מה אומרים הגיבורים החדשים של ישראל על הדימוי העצמי שלה
הכותרת הראשית של NRG, האתר של “מקור ראשון,” הוקדשה ליחידה אמיצה של סוהרים שמנהלת מלחמת חורמה כנגד הברחות מצד אסירים בטחוניים, בדגש על הברחות של מכשירים סלולריים.
ספר חדש על השב”כ, “חיסול ממוקד”, מציע לקוראיו שלל מידע על “המבצעים הגדולים” של השב”כ. לא קראתי את הספר אבל אני מניח, בהתחשב בכותרת, שהוא מתייחס להריגתם של שלל טרוריסטים שמעט מאד אנשים זוכרים. אנשים שפעם היו בראש רשימת המבוקשים ושחיסולם ודאי היווה מקור לגאווה לקצין המודיעין שתכנן את רציחתם, אבל ששמותיהם לא אומרים כיום דבר פרט לו ולבני משפחותיהם.
מיכאל בר זוהר הוא חבר כנסת לשעבר וסופר שעיקר עיסוקו במערכת הבטחון. לפני שבע שנים, הוא הוציא ספר שנקרא “המוסד – המבצעים הגדולים.” ההבדל העיקרי בין המוסד ובין השב”כ הוא, ובכן, שהמוסד אשכרה פועל בטריטוריה שיכולהלהיות עוינת. אם אתה מתקין מכשירי האזנה בשווייץ, בלי תיאום עם השירותים המקומיים, המשטרה המקומית צפויה לראות זאת בעין רעה. מטבע הדברים, פעילות במדינה עוינת של ממש – מאחורי מסך הברזל, או במדינה ערבית – צופנת בחובה סיכונים גדולים יותר.
השב”כ (על אחי גיבורי התהילה של מבצע טורטית אני אפילו לא מדבר) פועל בזירה שבו יש לו שליטה כמעט מוחלטת. כוחות גדולים של צה”ל נמצאים, אם לא בזירה עצמה, במרחק יריקה; יש לו סיוע אווירי בלתי פוסק ובמידת הצורך, גם סיוע ארטילרי. ברצועת עזה, סביר להניח שגם סיוע של ארטילריה ימית. יש ודאי תחכום במבצעים שלו, ומקצועיות, אבל ספק אם יש בהם יותר מדי גבורה.
ספרי גבורה מהסוג הזה היו רווחים למדי בילדותי. בלעתי לא מעט מהם. עם זאת, הם בדרך כלל עסקו במצבים שאכן הצריכו לא רק תחכום אלא גם אומץ וקור רוח: פעולות צבאיות מאחורי קווי האויב, פשיטות קומנדו, קרבות גדולים. אחד מהם, שנשאר בזכרוני, היה של יחידת הסיירים שהכינה את מסלול הפלישה של צה”ל לסיני במערכת 1956 (לא מעט בשל העובדה שידיד המשפחה הכיר את אחד הגיבורים.) זה היה מיליטריזם נקי, ישר לווריד, לא משהו שהייתי נותן לילד לקרוא היום. אבל רבאק, אלה היו סיפורי מלחמה. האויב היה אויב, חמוש ומסוכן. לא אסיר.
הגיבורים שלנו היום – על כל פנים, אלה שמנסים לפמפם לנו – הם סוהרים ושוטרי חרש, מי שאחראים על ניהול הכלא הפתוח הגדול שלנו ואלה שמנסים למנוע מהאסירים להתקומם. זה אומר משהו על הצורה שבה החברה הישראלית תופסת את עצמה. אחרי הכל, הקרבות האמיתיים האחרונים של צה”ל היו ב-1982. מאז, הוא מפעיל את כוחו של צבא מערבי נגד מיליציות, ובעיקר מדכא אוכלוסיה כבושה. בהתאם, כך גם נראים הגיבורים שלו. יש להניח שממללי גבורות השב”כ לא מתעכבים יותר מדי על הדרך שבה הושג המודיעין שמומש במבצעים המבריקים: בעינויים ובלקיחת בני ערובה.
ובנימה אופטימית זו: השבוע נידונה הסרבנית עתליה בן אבא, שכבר ישבה 80 ימים במאסר, לתקופת מאסר רביעית בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. אם ילדיכם זקוקים לגיבורים, ספרו להם על אלו שהעזו לומר “לא.”
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות