסט.” דבריה של מטר ראויים לציטוט:

“בהקשר הנוכחי כדאי להזכיר את מקומה המרכזי של ההלשנה במשטר פאשיסטי, או בעל תווים פאשיסטיים ניכרים. בניסוי החינוכי המפורסם, ‘הגל השלישי’, תופעה של הלשנה נרשמה כאחד הסממנים המובהקים שאפיינו את גלישת התלמידים לקבלה של פאשיזם. מחזהו של ברכט, ‘המלשין’, הוא אולי הביטוי החזק והמתומצת ביותר לאימת ההלשנה: התגייסותו של האזרח מן השורה לשמש זרוע של המשטר ולהודיע על כל מופע של חריגה מהתכתיב הלאומי-קונסנסואלי.

“מהתובנה הזו של האידיאולוגיה הפאשיסטית נגזרת ההגדרה של הפשיסט כמי שפועל להשתקה, בשם טובת האומה כביכול, להלשנה על קולות ביקורתיים עפ”ר משמאל שיוצאים מהשורה וסימונם כאויבים, בוגדים וכו’.

“לפיכך, בהתאם לפעילותו של שי גליק וגישתו למוסדות, ארגונים שמביעים עמדות החורגות כאמור מתכתיבי השלטון, תיאורו כפאשיסט הינו להבנתי המקצועית ולדעתי מדויק.”

לקח נוסף מהפרשה שלי הוא שבריונים הם פחדנים: גליק היה להוט מאד להמשיך את התביעה – עד הרגע שבו הגשתי נגדו תביעת דיבה משלי בשל טענות שקריות, וציינתי שמדובר בזדון מובהק.

glick_defame1

מהרגע הזה, עשה גליק הכל כדי לסיים את התביעה. יתכן שהיא הסתיימה טוב יחסית בדיוק בשל כך. לקח שיש לזכור, אם תמצאו עצמכם מול הארכי פאשיסט (ראו פירוט לעיל) גליק או דומיו.

וכל הזדים, ברגע יאבדו; ומלכות הרשעה מהרה תעקור ותשבר ותכלה.

(יוסי גורביץ)

מותק, הנכבה נעלמה

יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ”ב, עושה לנו NKVD

מי שעוקב אחרי עלילותיה המשונות של מערכת הבטחון הישראלי מכיר את שמו של יחיאל חורב בעיקר לשלילה, כמי שאחראי על סתימת פיות והעלמת אזרחים. חורב היה ראש המלמ”ב, ארגון השושו הפחות מוכר בישראל, במשך תקופה לא סבירה של 21 שנים (1986-2007), וכפי שחשפו בסוף השבוע ארגון עקבות והגר שיזף ב”הארץ”, הוא לקח על עצמו לשפץ את ההיסטוריה הישראלית, או, אם לדייק, להעלים את הנכבה. (גילוי נאות: לפני שנים עבדתי לצד ליאור יבנה, ממייסדי עקבות, והגר שיזף ביש דין. אני ממליץ על החוויה בחום.)

מה קרה םה? די פשוט. המנדט של המלמ”ב עמום למדי, כמקובל בארגוני שושו, אבל הוא אחראי בעיקר על פיקוח על כל מה שקשור לתוכנית הנשק הגרעיני שמפעילה ישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). לפני 17 שנים עלה חורב על ראיון גאוני. הוא הודיע לשלל הארכיונים הרשמיים והפרטיים בארץ שהוא ואנשיו מתכוונים לעבור על המסמכים שלהם ולסנן מתוכם כל מידע שנודע לתוכנית הגרעין דלעיל. נשמע הגיוני, לא?

רק שכרגיל, זה לא נעצר שם. התירוץ הבטחוני היה, כתמיד, רק תירוץ. תוך זמן קצר החל המלמ”ב להורות על הכנסתם של מסמכים הנוגעים לנכבה לכספות, ובמקום שבו יש לו יותר השפעה, פשוט החרים אותם. במקרים אחרים, הארגון הורה על צנזורם של מסמכים.

חורב אמר לשיזף בגלוי שהמטרה של העלמת המסמכים היא לסייע להכחשת הנכבה: חוקרים של הטיהור האתני שהתרחש פה ב-1947-1948 יתקשו לבסס את הטענות שלהם, אם המסמכים שהם צריכים נעלמים מהארכיונים. לא במקרה, חורב וחבר מרעיו הורו גם על העלמת מסמכים שכבר צוטטו במחקרים אקדמיים. בתגובה לשאלה של שיזף, “בני מוריס כבר כתב על המסמך הזה, אז מה ההגיון להשאיר אותו חסוי?” עונה חורב:

"אני לא זוכר את המסמך המדובר, אבל אם הוא ציטט ממנו, אבל אין את המסמך עצמו, אז העובדות שלו לא חזקות. אם הוא יגיד 'כן, יש לי את המסמך', עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון. אם המסמך כבר היה בחוץ והיו סוגרים אותו בארכיון, הייתי אומר שזו טיפשות. אבל אם מישהו ציטט משהו, זה הבדל של יום ולילה מבחינת תקפות הראיה שהבאת".

על שלושה שקרים הציונות עומדת: על כך ש”פלסטינה היא מולדת היהודים”, שקר שחוצפתו מדהימה לאור העובדה שרוב היהודים כאן הם מהגרים וצאצאי מהגרים; על כך ש”הארץ היתה ריקה” כאשר הציונים חדרו אליה; ועל השקר שב-1947-1948 לא היה גירוש המוני וטבח של האוכלוסיה הילידה, אלא שהיא “ברחה.” למה ברחה?

לא מסובך להפריך כל אחד מהשקרים הללו. הראשון, למשל, מרוקן ממשמעות את המושג של “מולדת.” את השני מפריכים רישומי המסים העות’מנים. הטיהור האתני של 1947-48 מתועד לעייפה. בעוד ששני השקרים הראשונים הם לתצרוכת פנימית בעיקרם, השקר השלישי הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה: מעט מאד אנשים בעולם מקבלים אותו. ובעידן שבו הקונגרס האמריקאי מתחיל לדון – הכל בשלבים ראשוניים מאד – בפיצויים לצאצאי העבדים, הרעיון של דיון פתוח על מה שעשתה ממשלת ישראל בשנות הנכבה מטריד את הממשלה הנוכחית מאד.

אז מצד אחד, מנהלים מאבק מטופש להפליא כנגד ה-BDS, ומצד שני, מסוכן יותר, מגבילים את הגישה לאמת. גונבים מאיתנו את האמת ההיסטורית שלנו, את היכולת שלנו לעשות חשבון נפש, את היכולת שלנו להבין מה עשו אבותינו ומאיפה אנחנו באים, להבין את שכנינו ואת הדרך אל מחוץ למלכודת שבה אנחנו חיים.

המדינה הדמוקרטית היחידה בעיני עצמה עוסקת כבר 17 שנים, בשם הבטחון המהולל, בשכתוב היסטוריה ברמה שלא נראתה מאז ימי קומיסרי התרבות של סטאלין. ובמסגרת הטירוף של מלחמת צריבת התודעה, ההתנהלות הזו נראית להמוני ישראלים הגיונית לגמרי. אם יתהו על משהו, הם יתהו למה הדברים ההם תועדו בכלל ומי צריך לדעת את זה. כפי שכבר נכתב פה, במובנים מסוימים ישראל היא מדינה מזרח אירופית טיפוסית. לא במקרה קל לממשלת הימין להתחבר למשפצי ההיסטוריה מהונגריה ופולין.

אבל ממשלת פולין יכולה ליצור מצג שווא על מערכת היחסים של מדינתה והמיעוט היהודי שלה ככל שיעלה על רוחה; לכל היותר תרעיל את נפש האוכלוסיה שלה ותגדל דור חדש של מכחישי הפניית הגב הגדולה והביזה המסיבית. כשממשלת ישראל מחנכת את האוכלוסיה שלה שלא היתה נכבה – הנה, לך תמצא את המסמכים? מה הטיעונים שלך בכלל? – היא דוחפת את האוכלוסיה למלחמת נצח. מי ששולט בהווה שולט בעבר, ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. והעתיד שממשלת ישראל רוצה, כפי שאמר ראש הממשלה, היא חיי נצח על החרב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על תרבות השקר של צה”ל

ושתי הערות נוספות על תחקיר דין יששכרוף

למען ה-hasbara מותר לשקר: תחקיר של ברוך קרא שפורסם אמש בתכנית "המקור" (ה’) עסק בפרשת דין יששכרוף שהסעירה בשעתו את המדינה. אירוע מרכזי בפרשה היתה התייצבותו של אחד עמרי סיינר, רס”ן שלם בצה”ל, יחד עם שורה של חיילים אחרים. סיינר תיאר את עצמו כמ”פ של יששכרוף והחיילים תיארו את עצמם כחיילים ששירתו איתו; כולם טענו שהאירוע לא התרחש; כולם הישירו אצבע אל המצלמה, וכולם טענו שיששכרוף שיקר.

