החברים של ג'ורג'

בואו נדבר רגע על הפרקליטות

מה אפשר ללמוד מהקריירה של שלווה לוין, תובעת סדרתית של חפים מפשע

בראשון בפברואר 1996, נרצח האסיר עבדול אלכילאני בכלא מגידו. החלה חקירה, וב-18.3.96 נחקר האסיר ניזאר זקזאק בפעם הראשונה. גרסתו היתה אז שהוא לא ראה את הרצח, משום שהאוהל שבו נרצח אלכילאני היה סגור. למחרת הוא נחקר שוב: זקזאק הציע לחוקרים להחזיר אותו לכלא, כדי שהוא יוכל לברר פרטים נוספים. זקזאק נחקר בשלישית למחרת, ולא היה לו מידע נוסף. התיק דשדש שבעה חודשים – לא דבר בלתי שגרתי – כשלפתע מסר זקזאק הודעה רביעית. זו סתרה את כל הודעותיו הקודמות.

כעת, בספטמבר 1996, אמר זקזאק כי הוא ראה את הרצח; הוא ראה אותו משום שהאוהל, שלדבריו בהודעתו הראשונה היה סגור, היה פתוח. זקזאק האשים שלושה אסירים, נידאל אבו סעדה ושני אחרים, ברציחתו של אלכילאני. הוא אמר לחוקריו שהוא מוכן להעיד, בתנאי שישוחרר וינתן לו לצאת לירדן.

דברים זזים בעצלתיים בפרקליטות בכל מה שקשור למותם של פלסטינים, אבל באוקטובר 1997 – שנה וחצי אחרי הרצח – הוגש כתב אישום כנגד אבו סעדה. זקזאק מסר את העדות המרכזית במשפט, ב-20.11.97. שלושה שבועות לאחר מכן, הוציאה הפרקליטה שלווה לוין פקודת חסיון על 32 מסמכים בתיק הרצח של אלכילאני. עורך דינו העירני של אבו סעדה, אביגדור פלדמן, הבחין במהלך החריג ודרש את הסרת החסיון.

בתגובה, אמרה הפרקליטה לוין לבית המשפט כך: “אני מזמינה את בית המשפט לעיון בחומר בדלתיים סגורות. כאשר בית המשפט יעיין בחומר, כבודכם ידעו שבחומר החסוי אין כדי לשפוך אור על הגנת הנאשם או לתרום לכך.” בית המשפט בלע את זה, בנוהל. פלדמן ערער. ורק כאשר בחנה הפרקליטות, בתגובה לערעור, את החומר החסוי – עכשיו היא היתה צריכה להגן על כך בעליון – התברר לה שהחסיון הוטל על שלוש ההודעות הראשונות של זקזאק, כמו גם על מסמכים אחרים שהיו תורמים לזיכוים של הנאשמים. כזכור, בשלוש ההודעות הראשונות שלו טען זקזאק שהוא לא ראה את הרצח, לא יכול היה למעשה לראות את הרצח, ואינו יודע מי אחראי לו.

בית המשפט העליון לא קיבל את זה טוב. הוא קבע שבלי שההגנה יכלה לעמת את זקזאק עם ההודעות הראשונות שלו, נשללה מאבו סעדה היכולת להגן על עצמו. על התנהלותה של לוין כתבו השופטים כך:

“שנית, התביעה התנגדה להסרת החסיון, שכאמור כלל לא היה בו צורך. חמור מזאת, התובעת אף הציגה בדיון הפומבי בפני בית המשפט המחוזי, באוזני המערער וסניגורו, מצג מטעה ביחס לתוכנו של החומר החסוי, שחיוניותו להגנה היתה גלויה לעין. […] ההסבר שניתן על ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך דין, שסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ”א 1961 מחייב אותו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, המייצגת את האינטרס הציבורי בכללותו ומוטלת עליה החובה לפרוס בפני בית המשפט את מלוא הראיות שנאספו, לרבות ראיות רלוונטיות העשויות ליצור ספק ביחס לאשמתו של הנאשם.”

השופט קדמי כל כך לא התרשם מהתנהלותה של לוין ושל הפרקליטות בפרשה, שהוא הציע שבעתיד יוגש חומר כזה לבית המשפט על ידי פרקליט עצמאי. את סיפור העלילה הזה אפשר לדלות מפסק הדין, כאן.

