החברים של ג'ורג'

המועל והשוד הגדול

פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.

השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.

בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.

אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.

זה שווה ציטוט:

"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".

אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.

"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".

[…]

ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?

"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".

וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?

"כן. ככל שהיא צעירה יותר".

אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.

אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)

מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.

וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.

כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.

כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.

(יוסי גורביץ)

סופית ורשמית: צה"ל עובד עליך, מותק

זוכרים את הקמפיין ארוך השנים נגד ה"השתמטות" שארגן צה"ל, בעיקר באמצעות האתון הרשמית שלו, האלוף אלעזר שטרן? אז מסתבר, כפי שנכתב בבלוג הזה לא פעם ובמיוחד לפני שנה וחצי, שמדובר בקמפיין שקרי.

על פי המיתולוגיה של שטרן, שפומפמה בהתלהבות גם על ידי יורשיו ובמיוחד על ידי התקשורת, יש אוכלוסיה גדולה של חילונים שמשתמטת משירות צבאי. עכשיו, זה היה בולשיט מהתחלה ועד הסוף, כי אין דבר כזה, "משתמטים." בהגדרה, אדם איננו יכול להשתחרר מצה"ל אלא אם צה"ל שחרר אותו. ישנם, כמובן, עריקים, כלומר מי שחייבים בשירות אך נמלטים ממנו, וצה"ל והכתבים הצבאיים עשו כמיטב יכולתם כדי לבלבל בין המושגים – פעם אחר פעם, כתבים צבאיים התייחסו לעריקים כאל "משתמטים" – אבל אין משתמטים. כל מי ששוחרר מצה"ל, או לא גוייס לצה"ל, שוחרר כחוק. הוא לא השתמט, הוא לכל היותר הושמט.

השבוע פורסמו נתוני האמת על הגיוס. כ-75% מהצעירים היהודים מתגייסים. מבין 12% שאינם חרדים ואינם מגויסים, שלושה אחוזים כלל אינם גרים בישראל; שלושה אחוזים לא עומדים בנתוני הסף של צה"ל; ושישה אחוזים מקבלים פטור מסיבות רפואיות – בין אם סיבות פיזיות בין אם סיבות נפשיות. למי שעוד לא קלט את זה, אולי הפוסט של ואן דר גראף אחותך – עזבו את שלי ולכו לקרוא אותו – יבהיר סוף סוף שמחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. היא לא התחמקות, היא לא השתמטות, היא מחלה.

כלומר, אין תופעה של השתמטות ומעולם לא היתה תופעה כזו. יש אנשים שלא מתאימים לשירות בצה"ל. ככה זה. לא כולם מסוגלים לעמוד בדרישות שלו. יש שיעור ניכר של אנשים שאנחנו יודעים שהם לא מתאימים לשירות בצה"ל רק אחרי שהם משתמשים בנשק שהוא נותן להם כדי להפסיק את הסבל וליטול את נפשם בכפם. לאורך השנים, צה"ל הקפיד לשקר על מספר המתאבדים ומסר נתונים חסרים עליהם, כשהוא מעדיף לסווג התאבדויות כ"תאונות נשק." אף על פי כן, אנחנו יודעים היום שהתאבדות היא סיבת המוות המובילה בצה"ל בשנות שלום.

כאן גם המקום לומר, שוב, שהחרדים אינם משתמטים. הם קיבלו פטור חוקי לגמרי משירות צבאי – אותו פטור בדיוק שניתן לנשים דתיות. אם יש עליה במספר הצעירים שאינם משרתים, היא נובעת מעליה במספרם של החרדים. לא מאיזה גל השתמטות בדיוני בקרב צעירים חילונים.

אז למה ניהלו שטרן ואחרים את קמפיין ההונאה הפומבי הזה? מדוע התחיל הגוף המתוקצב ביותר בישראל, בעל היוקרה הגדולה ביותר, במחול השדים הזה? מדוע סחררו את המדינה במשך שנים בדיון על תופעה שהם ידעו היטב שאיננה קיימת?