וכולם שיקרו.

אתמול נחשפה האמת ששוברים שתיקה ניסו, בהצלחה חלקית מאד, להוציא לתקשורת: שסיינר לא היה המ”פ של יששכרוף בתקופה המדוברת ושהאירוע התרחש בתקופת המ”פ הקודם, דן סוריאנו. האחרון אמר מפורשות שהוא לא הכיר את רוב החיילים שהופיעו בסרטון ההוא.

מה מניע אנשים כמו סיינר והבוס שלו ב”מילואימניקים בחזית”, עמית דרי, לשקר? זה די ברור, הם חיים מהשקרים הללו. הם תועמלנים מקצועיים. גורמים עלומים מעבירים להם מיליוני שקלים כדי שיפיצו את השקרים שלהם. אירונית, בהתחשב בטענה הקבועה נגד שו”ש = “למה בחו”ל” – עיקר הפעילות של דרי וסיינר היא בחו”ל.

אבל מה גורם לקבוצה של סתם חיילים לבוא ולהעליל כך (חלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך) על הקצין שלהם? משום שצה”ל והכיבוש בנויים על שקר. משקר החייל למ”מ שלו, משקר המ”מ למ”פ, וזה למג”ד וכן הלאה עד לרמטכ”ל. והם משקרים גם לציבור. הציבור, מצידו, אוהב שמשקרים לו. אחרי הכל, הוא יישן פחות טוב בלילה אם יידע מה בניו עושים. הכיבוש מבוסס על שקרים לציבור ואיננו יכול לעמוד בלעדיהם; והחיילים יודעים אינסטינקטיבית מה תפקידם: לשקר. ויש מספיק מהם שיעשו זאת בהתלהבות ובהנאה.

גלימות במקום מגפיים: הכיבוש לא היה עומד ללא משפטנים שיצדיקו אותו, שיעטו אותו באצטלה מכובדת. אתמול הוכיחה הפרקליטה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, עד כמה נחושים הפרקליטים להתייצב גם לצד מערכת ה-hasbara. ליטמן הכחישה שהיתה כוונה פוליטית בנסיון ההעמדה לדין של יששכרוף, אבל לא הצליחה להסביר איך יצאה ההודעה חסרת התקדים שלה, שקבעה – לפי ההזמנה של סיינר ודרי – שיששכרוף הוא שקרן.

השקר שעליו לא התעכבה התכנית של דרוקר היה אחר. ההעמדה לדין של יששכרוף היתה צעד קיצון לא רק משום שמדובר היה בצעד פוליטי למשעי; הוא היה צעד קיצון משום שכעקרון, כחלק מטיוח הפשעים בגדה, הפרקליטות לא מעמידה לדין חיילים לשעבר. השיטה פשוטה: מצ”ח והפרקליטות הצבאית מורחים את הזמן עד שהחייל המעוול יוצא מגדר חוק השיפוט הצבאי, ואז אומרים שמה לעשות, אין להם סמכות עליו. אם הפרקליטות האזרחית רוצה, שתטפל. הפרקליטות מקפידה לא למסור נתונים, אבל המספרים של חיילים לשעבר שמועמדים לדין באזרחות על עבירות כנגד פלסטינים הם אפסיים.

כשקרא הציק לליטמן בכך שהציג לה עדות אחרת על התעללות, ליטמן התחמקה ואמרה שלא כך מנהלים חקירה. זה נכון. אבל על כל עובד ציבור שנודע לו על עבירה חלה החובה לדווח עליה. עכשיו נראה אם ליטמן תעשה את המינימום הנדרש ממנה. אל תעצרו את נשימתכם. היא רקובה כמו המשטר שהיא מסנגרת עליו, ומי שמפקח עליה – שי ניצן – רקוב ממנה.

