שבוע אחרי תחילת המתקפה הישראלית כנגד רצועת עזה, הדבר היחיד שאני יכול לומר עליה בבטחון הוא שהיא מתנהלת בצורה מטומטמת. אני מודה שההשכלה הצבאית שלי היא לחלוטין אוטודידקטית, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הגאונות הגדולה במכה אווירית עצומה, שאחריה כמה ימים של כמעט-כלום.

 

ברור היה שבנק המטרות של חיל האוויר יימצא באוברדראפט תוך זמן קצר; זה קורה תמיד. מודיעין צבאי מועיל עד רגע תחילת הלחימה; אחריו הוא כבר לא רלוונטי. אנשים ויחידות זזים, משתפרים, סופגים אבדות. מי שחשב שהוא יוכל להסתמך על מודיעין וחיל אוויר כדי להכריע את הלחימה, טעה. הוא טעה גם בלבנון – וצורת המחשבה הזו היתה שגויה כבר במלחמת העולם השניה. כוח אווירי לא מכריע.

 

על כן, אם צה"ל היה רציני בקשר למלחמה הזו ובקשר לדוקטרינה של "הלם ואימה", המתקפה הקרקעית היתה צריכה להיערך תוך זמן קצר – שעות, לכל היותר – מהמתקפה האווירית. במקום זה קיבלנו שבוע של דשדוש, מריבות מתוקשרות בממשלה, והחל מאמש – חזרה לזוועה של הפגזה ארטילרית של אזור מיושב בצפיפות. אפשר להתווכח על יעילותה של פצצה חכמה בלוחמת גרילה; אין שום ספק שתותח הוא הכלי הגרוע ביותר בה. הוא הורג מספר עצום של אזרחים והוא לא יעיל כנגד משגרי הקסאמים. בצורה שצה"ל משתמש בו, הוא דומה מדי לאנשי החמאס. גם אל פסגת התבונה שדחתה הפסקת אש חד צדדית עוד לא הצלחתי להעפיל. 

 

אבל הטקטיקה היא עניין צדדי וחשוב פחות.

 

*           *            *            *            *

 

אמש נערכה עצרת גדולה של השמאל הרדיקלי – כמה אלפי אנשים; זה גודלו של השמאל המפגין היום – ובה, בטוב טעם חריג, נישאו דגלי פלסטין. אני מכיר בזכותם של הנ"ל לשאת דגלים כאלה, ואני חושב שטוב עשה בית המשפט כשדחה את טענות ההבל של המשטרה שרצתה לאסור על נשיאתם.

 

אבל אני גם מכיר בכך שאף שנשיאת דגלי אויב בזמן מלחמה היא חוקית, היא גם פחות או יותר הדבר המטומטם ביותר שאפשר לעשות, אם אתה רוצה לשכנע את עמיתיך האזרחים. מי שהתעקש על הדגלים, עמד בחזית זכות הדיבור – ובו זמנית הפך את עצמו ללא רלוונטי לרוב מוחלט של תושבי המדינה. הוא לא דיבר אליהם. לא ברור אל מי דיבר, אם בכלל. לא מיותר להזכיר שאלה אותם אנשים שראו בנשיאת דגלי ישראל באום אל פאחם פרובוקציה שזכות הדיבור לא צריכה לחול עליה.

 

אני יודע, אני יודע – לא מדובר בתומכי חמאס. הם לא תומכים בו. הם רק מצדיקים אותו. תמיד. החמאס צודק כשהוא רוצח אזרחים ישראלים באוטובוסים ובמסעדות, כי הוא מדוכא. זה לא נעים, זה "מצער", אבל ככה זה במלחמה. החמאס צודק כשהוא יורה לעבר ישוביהם של ישראלים מהמעמד הנמוך. זה לא צריך להיות ככה, כמובן, אבל א לה גר קום א לה גר. אלא אם, כמובן, ישראל משיבה אש; אז מדובר בפשעי מלחמה אפריורי. וזה כל כך מעייף.

 

ואולי זו הסיבה שמפלגת הדגל של השמאל הישראלי, מרצ, לא הצטרפה להפגנה אתמול. היא חפצת חיים פוליטיים. מי שבזמן מלחמה מניף את דגלי האויב, עוד לא התבגר ועוד לא הבין שהוא מניח מוקש תחת עמדותיו שלו. 

 

*           *            *            *            *

 

יפה כתב שלשום תומר פרסיקו שהוא מאמין לחמאס. כן, מאמין להם: גם כשהם אומרים דברים מזעזעים כמו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה".

 

גם אני מאמין לחמאס. הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. לא, הם לא פרגמטיים. זו לא דרכם של הילידים להביע את מחאתם כנגד הדיכוי המערבי המתמשך. אלה לא מילים. על כל פנים, לא רק מילים.

 

מתקבל הרושם שהשמאל הרדיקלי תמיד העדיף להסתכל הצידה ולא להביט ישירות אל מה שהפלסטינים אומרים. מעטים בהם המתונים. החאמסניקית שקוראת "להחזיר את היהודים לתנורים" (דקה 3:29) אותנטית יותר מהאינטלקטואל הפלסטיני הקורא לדו שיח חד צדדי. מצד שני, את הרטוריקה של הפסיכים הדתיים שלנו הם, אכן, מקבלים ברצינות. גם אני. וכבר התרגלתי למצב המוזר הזה, שבו אנשים שמשבחים אותך כשאתה תוקף את הגזענות היהודית, מאשימים אותך בגזענות ברגע שבו אתה מצביע על תופעות גרועות הרבה יותר וטקסטים קיצוניים יותר בצד השני. אפשר לדבר, באריכות, על הגזענות הרכה של התפיסה של המדוכא כמי שאין לו דרך להתבטא אלא באלימות, על האופן המשונה שבו פוסט מודרניסטים מוצאים את עצמם מאמצים את תפיסת "חצי ילד, חצי שד", של קיפלינג. אבל כבר אין לי כוח.

 

(אבל אם כבר קיפלינג, הנה כמה שורות שאולי בכל זאת שווה להזכיר:

It is wrong to put temptation in the path of any nation,
For fear they should succumb and go astray,
So when you are requested to pay up or be molested,
You will find it better policy to say:

"We never pay any one Dane-geld,
No matter how trifling the cost,
For the end of that game is oppression and shame,
And the nation that plays it is lost!")

*           *            *            *            *

למה מרצ לא היתה שם? מסיבות פוליטיות, כמובן, אבל היו עוד סיבות. בראש ובראשונה, התפיסה שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו. היא אמרה, ורבין אמר את זה במפורש, שאם סיוטו של בנימין נתניהו יתגשם, והפלסטינים יירו קטיושות לעבר אשקלון, ישראל תכבוש את עזה מחדש. עכשיו הוגש השטר הזה לפרעון; מרצ, אם ברצונה להיחשב רצינית, צריכה לעמוד על כך שייפרע.

 

הסיבה השניה היא הרדיקליזציה שהפלסטינים גורמים לישראלים. מדברים ללא הרף על הרדיקליזציה שעושות הפעולות הישראליות לפלסטינים ולעולם המוסלמי בכללו; מייקל ווייס היה הראשון שראיתי שדיבר על הרדיקליזציה ההפוכה, זו שגורם לה החמאס בשמאל הישראלי.

 

היתה תפיסה, בשנות ה-90, של "קורבנות השלום". עלילת דם ימנית ייחסה את הביטוי הזה לרבין או לפרס; ההוגה שלו הוא העיתונאי נחום ברנע. התפיסה אמרה, פחות או יותר, שלכל תנועה הסטורית יש חבלי משיח. תהיה תקופה סוערת של פיגועים, ולאחריה יבינו הפלסטינים מה האינטרס הלאומי שלהם, ויגיע, באיטיות, שלום שקט.

 

זה לא קרה. ערפאת קרץ לאורך כל הדרך לחמאס, בעוד השמאל הישראלי מעדיף להסתכל הצידה. אפשר להבין את ערפאת: אש"ף הוא פחות או יותר התנועה הלאומית היחידה שהושחתה עד העצם עוד לפני שהגיעה לשלטון. תוך זמן קצר, "שלטון הגנבים" של הפתח הפך לשנוא אך מעט פחות מזה של ישראל. ובינתיים, כמובן, חלה העליה ההיסטורית בכוחו של האיסלם הרדיקלי. לערפאת היה ברומטר רגיש מאד, הוא הבחין שפרס וביילין לא יפעלו נגדו בכוח, והוא הניח לחמאס לעשות כרצונו. אחרי חודש הדמים של מארס 1996 הוא החל לפעול כנגדם, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. שיטות הדיכוי שהפעיל ערפאת כנגד החמאס הזכירו להם, ולרבים אחרים, את שיטות הדיכוי המצריות כנגד האחים המוסלמים; כנראה שלא במקרה. כשיבוא יומו של החמאס, שנאה של 80 שנה כנגד משטרים מושחתים, חילוניים-למחצה, תתפרץ בפראות.

 

באותה התפרצות, ידווח בצלם, מצאו את מותם כ-344 פלסטינים, חלק ניכר מהם לא לוחמים, מהם 22 ילדים. חלק מן הלוחמים הושלכו, כבולים, מגגות בניינים. השמאל הישראלי לא הפגין, מועצת הבטחון לא התכנסה. ברברים הרגו ברברים. אין מה לראות כאן, לכו הלאה.

 

*           *            *            *            *

 

הגיל החציוני ברצועת עזה, מדווח הסי.איי.איי., הוא 17.2 שנים; של הגברים, 17. 44% מהאוכלוסיה צעירה מגיל 15. אפילו הגיל החציוני בסומאליה גבוה יותר: 17.4. ילדים לא טובים בדחיית סיפוקים. הגיל החציוני בישראל הוא 28.9, 28.2 בקרב גברים. גם זה חלק מהסיפור.

 

*           *            *            *            *

 

רוב הישראלים היו שמחים לא לשמוע עוד על עזה לאחר הנסיגה ממנה. אבל לא חלף חודש, והתברר, שוב, שהפלסטינים אינם בשלים למדינה. החמאס, וכנופיות אחרות, התחילו לירות רקטות לעבר ישראל.

 

מה שמדינה ריבונית, אפילו מדינה ריבונית בהקמה, היתה צריכה לעשות במצב כזה הוא לדכא במהירות ובאלימות את החותרים תחת ריבונותה ואת הקושרים קשר לגרור אותה למלחמה עם מדינה אחרת. ישראל היתה מסוגלת לכך; יעידו המעצרים אחרי רצח ברנדוט. הפלסטינים מעולם לא היו מסוגלים לכך; הפחד מההכתמה האוטומטית, הילדותית, בבגידה היה גדול מדי. יעיד הלינץ' ברמאללה: האירוע הזה היה, מבחינתי, הרגע שבו הפסקתי את השעיית הספק באשר לטענה שיש צד שני. אם הרשות הפלסטינית לא היתה מסוגלת להגן על שני חיילים ישראלים שהיו במשמורתה ושלהגנתם היתה מחויבת על פי חוזה, אם השוטרים שלה לא היו מסוגלים לפתוח באש לעבר אספסוף רצחני ולהגן על העצירים שבידיהם, אז אין עם מי לדבר.

 

ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, שהתחדש לאחר הנסיגה משם, הוכיח שוב את הנקודה הזו. ומה שהשמאל הישראלי מנסה לשכוח הוא שהסגרים על הרצועה התחילו לאחר הירי. אני עדיין זוכר. מי שמתלונן על המצור הישראלי על עזה, צריך לזכור גם את הפיגועים כנגד מסופי המעבר, ואת המחבלת המתאבדת שהתחזתה לחולה. גם אלה גורמי רדיקליזציה. 

 

*           *            *            *            *

 

היו, בעצם, שני סוגים של אנשי שמאל. היה שמאל ישראלי, שאמר שהכיבוש משחית אותנו והורס אותנו, ושעל כן עלינו להפסיקו – אבל מתוך הנחה שאפשר להגיע לשלום של קבע תמורת נסיגה משטחים. ההנחה הזו, למרבה הצער, נראית בעייתית הרבה יותר היום. עם החמאס אין על מה לדבר; עם אבו מאזן והשרידים הדועכים של הפתח אין טעם לדבר. הם משענת קנה רצוץ.

 

והיה השמאל שהעדיף להעמיד פנים כאילו יש כאן רק צד אחד בעייתי, רק צד אחד תוקפני, שהעדיף לא להביט אל העובדות ולראות שעם כל חטאיה של ישראל, הם כשלג ילבינו לעומת אלה של הצד השני. ובעקביות – לא מפתיעה, שכן רוב האנשים האלו מקורם בארגוני המשת"פיות של ברית המועצות – הם הפכו לסנגוריו הקבועים של הצד האחר. לישראלי הממוצע לא היה להם מה לומר. הם העדיפו לדבר אל יודעי הח"ן של השיח הפוסט קולוניאליסטי.

 

ב"המטוטלת של פוקו", מתאר אומברטו אקו רגע הכרעה של השמאל האיטלקי. מנהיגיו היו צריכים לבחור בין הפועלים ובין בן-דמותו של לאקאן והתיאוריות שלו. הם בחרו בלאקאן. הם איבדו את יכולת ההשפעה שלהם על משהו שמחוץ לשדה הסמנטי. יש בשמאל הרדיקלי המון אנשים טובים, שדוגלים בדברים הנכונים ביותר. משבחרו להניף את דגל פלסטין, הם לא יקבלו את הזכות לנסות ולממש אותם.

 

*           *            *            *            *

ואחרי כל זה, יתכן שכבר מדובר בתבוסה. המצב כאן מורכב יותר משאפשר לקלוט ב-30 שניות. התעמולה של הצד השני פשטנית יותר וקליטה יותר. תפיסת העולם הפוסט-קולוניאליסטית שלטת. כמו כל שקר אופנתי, גם היא תחלוף. השאלה היא אם יש לנו זמן.

 

גלן גרינוולד, בלוגר שמאלי חשוב בארה"ב, ציטט בשבוע שעבר את המילים הבאות, בהתייחס לישראל וארה"ב: "קרבה רגשית לאומה אחת על פני אחרת מניבה מגוון רעות. סימפתיה לאומה המועדפת, המקלה על יצירת אשליה של אינטרס משותף מדומיין במקום שבו אין כל אינטרס כזה, והחדרה של שנאותיה של השניה אל חשיבתה של הראשונה, מביאה את הראשונה לכדי השתתפות במריבותיה ומלחמותיה של השניה ללא עילה או הצדקה הולמת". זהו תרגום רעוע למדי של נאום הפרישה של ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב שהזהיר את ארצו מפני התערבות במלחמות לא-לה.

 

וזה מסוגל להפוך לאסון של ממש. גרינוולד מקורב לממסד הדמוקרטי. הבלוגר השמרני המשפיע אנדרו סאליבן ציטט אותו בהערכה, ואת סאליבן קוראים שמרני "אמריקה תחילה" רבים. חלק ניכר מהתופעה של המועמד הרפובליקני העצמאי רון פול נובע בדיוק מהרגש הזה, של הסתבכות יתר בענייניהן של מדינות אחרות. ארה"ב תיסוג מעיראק ב-2010; היא מלקקת את פצעיה. מה שהיא צריכה מהמזרח התיכון הוא בעיקר שקט. ישראל, יותר ויותר, לא מסוגלת לספק את הסחורה הזו. היא גם נתפסת, בעקבות לבנון, ככוח צבאי שוקע – מה שעשוי להזמין התגרויות נוספות.

 

וכמובן, כיבוש רצועת עזה יכבה שריפה אחת, אבל ידליק אחרת: הוא ינמיך את האלימות הפלסטינית אבל יצור כיבוש ישראלי מחודש. הכיבוש הזה יהיה כנראה אכזר מקודמו: רוני דניאל היה צריך לנזוף באיזה קצין כדי להפסיק את השערוריה של אנשי חב"ד עמוסי סופגניות המשלהבים את החיילים לריקודי "מוות ערבים". זה צבא אחר, בהמי יותר, נטול משמעת יותר; משולב היטב במרחב. בעיית עזה הכבושה תצריך פתרון יצירתי. בדור הזה, על כל פנים, לא נראה כזה, והכיבוש – על כל בעיותיו – נראה כפתרון הפחות גרוע משלל הפתרונות. ועל זה כבר נאמר "אבוי למנצחים".

 

(יוסי גורביץ)