בגלל התפיסה הממארת של "ערכים." ספק אם יש אדם ערכי פחות מאלעזר שטרן, מי שעבור המפקד שלו היה מוכן לחפות על הפקרת מדחת יוסף ולומר ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים"; מי שתוך עבירה חמורה על ערך הרעות של צה"ל, הדליף ליאיר לפיד פרטים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהביך את צה"ל – ואז השאיר את צה"ל לשלם את מחיר העבירה הזו על הקוד האתי שלו.

שטרן, נזכיר, מיקד את הביקורת שלו בתל אביבים – אותם הוא תיאר כתלושים, נהנתנים, "לא מחוברים לעם." אם זה מזכיר לכם את הטענה של בוגי יעלון שהציבור הישראלי הוא "החוליה החלשה בשרשרת," זה לא מקרה. אם זה מזכיר לכם את התפיסה של ממשלת נתניהו וקהל הבית שלה, האוליגרכיה הכלכלית שלנו, שהמוחים נגד המדיניות הציונו-קפיטליסטית הם "מעשני נרגילות ואוכלי סושי," גם זה לא במקרה.

מה מפחיד את הגנרלים והאוליגרכים גם יחד?

פלג מרכזי בציונות תמיד ראה בנורמליות אויב. תל אביב הנורמלית כל כך – העיר הראשונה שבנו יהודים אי פעם, והם בנו אותה כדי שתדמה לווינה וברלין, שנואות נפשן של הציונות הרומנטית – תוארה על ידי כמעט כל סופר ציוני חשוב כמאורת חטאים. האתוס הציוני, שנשען ברובו על דם ואדמה, היה אתוס פוריטני: עמוס עוז אמר פעם שבקיבוץ מותר היה לאשה לקחת כמה מאהבים, אבל אסור היה לה להיראות כאילו היא נהנית ממין. באותה המידה, התנגד הפלג הפוריטני – ולא במקרה השורשים שלו הם בתנועת העבודה, שממנה מגיע יעלון – לכל התפתחות תקשורתית: הקיבוצים התנגדו למכשירי רדיו פרטיים, כי הם אפשרו האזנה פרטית, ולא קולקטיבית; אחר כך הגיעה ההתנגדות למכשירי הטלוויזיה, והמלחמה המשונה שניהלה הממשלה נגד מכשירי טלוויזיה צבעוניים. מי שגדל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, עוד יזכור את הטלוויזיות הצבעוניות שעוקרו, באמצעות "מחיקון", לכדי טלוויזיות בשחור לבן, ואת מכשירי ה"אנטי מחיקון" הפיראטיים, ואת תגובת הממשלה קצרת הימים ב"אנטי-אנטי-מחיקון," שהעלים שוב את הצבע מהשידורים.

זה נראה מגוחך להפליא היום – זה אכן היה מגוחך להפליא – אבל המטרה היתה פשוטה: למנוע מהאזרח להתענג על השידורים בצבע שסיפקו המדינות השכנות, להשיב אותו לחיק הקונסנסוס של קול ישראל ורשות השידור, שם הקפידו לא לשדר ביקורת על יסודות הציונות ועל יסודות המשטר.

התביעה להכפיף כל אזרח ישראלי לעולו של הצבא, גם כאשר בעליל הוא לא מתאים לכולם – ואפשר לטעון: גם לא לרובם – של האזרחים, היא נסיון נואש להשיב לאחור את הדומיננטיות של מסר אחד, יהודי-ציוני-פוריטני, מסר שמאוים על ידי כל מסר חופשי. וכאן המקום לומר שוב: השירות הצבאי הוא עבדות. אנחנו לא צריכים לדרוש את הרחבת מסגרת העבדות, אנחנו צריכים לדרוש את הרחבת החופש: את הפיכתו של השירות הצבאי למשהו שאדם לוקח על עצמו מרצונו.