הכלב שלא נבח: ואחרי הכל, קרא ודרוקר נכשלו במשימתם. סוריאנו אומר להם שהוא לא מבין בכלל למה מתייחסים לתקרית של יששכרוף, שהוא יכול לספר סיפורים הרבה יותר גרועים על חברון, שאלה זוטות. ואתה עוצר את נשימתך: האם זה יקרה? האם קרא יזמין אותו לפרט?

כמובן שלא. זה היה הורס את המשחק. והמשחק הוא העמדת פנים שאנחנו רודפי צדק. אנחנו נעמת את יששכרוף עם סיינר ודרי ואפילו נגבה עדות מפלסטיני מזדמן, אבל נקפיד לומר שהתקרית היא חריגה. שישו בני מעיכם, צופים יקרים: הכל בסדר. הכל היה תקרית מבודדת. ואם המ”פ אומר שיש דברים גרועים יותר, נקפיד לא לדעת מה הם. עלו על משכבכם בשלום. במופלא ממכם אל תדרשו.

אחרי הכל, אתם לא רוצים להיות דין יששכרוף החדש, נכון? זה דורש מחירים קשים לעיכול. יש גבול לרדיקליות שהתקשורת הישראלית מרשה לעצמה. אתמול דרוקר וקרא התוו אותו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משטרת ש"י ניצן

שני תיקים בשבוע האחרון מאפשרים לנו לראות איך פועל המחוז החולה ביותר של משטרת ישראל והבכיר הטייחן ביותר של הפרקליטות

(אזהרת טריגר: פגיעה מינית)

.

.

.

הבוקר (ג’) שוחרר ממעצרו מחמוד קטוסה, תושב דיר קדיס שנפל קורבן לעלילה תפורה בקווים גסים של משטרת ש”י והפרקליטות הצבאית. התיק הזה, שבו נחשד קטוסה באונס ילדה בת שבע על סמך אפס ראיות כמעט, מאפשר לנו להתבונן באופן שבו פועלת משטרת ישראל כשהיא חושבת שאין עליה שום פיקוח. המקום שבו המחלה המסוכנת הזו – אין דבר מסוכן מאשר כוח משטרה שאין עליו פיקוח אזרחי, להוציא צבא שאין עליו פיקוח כזה – פושה יותר מבכל מקום אחר הוא מחוז ש”י, ולא במקרה. זה מחוז שרוב מוחלט של תושביו אינם אזרחים ישראלים וששוטריו רואים בדיכוי האוכלוסיה חלק מרכזי מפעולתם.

נזכיר בתמצות את פרטי פרשת מחוז ש”י החדשה. בתחילת אפריל השנה הגיעו הוריה של ילדה מהתנחלות חרדית למשטרה והודיעו שביתם נאנסה. היה להם גם חשוד: שרת בית הספר, קטוסה. ההורים, על פי הדיווחים, זיהמו את שרשרת הראיות בכך שדיברו עם בתם על האפשרות שקטוסה הוא זה שפגע בה. פרט לעדותה של הילדה – שכאמור, זוהמה – אין כל ראיות נגד קטוסה. החוקרים שאלו אותו ביחס לתאריך אונס; משהתברר שיש לו אליבי, שינו החוקרים את תאריך האונס המשוער. תחילה חשבו החוקרים שהאונס בוצע בבית מסוים; שהסתבר שאין ראיות בבית ההוא, העבירו את מיקום האונס לבית אחר. גם שם לא נמצאו ראיות. המשפחה העבירה ראיות שעשויות למסור ראיות פורנזיות כלשהן לרשות המשטרה רק אתמול (ב’). שורה של עדים בהתנחלות שבה מתגוררת הילדה הביעו ספקות קשים ביחס לסיפור כולו, תיארו את קטוסה כאדם הגון ועובד ישר, וציינו שהסיפור המאוחר של המשטרה – כביכול גרר קטוסה את הילדה ברחוב מרכזי של ההתנחלות כשהיא בוכה וצועקת – רחוק מלהיות סביר.