בשל חלקה בהפללתו של אדם חף מפשע, החל נגד לוין הליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. הרועץ המשפטי לממשלה דאז, אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון – היום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון – התערב למענה. לוין זוכתה, והמשיכה הלאה, אל ההפללה הבאה.

[…]

ב-21 ביולי 2003 נחטף החייל אולג שייחט על ידי חוליית מפגעים, שרצחה אותו וגנבה את נשקו. השב”כ מיהר לעצור שלושה חשודים, ותוך זמן קצר הוציא מהם הודאה. השלושה הובאו לבית המשפט, שם התעקשו כי לא ביצעו את הרצח וכי ההודאה הוצאה מהם בלחץ. הפרקליטה הבכירה שלווה לוין התייצבה בבית המשפט והודיעה חגיגית כי החומר נבדק היטב, וכי ההודאה של אחד החשודים מגובה… בהודאה של שאר החשודים. הם אפילו מסרו הודאה בכתב!

למזלם של החשודים, ולביש מזלה של לוין, באפריל 2004 ביצעו המפגעים האמיתיים פיגוע נוסף – והם ביצעו אותו באמצעות הנשק של שייחט. מאחר ושלושת העצורים המקוריים – אלה שהודו, ואפילו בכתב – היו במעצר בזמן הפיגוע השני, ומאחר ואדם איננו יכול להיות בשני מקומות בו זמנית אלא אם הוא ציפור, אפילו השב”כ נאלץ להודות שהם לא האחראים לרצח שייחט. ב-9 במאי 2004, שוחררו שלושת העצורים.

לוין קודמה.

[…]

על התיק הבא של לוין כנראה שמעתם, אלא אם חייתם במערה בעשור האחרון: היא היתה האחראית על תיק רומן זדורוב.

כזכור, באותו התיק העיד פתולוג של המכון המשפטי, ד”ר קונסטנטין זייצב, כי רצח תאיר ראדה בוצע בסכין יפנית. הטענה הזו תאמה את ההודאה שהוצאה מזדורוב. לרוע מזלה של לוין, פתולוגית צעירה בשם ד”ר מאיה פורמן-רזניק מצאה שהפצעים על גופתה של ראדה היו דווקא מסכין משונן. עדותה של פורמן-רזניק גרמה לכך שהתיק יגיע לבית המשפט העליון, והפרקליטות ניהלה מסע ארוך וביזארי של נקמה נגד פורמן-רזניק בשל העובדה שהעזה לומר את האמת – ובין השאר האשימה אותה בשקר לבית המשפט.

בואו נדבר שניה על ד”ר זייצב. ב-16 בינואר 2006, הרגו שוטרי מג”ב את עביר עראמין בת ה-10 כשיצאה מחנות ממתקים בירי כדור גומי בראשה. בנתיחת גופתה נכחו זייצב, מטעם המדינה, וד”ר חן קוגל. מטעם המשפחה. שניהם הסכימו כי הפגיעה בראשה מתאימה לפגיעה מכדור גומי, אם כי יתכן שהפגיעה נוצרה כתוצאה מידוי אבן במשקל זהה ושנעה במהירות זהה לזו של כדור גומי. קוגל קבע שסביר יותר שהפגיעה היא מכדור גומי. המדינה הסתמכה על חוות דעתו של זייצב כדי לסכל את העמדתם לדין של החמושים. קוגל משמש כיום כמנהל המכון הפתולוגי; הוא גם עמד לצידה של פורמן-רזניק כשהפרקליטות ביקשה את דמה. האחרונה אף שיקרה לבית המשפט ואמרה כי קוגל חולק על פורמן-רזניק – ואז ניסתה למנוע ממנו להעיד בנושא.

בשנת 2010, טען זייצב בעדותו בבית המשפט בפרשת אריה קרפ כי אין אפשרות שסיבת המוות שלו היא טביעה. בפרשת קרפ, כזכור, העמידה הפרקליטות לדין צעירים פלסטינים שהיכו יהודי, ונטען כי בכך גרמו למותו, לא באשמת הריגה אלא ברצח.