ולא במקרה, האנשים שיצעדו הערב בשם "שוויון בנטל" הם בדיוק האנשים שעומדים נגד כל רעיון של שוויון בישראל, נגד עצם הרעיון של שוויון כלכלי או שוויון בזכויות. לא במקרה, שטרן ויעלון ו"אם תרצו" מדברים באותו בוז על תל אביב שנשמע מפי הציונים הישנים: הם מאמינים באדם שכפוף לקולקטיב, ובהפרשי זכויות בין הקולקטיבים. ובין השורות, מבצבצת גם האמונה בכך שכפי שיש סדר ציוני נכון, יש גם סדר כלכלי נכון; ושכפי שאנשים נולדים אל הסדר הציוני הנכון (ואם הם מוציאים את עצמם מתוכו, הם מכונים "תלושים" או "שונאי עצמם", או כפי שכינו אותם האנטישמים ונתניהו, "קוסמופוליטים"), כך הם גם נולדים אל הסדר הכלכלי הנכון, ושמי שמנסה להפר את הסדר הזה – שגם הוא מוכתב על פי לידה – שבו יש אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם "מפרנסים") ופלבאים, הרי שהוא אנרכיסט. כי עצם הרעיון שאפשר לשנות את השיטה הכלכלית, שיתכן סדר שבו העולם לא נחלק למי שיש להם ומי שאין להם, פוגע ברעיון הפוריטני. לא נולדת כדי לחיות; נולדת כדי לשרת. אצל הפוריטנים המקוריים, השירות היה לאלוהים. אצל הפוריטנים הציונים, השירות הוא לאומה. ופוריטנים מכל הסוגים תמיד האמינו שאם אתה עני, זה מגיע לך, כי אתה לא מתאמץ. הרי, כידוע, כל ילד משכונת התקווה, אם רק יתאמץ, יוכל להגיע לאותם הישגים בדיוק כמו כל בן של אוליגרך. מה, לא ראיתם את יוצאי שכונת הארגזים כובשים בהמוניהם את המחלקות הכלכליות באוניברסיטאות, ומשתלטים על הדירקטוריונים של החברות הגדולות במשק?

הרעיון שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, ושיש להם גם זכות לשוויון בהזדמנויות, עודנו רעיון רדיקלי. הוא מסכן את הרעיון הציוני, שכולו נשען על התפיסה של עם נבחר, והוא מסכן את האוליגרכיה הכלכלית שהעבירה אליה את רכוש הציבור תמורת כמה חרוזי זכוכית מאז החל תהליך ההפרטה. הא בהא תליא: מי שצועד למען הרעיון הספרטני של "שוויון בנטל", במקום הרעיון של הסרת הנטל, צועד גם עבור הקפאת המצב החברתי. ובכירי צה"ל שהחלו בקמפיין השקרים של ה"השתמטות," הם בשר מבשרו של הממסד הזה. גם הם, אחרי הכל, יפנו לסקטור העסקי אם לא יפנו לפוליטיקה – או שיפנו אליו אחרי שייכשלו בפוליטיקה.

אז הגיע הזמן לומר די לכל זה, ולהתחיל ליצור סדר חדש, כזה שישרת את כל תושבי ישראל – ולא את הממסד שלה. אם אתם תומכים בכך, בואו הערב ב-19:30 לרחבת הבימה.

(יוסי גורביץ)

עושי רצון אדוניהם

משטרת ישראל זימנה בימים האחרונים שורה של פעילים למה שהיה ספק חקירה, ספק שיחת איומים ("שיחת אזהרה", בז'רגון המשטרתי) בשל פעילות המחאה שלהם. הזימונים, שהגיעו פחות או יותר במקביל, גרמו לרעש תקשורתי ולמחאה מצד חברי כנסת – אפילו שלי יחימוביץ' התעוררה – וכתוצאה מכך השר לבטחון פנים הורה על ביטול החקירות. חלק מהן אשכרה בוטל.

והיא הנותנת. אם היה צורך כלשהו בחקירות האלה, הן לא היו מתבטלות סתם כך בשל הוראה של שר. דווקא משום שלא היה שום צורך פלילי בחקירות האלה, דווקא משום שאף אחד לא ביצע כל עבירה, הן בוטלו בקלות כזו.

והן היו בעליל חקירות פוליטיות. חגי מטר שוחרר מיד כשאמר שהוא עיתונאי, לא לפני שהשוטרים הסבירו לו שהם רצו "לתאם ציפיות" לקראת המחאות הצפויות בקיץ. קודם להנחיה של אהרונוביץ' על ביטול החקירות, נחקרה הפעילה ויקי ואנונו, ובלש שחקר אותה דרש לערוך חיפוש בביתה כדי לחפש… לפידים. מסתבר שלטענת משטרת ישראל, הרצון של אדם לשאת לפיד בעת הפגנה הוא עילה לחיפוש, שאכן בוצע וללא צו שופט. כלומר, הבלשים שחקרו את ואנונו חקרו אותה במפורש בשל תכניות המחאה שלה; הם כנראה לא היו מודעים להנחיה של אהרונוביץ'.