חלק ניכר מזיהום הראיות בפרשה הזו, נראה, הוא באשמת המשפחה. משנודע לה על התקיפה, היא התעכבה זמן ניכר, התייעצה עם רב ואחר כך עם רופאת קופת חולים, ורק לאחר כל זה פנתה למשטרה. אף על פי כן, חלקה של משטרת ש”י בתפירת התיק עצום. קטוסה נעצר בתחילת מאי, בבית משפט צבאי כמובן, והוחזק במשך כ-50 ימים. במהלך התקופה הזו, הטילה משטרת ש”י צו איסור פרסום על הפרשה. המשטרה הגישה לפרקליטות הצבאית תיק ריק למעשה מראיות. זה לא הפריע לפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום חריף מאד.

ארגון ימין, חננו, שחרר את פרטי הפרשה לתקשורת בקול תרועה כחלק מנסיונו לתאר את האוכלוסיה הפלסטינית כטורפת מינית. חלק ניכר מהתקשורת הישראלית – ייזכר לכלימה ידיעות אחרונות – רצו עם הסיפור בלי לבדוק אותו. חלקים אחרים (זכורים לטובה יוסי אלי מערוץ 13 וג’וש בריינר מהארץ) פירקו את התיק תוך ימים, תוך אומץ ציבורי ניכר. לחינגה הלאומנית הצטרפו החשודים הרגילים בחברות בקו קלוקס קלאן, גלעד “הנער לעניינים מלוכלכים” ארדן, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.

כמו כל דבר שארדן נוגע בו, התיק הפך לחרא. הבוקר, כאמור, לא היתה לפרקליטות הצבאית ברירה אלא לשחרר את קטוסה ולגנוז את כתב האישום – זאת לאחר שמשטרת ש”י הציגה חידוש מעניין בתחום אכיפת החוק, איסוף ראיות לאחר הגשת כתב אישום. אבל, מאחר לכל הקלחת הזו צורף גם שי ניצן, הטייח הרשמי של מערכת המשפט הישראלית, לשחרור נלוותה אמירה רמוזה שקטוסה קשור איכשהו לפרשה.

כלומר, לקחו בן אדם, תפרו לו תיק, החזיקו אותו במעצר במשך יותר מ-50 ימים, ושאור השמש הראה שהתיק מופרך, שחררו את האיש בחוסר רצון – אבל המשיכו להשמיץ אותו.

פועל כאן וריאנט מקומי של חוק הפיל של אורוול. הוא מתאר כיצד, כמפקח משטרה בבורמה, נדרש פעם למצוא פיל אגרסיבי שהרג אדם ולהרוג אותו. מלווה בהמון בורמזי, הוא מוצא את הפיל, שנראה עכשיו רגוע לגמרי ולא מהווה כל סכנה. אורוול לא רוצה לירות בפיל, אבל יש מאחוריו המון. הוא יורה בפיל ופוצע אותו אנושות. מאוחר יותר, כשיתהה בינו ובין עצמו למה ירה בחיה שלא רצה לירות בה, הוא חש שכל כובד האימפריה עליו: אם לא יירה בפיל, אחרי כל בניית המתח הזו, הוא ייתפס כחלש וכשוטה בעיני הבורמזים. הוא נציג המשטר. אם המשטר ייתפס כחלש וכשוטה, מי יודע מה יקרה.

שי ניצן ומשטרת ש”י חייבים, על כן, להראות למקומיים למי יש יותר גדול. אין להם ברירה אלא לשחרר את קטוסה, אבל הם ינסו לפגוע בשמו הטוב תוך כדי זה. אל תסתכבו איתנו, הם אומרים לפלסטינים: לא תצאו טוב מזה גם אם לא עשיתם כלום.

אני מכיר, למרבה הצער, את פעילותה של משטרת ש”י במשך שנים. אפשר לומר בזהירות שאני לא מעריץ. ועדיין הלסת שלי נשמטה במקרה הזה. רמת הרשלנות, החאפריות, הבוא-נסגור-כבר-את-התיק-הזה-ונחסל-שווארמה, הגיעה השמימה. לרוע מזלה של משטרת ש”י, מקרה קטוסה מגיע צמוד מדי למקרה אחר, זה של דין יששכרוף.