היום פורסם דו”ח קטלני של נציב התלונות נגד הפרקליטות, השופט דוד רוזן. הוא מצא שפרקליטים העלימו ראיות, הסתירו חומרי חקירה, והגישו כתבי אישום מבלי לקרוא את כל חומר הראיות. רוזן התייחס בין השאר לתיק קרפ, ובו מצא שהדו”ח שהוכן במכון הפתולוגי שונה שורה של פעמים – בכל פעם לרעת הנאשמים.

מאוחר יותר היום אמר ד”ר קוגל כי הוא משוכנע שיש אנשים שהורשעו שלא בצדק בשל חוות דעת לא תקינות שבוצעו במכון המשפטי. הוא קרא לפתוח מחדש תיקים שלגביהם יש חשש כזה.

חשוב לציין: הפרקליטות מסוכנת לאזרח הפשוט הרבה יותר מהמשטרה המושחתת. שוטר יכול לעצור אדם ל-24 שעות. פרקליט רשלן או מנוול יכול לשלוח אותך ל-25 שנה – והמערכת תחפה עליו גם שנים אחר כך.

הפרקליטות מיהרה להתקפד, לומר שהדברים הוצאו מהקשרם ושהכל בסדר. החשש שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם במדינה חופשית, שמא אדם חף מפשע יושב בכלא בשל טעות שיפוטית, לא כל כך מטריד את הפרקליטות. הרבה יותר חשוב שם להגן על התחת.

אפשר לקרוא לזה מורשת שלווה לוין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משפח

מערכת המשפט הישראלית נגד הצדק: שני מקרי מבחן

“סבול כל עוול שיכול להגרם לך, ובלבד שלא תבוא לכאן.” – צ’ארלס דיקנס, על בית המשפט Court of Chancery

מערכת המשפט הישראלית נוהגת לומר על עצמה, ובעבר – במיוחד בימיו המשכרים של אהרן ברק – מצאה לא מעט אנשי תקשורת שיחזרו על ההבל הזה, שהיא מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם. מאחורי השקר הנוצץ הזה ניצבת, בסופו של דבר, עוד מערכת שלטונית רקובה. טובה יותר מהרבנות, כן, וכנראה גם מביטוח לאומי, אבל לזה קוראים האנגלים damning with faint praise: כמו לומר שהמדינה היהודית טובה יותר מסוריה של אסד.

מי שעדיין נושם את האדים שהפיץ בית המשפט של ברק, מוטב שיתבונן בשני מקרים שעלו לכותרות לאחרונה. בעיה מרכזית של כל מערכת משפט היא הוודאות שהיא כולאת אנשים חפים מפשע. אין מערכת שנקיה מטעויות, וכשמדי שנה יש עשרות אלפי תיקים פליליים, בתי הכלא יכילו גם אנשים חפים מפשע. מבלי להתייחס לבעיה ענקית אחרת של מערכת הצדק הישראלית – ההטיה שלה כנגד לא-יהודים, עניים, זרים ומזרחים – אני רוצה להתייחס לבעיה המרכזית שלה: חוסר הנכונות להכיר בטעות.

המקרה הראשון הוא פרשת רומן זדורוב. בדצמבר 2006, רצח מישהו את הילדה תאיר ראדה, בת 13 מקצרין. המשטרה עצרה תוך זמן קצר עובד במקום, רומן זדורוב, עובד זר שהגיע לישראל באשרת תייר ונשא אח”כ אזרחית ישראלית. המשטרה טענה שזדורוב הודה ברצח ושחזר אותו; זדורוב חזר בו מהודאתו וטען שלא הוא הרוצח.

לטענת המשטרה והפרקליטות, זדורוב רצח את ראדה ממניע מפוקפק: כביכול, היא העליבה אותו על כך שלא נתן לה סיגריה, ואז הוא עקב אחריה לשירותים ורצח אותה שם. לטענת התביעה, זדורוב אמר שביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית.

אלא שעדות של מומחה חיצונית, ד”ר מאיה פורמן-רזניק, שכנעה את ביהמ”ש העליון להחזיר את התיק של זדורוב לבית המשפט המחוזי. פורמן-רזניק, רופאה משפטית, הגיעה למסקנה חד משמעית שהלהב שבו נרצחה ראדה היה להב משונן; להב של סכין יפנית הוא להב ישר. אם הלהב אכן היה משונן, הראיה המרכזית של התביעה – ההודאה של זדורוב – נשמטת. המשמעות היא שאדם חף מפשע יושב בכלא באשמת רצח כבר כמה שנים.

במהלך המשפט החוזר, ציינה פורמן-רזניק שהמסקנה שמדובר בלהב משונן איננה רק שלה: גם ד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, משוכנע שהלהב היה משונן. בתגובה, טענה התובעת – שילה ענבר – שפורמן-רזניק משקרת (!) באשר לחוות דעתו של קוגל.

זו טענה חריגה מאד. השאלה המתבקשת היא למה לעזאזל לפורמן-רזניק לשקר שקר מטומטם כל כך, שניתן להפרכה בקלות – כל מה שצריך הוא לזמן את קוגל לעדות. אבל ראה זה פלא, למרות בקשות הסנגוריה, סירבה הפרקליטות באופן נחרץ לזמן את קוגל לעדות – ובית המשפט אסר על כך.

כלומר, יש לנו אדם שהורשע ברצח ויושב בכלא כבר כמה שנים, יש ראיה מרכזית ששנויה במחלוקת – ולא רק שהפרקליטות עושה הכל כדי שלא להזמין מומחה לדיון, בית המשפט מקבל את עמדתה.

אבל שניה, רק התחלנו. בעקבות דבריה של ענבר, מתחו השופטים ביקורת קטלנית על עדותה של פורמן-רזניק, כשהם מתייחסים אליה שוב ושוב כאל “רופאה משפטית צעירה.” לפני מספר חודשים, התקבלה פורמן-רזניק לתפקיד חשוב במכון לרפואה משפטית, מנהלת היחידה לרפואה משםטית פתולוגית. באופן בלתי נתפס, הפרקליטות עתרה כנגד המינוי שלה – כשהיא מצטטת את פסק הדין במשפט החוזר של זדורוב כראיה.

אבל כאן קושרי הקשר של הפרקליטות הסתבכו. ד”ר קוגל כתב תצהיר, בו הבהיר שהוא תומך בעמדתה של פורמן-רזניק בשאלת הלהב המשונן. המשמעות היא שהפרקליטות, שטענה בבית המשפט שפורמן-רזניק שיקרה, היא זו ששיקרה לבית המשפט. בהתאם, בנסיון מבוהל למנוע את חשיפת השערוריה, אסרה הפרקליטות על קוגל להתייחס לחוות הדעת שלו, ושלחה לו את חוות הדעת עם “תיקונים.” קוגל עמד באומץ בבית המשפט, ציין שהוא מעיד למרות האיסור של הפרקליטות, וחזר על עמדתו – וציין ש”אני חושב שמאשימים את אולמרט בזה עכשיו,” רמז גס לכך שמה שהפרקליטות עשתה היה שיבוש ראיות והדחת עד. קוגל אף אמר שהפרקליטות מתנהלת “כמו במדינה טוטליטרית”, ומנסה להפוך את המכון המשפטי לחותמת גומי. בימים אלה מנסים פרקליטיו של זדורוב להביא את העדות של קוגל לדיון נוסף בהרשעתו של זדורוב.

זו שערוריית-ענק: מערכת התביעה מאיימת על רופא משפטי כדי שלא יחשוף את עמדתו המקצועית, משום שזו תחשוף את העובדה שתוך העלמת ראיות, התביעה והמשטרה – הכל בסיוע של בית המשפט – שלחו אדם חף מפשע למאסר עולם. התביעה הוסיפה חטא על פשע בכך שרדפה את פורמן-רזניק ובכך ששיקרה לבית המשפט – שיצא, אם להיות עדינים, מטומטם במקרה הטוב ושותף לדבר עבירה במקרה הרע, בכך שסירב לזמן את קוגל לעדות.

שותף לדבר עבירה? לא יכול להיות, אתם אומרים. הרי השופטים הם כמלאכים. כאן מגיע המקרה השני שלנו, זה של יוסי דוידוב. הוא הורשע בשנת 2006 בכך שניסה לרצוח את משה עמרה, ונידון ל-16 שנות מאסר. דוידוב היה נאשם בעייתי מאד מבחינת הפרקליטות: בניגוד לרוב מוחלט של הנאשמים, הוא סירב בעקשנות להודות באשמה, וניהל מאבק משפטי שנמשך שמונה שנים והגיע עד לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר. לדוידוב היה מזל יוצא דופן: הוא הצליח להוכיח שהסרטון שהוביל להרשעתו עבר עריכה מגמתית על ידי המשטרה, וממנו הושמטו 53 שניות שמראות אותו משוחח עם עמרה, מה שלטענתו מחזק את עמדתו, על פיה הגיע למקום כדי להתעמת עם עמרה ולתקוף אותו, אך לא לנסות לרצוח אותו.

שמונה שנים אחרי התקרית, במארס השנה, הודיעו השופטים לדוידוב שהראיה החדשה לא משנה דבר, ושאין להם אלא להרשיע אותו שוב בנסיון לרצח. כאן אירעה תקרית יוצאת דופן: השופטים, בראשות גלעד נויטל, דרשו מדוידוב להודות בעבירה, אמרו לו שהוא יזכה ל”עונש אטרקטיבי” אם יעשה זאת ורמזו בגסות שאם לא יודה, הוא יצטער על כך. בלב כבד, ובעצת עורך דינו, הסכים דוידוב להודות. הוא נדהם לגלות שעונשו נגזר ל-13 שנים.

כעת דורש דוידוב לבטל את ההודאה שלו, משום שאי אפשר לראות בה הודאה שנמסרה מרצון חופשי. הדבר שהיה צריך להדהים כל אדם שיש לו אמון בבתי המשפט הוא העובדה שה”שיחה” בין השופטים ודוידוב כלל לא מתועדת בפרוטוקול: על פי הפרוטוקול, קפץ פתאום דוידוב – אחרי שמונה שנים של סירוב ומאבק משפטי עקשני – והודה מרצונו בעבירה שהוא הכחיש במשך שנים. הסיפור הזה, שגם בו אנחנו רואים תביעה שמעלימה ראיות ושופטים שמשתפים פעולה בנסיון לסגור את התיק באופן שלא יביך את מערכת המשפט, הולך עכשיו לערעור.

מערכת המשפט מקוננת בשנים האחרונות על כך שהיא מאבדת את אמון הציבור. ובכן, היא תמשיך לאבד את אמונו, כל זמן שנציגי המדינה משקרים לבית המשפט ואינם עומדים לדין על עדות שקר, וכל זמן ששופטים משתפים פעולה עם נציגי המדינה כדי לטייח את עוולות המערכת. ואולי, מתגנב הרהור כפירה, כל הסיפור הזה של שופטים מקצועיים שמגיעים רובם ככולם משורות התביעה ושהם בעצם עובדי מדינה, לא עובד כל כך טוב; אולי בכל זאת צריך לשקול סוג כלשהו של מערכת מושבעים, של אנשים שגוזרים את הדין אבל אינם חלק מן המערכת והמשכורת או הקידום שלהם אינם תלויים בהיותם מערכת הרשעות.

ועוד דבר אחד: ואם למישהו עוד היה ספק מה שווה מערכת המשפט הישראלית, נציין שהיא הורתה להרוס את ביתו של מחמוד קוואסמה על סמך הודאה שהוצאה ממנו, וללא כל הרשעה. קוואסמה הוחזק על ידי השב”כ בחשד למעורבות ברצח שלושת הנערים, לדבריו – ואין סיבה טובה לפקפק בהם – עבר עינויים קשים, והודה במעורבות ברצח. זאת, לאחר שבמשך שבועות נמנע ממנו לפגוש עורך דין ועצם מעצרו הוסתר. כאן המקום לציין שראש הממשלה נתניהו טען שוב ושוב שחמאס היה אחראי לרצח הזה; שהשב”כ מקבל את ההנחיות שלו מראש הממשלה; ושפרט להודאה של קוואסמה, אין כל ראיה לכך שא. החשודים המרכזיים, שבתיהם נהרסו, מעורבים ברצח ושב. הנהגת החמאס הורתה עליו. ועדות חקירה כבר מצאו שהשב”כ שיקר בעקביות לבתי המשפט בשאלת העינויים של עצירים, ואף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)