הפעיל שלומי אברהם תיאר את המעצר והחקירה שלו, שהתרחשו היום, כלומר כיממה לאחר ההנחיה של אהרונוביץ'. המשטרה אספה אותו מביתו כשהיא מודיעה לו שהוא דרוש לחקירה, ובדרך אמר לו שוטר ש"אתה כוכב ביוטיוב, אתה מצלם רק שוטרים." החקירה עצמה, במפתיע, נסובה סביב קרשים שאברהם אסף בערב קודם מהרחוב ושהמשטרה טענה שגנב. מה שאומר ששוטרים עקבו אחרי אברהם במשך זמן ניכר לפני שהוא זומן לחקירה.

עוד הם מדברים על הקרשים, ונכנס לחדר מפקד התחנה. הוא לא מבזבז זמן ושואל את אברהם "מה הולך להיות היום בהפגנה". רק בשלב זה – אחרי שהוא אומר לקצין ש"אני לא הולך להפגנה, אני נשאר בבית עם הילדות שלי ואשתי, אני לא רוצה להיעצר" – קולט אברהם מה קרה כאן: שתפרו לו תיק ועצרו אותו בביתו רק כדי להלך עליו אימים ולנסות להוציא ממנו מידע. כשאמר זאת, הוא שוחרר מיד.

עכשיו, החקירה הזו מתרחשת למרות הנחיה מפורשת של השר לבטחון פנים, שדווחה בהבלטה בכלי התקשורת. יש כמה הסברים למה שקרה: אהרונוביץ' לא התכוון למה שאמר, והשוטרים יודעים זאת; הם מבינים היטב את "רוח המפקד", קולטים שהוא נאלץ לקרוץ לתקשורת, יודעים מה מצופה מהם ויודעים שלא יאונה להם כל רע, להיפך. האפשרות האחרת היא שהשר לבטחון פנים והמפכ"ל, שהעביר את הפקודה, איבדו שליטה על השוטרים שלהם. אף אחת מהן לא סימפטית.

כפי שכבר נכתב כאן, למשטרת ישראל יש היסטוריה ארוכה של שיבוש פעולות פוליטיות של מתנגדי המשטר. השיטה הקלה ביותר לעשות זאת היא הפללה: טוענים שהפעילים מפעילים אלימות, גם אם זה לא נכון (עד שבית המשפט יאמר את דברו, אף אחד לא יזכור מה באמת קרה), ובמידת הצורך מייצרים אלימות – למשל, על ידי תקיפה מצד שוטר סמוי. הפנתרים השחורים נעצרו פעמים רבות ללא עילה, רק כדי לייצר להם רושם אלים. התופעה הזו מוכרת היטב גם ממדינות אחרות: ברגע שאתה צובע את המחאה כאלימה, אתה מרחיק ממנה את המרכז הפוליטי, ובלעדיו קשה מאד לשנות דברים.

העובדה שמשטרת ישראל מפעילה – בעקביות – שוטרים סמויים כנגד הפגנות שהן לא אלימות במובהק; העובדה שהיא מצאה לנכון לשים פעיל חברתי תחת מעקב; מכתבי האיום שהיא שלחה – כל אלה מעידים שהמשטרה, מתוך "רוח המפקד" שמשדר השר או מתוך התפיסה המהותית שלה את עצמה, כבר סימנה את המחאה החברתית כאויב. כפי שהיא סימנה, למשל, את ההפגנות בשייח' ג'ראח, אותן היא שיבשה שוב ושוב למרות שבתי המשפט, שוב ושוב, פסקו כי הן חוקיות.