יששכרוף הוא הדובר לשעבר של שוברים שתיקה. כזכור, שי ניצן שלח את משטרת ש”י למצוא את הפלסטיני שיששכרוף תיאר שתקף. משטרת ש”י מצאה תוך זמן קצר פלסטיני. לא את הפלסטיני הנכון – זו בכל זאת משטרת ש”י – אבל פלסטיני. מאחר וזה לא היה הפלסטיני הנכון, ובהתאם הוא לא תיאר את האירוע הנכון, מיהרו שי ניצן וחבר מרעיו – הבולטת שבהן היא המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן – להודיע שיששכרוף שיקר ושהוא בדה את האירוע. זו הודעה נדירה מאד, אולי חסרת תקדים: הפרקליטות לא מחווה דעה על תיקים שהיא לא תובעת בהם.

דא עקא, שתוך זמן קצר שוברים שתיקה – לא משטרת ש”י – מצאו את הפלסטיני הנכון ודרשו שהפרקליטות תשנה את החלטתה. שלשום (א’) הודיעה ליטמן שהיא סוגרת את התיק כנגד יששכרוף מחוסר אשמה, אבל מושכת את הטענה שהוא שיקר. ליטמן הודתה שיששכרוף תקף את הפלסטיני, אבל איכשהו שכנעה את עצמה ואת הבוס שלה שאין אשמה. ניצן וליטמן לא סגרו את התיק באופן מביך כל כך מרצונם החופשי: יששכרוף עתר לבג”ץ בדרישה שניצן יקבל החלטה (מי שזוכר את המקרה שלי, יזכור שהפרקליטות אוהבת להשאיר תיקים כאלה פתוחים), ואם זה לא היה מספיק – את בג”ץ אפשר למרוח בדרך כלל לאיזה שנתיים – אז ביום חמישי רביב דרוקר ברוך קרא צפוי לשחרר תחקיר על התנהלות הפרקליטות בפרשת יששכרוף.

ואם אתם חושבים שההחלטה של ליטמן וניצן לסגור את התיק ארבעה ימים לפני התחקיר של דרוקר היא מקרית, יש לי גשר למכור לכם. נסדר לכם עשרה תשלומים, כמו לשרה נתניהו.

בהפרש של יומיים, קיבלנו שמערכת החוק שלנו רקובה מהמסד עד הטפחות, ומחוז ש”י הוא הרקוב שבאגפיה. יש לנו שני אנשים שמחוז ש”י ניסה לתפור להם תיק. האחד הוא פלסטיני והשני הוא מתנגד למשטר שהמשטר, ובכן, מתנגד לו. לגמרי יתכן, צריך לומר, שבאיזה מחוז רקוב דרומי המשטרה תתפור תיק אונס לבדואי או אתיופי; אבל הסבירות שתיק ברמת זה של קטוסה יעבור פרקליט או שופט קלושה. במחוז ש”י תפקידה של המשטרה הוא להיות זרועו הארוכה של השלטון לצרכי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת. תפקידה להיות חותמת הגומי הראשונה, שלאחריה תתווסף זו של הפרקליטות הצבאית והשופט האוטומטי הצבאי, שיעניקו למעשה עוול משפטי את ההכשר. אין מה לראות כאן; משפטנים כבר חתמו על הכל. לכו הביתה.

וכך, לאור מה שאנחנו יודעים על מחוז ש”י ואדוניו בפרקליטות, יש להניח שמתנהלים תיקים כנגד פלסטינים והניצבים לצידם דרך קבע. רובם, למזלו של מחוז ש”י, לא רואים את אור השמש. אין מה לראות פה, אומרים לנו; אלה כולה פלסטינים, מצאנו אצלם משהו, אתם לא צריכים לדעת מה. זה סודי ובבית דין צבאי. לכו הביתה.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם שמשהו נסגר בבית דין צבאי, על דעתם של משטרת מחוז ש”י, בהסכמתם של שי ניצן ונורית ליטמן, בהסכמתו של שופט צבאי, שימו לב. יש סיכוי גבוה למדי שהרגע בוצע עוול בשמכם. יש סיכוי סביר מדי שאדם חף מפשע הוכנס לכלא על ידי אוכלי לחם הציבור. יש סיכוי לא מבוטל שכספי המסים שלכם משמשים לדיכוי הצדק.

(יוסי גורביץ)

האיש החזק-נבעך

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)