החברים של ג'ורג'

הדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון

בישראל, מורשים האזרחים לשחק בדמוקרטיה – עד שהם מעצבנים את המושל הצבאי שלהם. כן, יש לכם מושל צבאי

השבוע, פרסם אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג, תיקון לצו שלו באשר לאסיר המשוחרר ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”), בזו הלשון:

“עם זאת, העותר רשאי גם ללא קבלת אישור מראש, לקיים שיחה מזדמנת בעל פה עם אזרחים זרים או תושבים זרים, ובלבד, שמדובר בשיחה חד-פעמית, המתקיימת פנים אל פנים, שלא תוכננה מראש, שנערכת במקום ציבורי פתוח לקהל הרחב, ושתתקיים למשך פרק זמן שלא יעלה על 30 דקות (להלן: “שיחה מותרת עם זרים”.) יודגש, למען הסר ספק, כי שיחה מותרת עם זרים לא תנוהל בכתב וגם לא תנוהל באמצעות כל סוגי התקשורת ובכל אמצעי תקשורת, ובכלל זה לא תנוהל באמצעות האינטרנט.”

במילים פשוטות יותר, האלוף אייזנברג (אתם עשויים לזכור אותו כאוגדונר פלשונר ממלחמת לבנון השניה; בשיטה הצה”לית, האיש שוועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת קטלנית, לא רק שלא הודח אלא אף קודם) התיר לקרוסמן לנהל שיחת רחוב קצרה עם אנשים שאינם אזרחים ישראלים.

מאחר והצו הזה נשמע כאילו יצא מהכלאה של מערכון גרוע של אפרים קישון עם משהו שקפקא היה שורף במגירה, אני מביא פה, באדיבותו של עורך הדין מיכאל ספרד, את תמונת הצו. הצו תוקן במהלך עתירה שהגישו ספרד ועו”ד אביגדור פלדמן להסרת ההגבלות מעל קרוסמן.

crossman

אז מה קורה פה? קודם כל, כמו לפני שנה, הממסד הצבאי ממשיך להתעלל בקרוסמן ולמנוע ממנו לצאת מישראל. קרוסמן, נזכיר, הוא אסיר משוחרר שיצא מהכלא לפני יותר מעשר שנים. הוא ריצה 18 שנות מאסר במלואן, חלקן הניכר בבידוד, אבל המושל הצבאי שלכם ממש לא אהב את הרעיון שמישהו שדפק ככה את המערכת ייצא מהישג ידו; אז מדי חצי שנה הוא מוציא צו שבונה, בלשונו של ספרד, “צינוק מנהלי סביבו באמצעות צווים מגבילים.” חשוב מדי פעם להזכיר את המקרה של קרוסמן, כי הוא מזכיר לנו שיש בישראל שתי מערכות: האחת, זו שמתוארת בכל כלי התקשורת, היא מערכת דמוקרטית-לכאורה, שבה מתנהלות מדי פעם בחירות ושיש בה סוג של ביקורת שיפוטית. השניה, הרשמית לא פחות מהראשונה אבל עם הרבה פחות יחסי ציבור, היא המערכת הבטחונית. זו פועלת מכוחם של צווי שעת חירום שמעולם לא בוטלו.

וכל זמן שאתם לא מעצבנים את המושל הצבאי שלכם, במקרה שלנו הפשלונר אייל “בסדר, כולנו כשלנו” אייזנברג, הכל יהיה פחות או יותר בסדר. אבל אם תביאו לשליטים האמיתיים של המדינה, הצבא והמשטרה החשאית, את הסעיף, העולם שלכם יכול להתהפך מהר מאד ואתם תגלו באיזו דיקטטורה צבאית אתם חיים בעצם.

בואו נסתכל על המקרה של קרוסמן. הוא נחטף בפעולה חשאית מרומא, והורשע בריגול חמור על אף שלא העביר את המידע שברשותו לשום סוכן זר אלא לעיתון. הוא נידון ל-18 שנות מאסר, ריצה את כולן – בניגוד מובהק, למשל, לרוצחי המחתרת היהודית או לפושעי המלחמה של כפר קאסם – וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות שהופכות אותו בעצם לאסיר בית, שיכול לחזור לכלא אם הוא ינהל שיחה בת 31 דקות במקום פומבי עם אזרח זר. לפני הצו של אייזנברג, אגב, כל שיחה עם אזרח זר היתה עילה למאסר.

טוב, נו, אתם אומרים, זה מרגל מסוכן. וואלה? כי את צווי אלוף פיקוד העורף הפעילו גם נגד טלי פחימה. פחימה לא עשתה דבר, חוץ מאשר לעצבן את הרוב היהודי ולסרב לשתף פעולה עם השב”כ כמודיעה. היא נעצרה במעצר מנהלי, בצו אלוף פיקוד העורף. בסופו של דבר, היא הורשעה על כך שהיא תרגמה מסמך צה”לי שנפל לידי פלסטינים… מבלי שהיא דוברת ערבית. בתי המשפט שלנו אישרו את הקרקס הזה, זה אחר זה, ופחימה ישבה שנתיים בכלא.

נריה אופן, פעיל ימין קיצוני, הוחזק במעצר מנהלי בצו אלוף פיקוד מרכז במהלך ההתנתקות, וזה היה עוד חצי סביר, כי זה היה בגדה המערבית ושם צווי מעצר מנהלי מופעלים על ימין ועל שמאל. אבל כשעבר אופן לירושלים, שנחשבת רשמית לחלק מישראל, הופעל נגדו צו אלוף פיקוד העורף, שהרחיק אותו ממספר שכונות. זה היה אחרי צו של אלוף פיקוד מרכז שהרחיק אותו מיצהר. כלומר, נריה עצבן מספיק את המשטרה החשאית ואת הצבא, כדי שאלה – שלא מצליחים לאסוף נגדו ראיות, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה אם הם לא יכולים לענות את הנחקר ולאיים שיענו גם את בני משפחתו, עד שהוא מודה – הרחיקו אותו ממקום המגורים שלו, פעמיים, בצו מנהלי. בלי הצורך המעיק בראיות. בית משפט? אדם זכאי עד שיוכח אחרת? לא בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

במאי השנה, החתימה המשטרה החשאית את אלוף פיקוד העורף על צווי הרחקה כנגד שלושה קטינים ש”תכננו משהו” בזמן ביקור האפיפיור. המשטרה החשאית לא טרחה להציג ראיות, כי לא היו לה כאלה. בספטמבר 2012, מסרה משטרת ישראל צווי שטח צבאי סגור של אלוף פיקוד המרכז, שהוא רשמית הממלא את מקום הריבון בשטח שנמצא מחוץ לישראל (הגדה המערבית), ל-11 פעילי שמאל. השוטרים טעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים. כלומר, משטרת ישראל – גוף שאמור על שמירת החוק בתחומי ישראל – הגישה לאזרחים ישראלים, בתחומי מדינת ישראל, צווים שמי שהוציא אותם כלל אין לו סמכות עליהם.

מה קרה פה? נורא פשוט. השוטרים ידעו מכוח איזו סמכות הם פועלים: מדינת הבטחון הלאומי היהודית. כשזו מתערבת, בתי המשפט הרגילים מתפוגגים. הם ממלמלים משהו על כך שזה לא בסדר ואכן חריג ואסור שזה יחזור על עצמו יותר מדי אבל אין ברירה, מדובר בבטחון המדינה, וכשהם מושבעים בשם המפלצת הקרה הזו, השופטים נדים ראשם בכניעה וזזים הצידה.

המשפטן הנאצי קארל שמיט ניסח ב-1922 כלל פוליטי חשוב: “הריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום,” כלומר הריבונות נתונה לא בידי מי שמחזיק בה רשמית אלא בידי מי שמוסמך להשעות את החוקים הרגילים.

אז אתם יכולים לשחק בדמוקרטיית נדמה-לי, אבל כל זמן שתקנות שעת חירום – אלו שכינה מנחם בגין כגרועות מן החקיקה הנאצית – נשארות בתוקף, אתם לא באמת אזרחים. אתם אזרחים כל זמן שלא עצבנתם את מי שמכריע על מצב החירום – ובישראל, אלו המשטרה החשאית והצבא. זכויות האזרח שלכם קיימות מכוח חסדו של המושל הצבאי. אל תשכחו.

ואם תשכחו, יזכירו לכם.

ועוד דבר אחד: השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל, החזיק בבלוג שלו פוסט שנקרא “Rocks can kill.” היום גילה הבלוגר נועם ר. שהפוסט ההוא נעלם משם – וזה קרה יממה אחרי שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי עדי עד תקפו באבנים רכבים של הקונסוליה האמריקאית. פתאום, המשפט “אבנים יכולות להרוג” הפך לבעייתי מאד מבחינת מערכת ה-hasbara, אז דו”צ העלים את הפוסט. הוא רק שכח שיש בעולם צילומי מסך ושמירת ארכיון. הנה הארכיון של הפוסט הזה. כלומר, דו”צ לא רק שקרן, אלא גם טמבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)