אז מה עושים? לומדים מהימין. מסתובבים בקבוצות ומתעדים הכל. אלימות? מעצר שווא? לא מסתפקים בתלונה למח"ש. כל כוחות המשטרה בעולם מחפים על חבריהם. לא: צריך שניים-שלושה עורכי דין שאלה יהיו החיים שלהם, והם יגישו לא רק תלונה אחרי תלונה על אלימות, אלא גם תביעות פיצויים כנגד המשטרה ותביעות אישיות כנגד שוטרים וקצינים. לימין זה עובד לא רע בכלל. אחרי שהמשטרה תצטרך לפצות גם פעילי שמאל ופעילים חברתיים בעשרות ומאות אלפי שקלים, כששוטרים מן השורה יצטרכו לשכור לעצמם עורכי דין, היא תתחיל ללמוד על בשרה שלא כדאי להתעסק איתם.

ועוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בירושלים, באקט נדיר במיוחד של פקפוק במשטרה, שחרר חמישה נערים מסילוואן שהואשמו בהשלכת בקבוקי תבערה. השופט מצא סתירות מהותיות בין ההקלטות של החקירות ובין התמלולים שהגישה המשטרה. שלושה מן העצורים ישבו במעצר – עד תום ההליכים, כמובן – במשך כשנה ושלושה חודשים. שני אחרים ישבו במעצר בית. כנגד השוטרים ששללו את חירותם, ועל פניו היו מעורבים במה שנראה מאד כמו עדות שקר, לא ננקטו כמובן כל צעדים. את מה שהם עושים בירושלים המזרחית כמה עשרות שנים, הם יעשו גם כאן, אם ניתן להם.

(יוסי גורביץ)

כשראש הממשלה משקר לך בפרצוף

זה היה בוקר רע לבנימין נתניהו. ימים ספורים אחרי שדו"ח של בנק ישראל קיבע במסמרות ברזל את מה שכבר הרגשנו כולנו – שמדיניותו של נתניהו היא האחראית להרחבת הפערים החברתיים ולחלוקה מחדש של ההון כך שיזרום יותר אל המאיון העליון – הוא קם בבוקר לביקורות שליליות מכל הכיוונים על העלאת מחירי הדלק. ואם זה לא היה מספיק, אז הישג שהוא וסנצ'ו פנשה שלו במשרד האוצר נופפו בו שוב ושוב בשבועות האחרונים, הירידה לכאורה במספר המובטלים, קרס בקול רעם: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודתה הבוקר בשפל רוח שהחישובים שלה היו מוטעים – מי היה מעלה על הדעת שהמנעות מדגימת ישובים מוכי אבטלה תשפיע על חישוב שיעור האבטלה? – ושבפועל יש בישראל כ-20% מובטלים יותר ממה שנתניהו ושטייניץ מכרו לנו.

אופס.

על כן, מיהר נתניהו לעשות מה שהוא יודע לעשות טוב מכל אדם אחר: לנפנף בסדין אדום, כדי להטעות את הצופה. כן, הוא אמר לנו, אתם משלמים יותר מסים, אבל המסים האלה מממנים את כיפת ברזל. הוא אמר את זה פעמיים.

עכשיו, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שאם נתניהו דווקא רוצה להעלות מסים, אני לגמרי בעד, אבל שיעלה את המסים הישירים ולא את העקיפים: שיחזיר את מסי החברות ואת מס ההכנסה על המאיון העליון למה שהם היו לפני ה"רפורמה" שלו מלפני עשור. וכתגובה אינסטינקטיבית, היא היתה נכונה. אבל היא נפלה קורבן לסדין המתנופף של נתניהו. זה בכלל לא הדיון.

המסים של תושבי מדינת ישראל כמעט ולא מממנים את כיפת ברזל. היא ממומנת בעיקרה על ידי הממשל האמריקאי, שהשקיע 205 מיליונים בשנה הקודמת בארבע סוללות כיפת ברזל. בימים האחרונים הודיע הפנטגון שהוא פונה לקונגרס להקצות עוד כספים לשם כך, בעקבות הצלחתה של המערכת בסיבוב האחרון מול עזה. הידיעה לא נקבה בסכומים, אבל מקורות אמרו לפוקס ניוז שמדובר בכחצי מיליארד דולרים – עשר סוללות במחיר כ-50 מיליונים כל אחת. הסכום הזה נפרד מהתמיכה הצבאית הרגילה של ארה"ב בישראל, בשווי כשלושה מיליארדי דולרים כל שנה. המימון של האמריקאים כל כך מרכזי, שכשצה"ל ניסה לאחרונה לעשות את אחד התרגילים הקבועים שלו מדי עונת תקציב – רוצים לקצץ בתקציב שלנו? תמותו – והודיע שלמרבה הצער, הוא נאלץ לתעדף את הפנסיה של אנשיו בגיל 42 על פני רכישות סוללות כיפת ברזל, הוא אמר ש"הכסף האמריקאי לא עונה על כל הדרישה." בכירים בפנטגון הבהירו אז לצה"ל שאת התרגילים שלו בלוחמה פסיכולוגית, מוטב שיגביל לציבור הישראלי ושלא יגרור אותם לסכסוך.

עכשיו משתמש נתניהו באותה לוחמה פסיכולוגית של צה"ל: המסים גבוהים? הם בשביל כיפת ברזל. הוא סומך על האילוף של הציבור הישראלי, שעצם הנפנוף בפרת הבטחון הקדושה יגרום לו להסתדר בשלשות, להצדיע, ולשלם בחרי אף עוד מסים, לקבל משכורת נמוכה יותר מהמקובל במדינות ה-OECD ולשלם מחירים גבוהים יותר מהמקובל שם. האילוף, משוכנע נתניהו, מספיק טוב כדי שאף אחד לא ינסה לברר את הנתונים האמיתיים. בקצרה, הוא חושב שאנחנו מטומטמים.

נתניהו הוא קריקטורה קומוניסטית ישנה שקמה לתחיה: הוא מנפנף בתירוצים בטחוניים כדי להסתיר את העובדה שהוא מעביר את כספי האזרחים אל המאיון העליון. זכרו את התרגיל המהיר הזה, בפעם הבאה שנתניהו ינסה למכור לכם משהו.

הגיע הזמן להפסיק את הבדיחה הזו על חשבוננו; היא יקרה מדי. יוצאים לרחובות, ומפילים את תשלובת נתניהו-תשובה-דנקנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים תמכו מספר קוראים בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות להם ולאחל להם שיזכו לראות במהרה בימינו את נתניהו מחפש ג'וב חדש – אולי כשר אוצר באיטליה. במחשבה שניה, האיטלקים סבלו מספיק.

(יוסי גורביץ)

הא בהא תליא

תנועת "ירושלמים", שמייצגת את הזן הנכחד של חילונים בעיר, עתרה אתמול (א') לבג"צ בתביעה להורות לחברות האוטובוסים בעיר להציג פרסומות המכילות תמונות נשים. חברות האוטובוסים מתנגדות לכך, בתואנה שפרסום התמונות עשוי להביא לכך שחרדים ישחיתו את האוטובוסים. זה, נזכיר, היה גם התירוץ שלהן למנוע את פרסומן של נשים בקמפיין של אדי. שם, אחרי לחץ ציבורי, הסכימו חברות הפרסום להציב את תמונותיהן על תחנות אוטובוס, אבל לא על האוטובוסים עצמם.

להתנהלות כזו קוראים כניעה לטרור. המפרסמים חוששים שהאוטובוסים ייפגעו בעת מעברם בשכונות חרדיות, וכדי למנוע פגיעה כספית הם מוכנים להכנע לטרור החרדי. עם הטרור הזה, מדינת ישראל דווקא שמחה לשתף פעולה. משרד התחבורה שלה הוא זה שאישר את הסדרי קווי המהדרין, שעכשיו הוא מעמיד פנים שהוא מתנער מהם. ההסכם, טוענים עכשיו בצביעות במשרד התחבורה, היה מלכתחילה תלוי בכך שלא תהיה כפיה בקווי המהדרין. את הבולשיט הזה הם אולי יכולים למכור לבג"צ, שהתמחותו היא בהתעלמות מהמציאות והתיישרות לימין עמדת הממשלה, אבל לא לאף אדם חושב: אחרי הכל, הבקרים ששלח משרד התחבורה לבדוק את שאלת קווי המהדרין דיווחו בשליש מהמקרים הם נאלצו, כלומר אולצו, לרדת מהאוטובוסים. הפסיקה של בג"צ התקבלה, נזכיר, שבועות ספורים לאחר ש"גדול התורה" של הליטאים, יוסף שלום אלישיב, פסק ש"מותר לבזות אשה בקווי מהדרין" אם זו איננה מצייתת להוראות להעביר את עצמה לחלק האחורי של האוטובוס. ששששש: אל תגידו באולמות בג"צ, אל תספרו במסדרונות משרד התחבורה. הם מעדיפים כמה שפחות מגע עם המציאות. למותר לציין שאלישיב לא נחקר על דבריו אלו, שמהווים – לכאורה, לכאורה – הסתה לגזענות ולאלימות. אחרי הכל, היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה שלא להעמיד אנשים לדין בשל הסתה לגזענות, אם הגזענות הזו היא פסק הלכתי ואם היא מגובה בציטוטים מכתבי דת – ולפחות בחלק האחרון, החוק כנראה לצידו.

אנחנו כל כך מורגלים בטרור חרדי, בדחיקה לאחור של זכויות נשים על ידם, שאנחנו כבר לא שמים לב. אנשים מקשיבים לציפי לבני כשהיא מקשקשת על הדרת נשים, ואף אחד לא זוכר שלבני עברה בשתיקה על כך שהתמונות שלה הוסרו מבני ברק במערכת הבחירות האחרונה. לבני, נזכיר, ראתה בעצמה מועמדת לראשות הממשלה. בדרך לשם, היא הסכימה למכור – יחד עם כבודה העצמי – את כבודן של כל הנשים.

כל מיני שמאלנים טובים אומרים לי בימים האחרונים ש"אסור להסית" נגד חרדים, ושזה לא המאבק האמיתי. המאבק האמיתי צריך להיות בהשתלטות של החרד"לים על המרחב הציבורי. על זה צריך לומר כמה דברים.

אני לא מכיר הסתה נגד חרדים. לא שמעתי אנשים אומרים "בואו נעלה על השכונות שלהם ונשרוף אותם." בניגוד לצורה שבה החרדים משכנעים את עצמם שהשלטון והחילונים רואים אותם, גם לא שמעתי על תכנון של מחנות השמדה. אם יש הסתה, היא מגיעה מדבריו שך אלי ישי, שהודה בפומבי שלערים חרדיות אין זכות קיום כלכלית, ושהן צריכות להשען על ערים חילוניות – כלומר, במילים מנומסות פחות, אין לחרדים כציבור זכות קיום אלא כציבור טפיל. נזכיר שוב שהחברה החרדית בישראל היא ייחודית בעולם כולו: אין שום ציבור יהודי בעולם, עכשיו או בכל תקופה שהיא, שלא עבד ברובו למחייתו. מעטים הפכו לרבנים ותלמידי חכמים, והם נתמכו על ידי הקהילה – אבל הקהילה עבדה. בישראל המצב הזה השתבש.

חלק ניכר מהחילונים, אכן, רוצים בשלילת זכויות היתר של החרדים – הזכות שלהם לחיות על חשבונו של הציבור העובד, הזכות שלהם לקבל הטבות במסים על כך שהם לא עובדים, הזכות שלהם לקבל, כציבור, פטור משירות צבאי – מה שצעיר חילוני שהצבא לא מתאים לו לא יכול לקבל בלי לעבור על החוק. הדרישה לשוויון בפני החוק איננה "הסתה."

עכשיו, האם זה המאבק הנכון לנהל כרגע? למה לא? אנחנו לא מנהלים מאבק אחד. אנחנו נלחמים בשורה של חזיתות. אנחנו נאבקים מול הנסיון של המתנחלים והחרד"לים להשתלט על הצבא ואנחנו נאבקים על זכותנו לחיים הוגנים מול האוליגרכיה שמקדם נתניהו.

אבל המאבקים הללו שלובים. החרד"לים מקדמים הדרת נשים בדיוק כמו החרדים, בדיוק מאותן סיבות, ובחלק גדול מהמקרים תוך השענות על אותם הרבנים. תנועות החסידות של חב"ד וברסלב, שהן תנועות החסידות הפעילות ביותר בציבור הכללי (להבדיל מחצרות החסידים החרדיות המסורתיות יותר; אולי העובדה שברסלב וחב"ד נטולות רבנים כריזמטיים מבחינת החרדים אך דוחים מבחינת החילונים מקלה עליהן, אבל זה עניין לדיון אחר) הן גם הגזעניות ביותר, הן כלפי לא יהודים והן כלפי נשים, והן אלה שפעילות במיוחד בקרב נוער הגבעות. זה, אגב, נראה לנו מאיים וחדש, אבל בפועל הוא מפעיל כלפי המדינה את אותן השיטות שבהן השבאב של החרדים פועל כבר דורות. החרד"לים אכן מסוכנים יותר, משום שהם חמושים בחלקם, ומשום שיש להם הרבה יותר משת"פים בשלטון – אבל האחים היהודים, הן חרדים והן חרד"לים, פועלים לשם אותה המטרה: חיסול השלטון הדמוקרטי בישראל. כשהם יגמרו איתנו, הם יריבו ביניהם על איך צריך להיראות השלטון בימים שאחרי. לא שזה ישנה כל כך.

המאבק החברתי מול האוליגרכיה של נתניהו לא יגיע רחוק, אם הוא לא ישים לב איך נציגי החרדים לוקחים את נכסי הציבור ומעבירים אותם לחרדים. כולנו שמענו על "ערים לחרדים", ואף אחד עוד לא שמע על ערים לחילונים. בערים חרדיות, חילונים לא יכולים לחיות – למעשה, נאסר עליהם לגור שם – וגם לחובשי כיפות סרוגות, כפי שמעיד מקרה בית שמש, לא קל. אי אפשר לדבר על שיפור בתנאים הכלכליים של כל הציבור, כשציבור גדל והולך משמש לו כאבן ריחיים. תנועה לשוויון חברתי חייבת לכלול את הדרישה שהציבור לא יכלכל עוד שכבה רחבה של בטלני בית מדרש – ולו משום שבלי פירוק "חברת הלומדים", לא יהיה כסף לאף אחד.

עכשיו, בראיה הצוננת של הדברים, האדם החרדי הפרטי לא אשם בשום דבר. מדינת ישראל היא זו שבגדה בו, מכרה אותו לרבנים שלו עבור רווח פוליטי קצר ימים, הקפידה שלא יוכל לקבל חינוך שיאפשר לו להתפרנס, נתנה לו קצבאות שמשאירות אותו תמיד סנטימטר מעל גבול הרעב תוך שהיא מעודדת אותו להביא כמה שיותר ילדים לעולם, דאגה שלא תהיה משטרה בערים שלו ובכך הפקירה אותו ל"משמרות הצניעות", ואפשרה לחברה החרדית להתנהל כמו משפחת פשע שבה חלים רק החוקים של הקאפי די טוטי קאפי של "גדולי התורה." במצב הנוכחי, חרדי שירצה להתפרנס בכבוד ימצא את עצמו בעמדת נחיתות איומה אפילו ביחס לבוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית. יתר על כן, אם הוא ירצה לעבוד באופן חוקי, הוא יגלה שהוא יאבד את הקצבאות שלו ושההכנסה שלו מעבודה נמוכה מהן – והוא כבר מטופל במשפחה. מה שנותר לו הוא לעבוד באופן בלתי חוקי – כלומר, כדי לעשות את המינימום הנדרש מאב לילדים, להיות מסוגל לכלכל אותם, הוא צריך להפוך לפושע, עם כל הסלידה העצמית והבוז לחוק שמגיעים עם המצב הזה. המכלכלות העיקריות של המשפחות החרדיות הן למעשה הנשים, שפטורות מלימוד – והמתח הזה בין חברה שמרנית ובין העובדה שבפועל תפקידי המינים התהפכו, שהאשה היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, עומד מאחורי הרבה מאד מהדרת הנשים. הצורך לדחוק את רגליהן לאחור, להשפיל אותן, נובע מכך שבלעדיהן אי אפשר – וזה מנוגד למה שהחרדים רואים, כתוצאה מהחינוך שנתנה להם מדינת ישראל, כסדר הטבעי.

ההזנחה הפושעת הזו – משהו דומה מאד בוצע גם לאחר הגדול השני של החברה הישראלית, המגזר הערבי – היתה נוחה לכל המפלגות הציוניות במשך עשורים. עכשיו אנחנו מתחילים להרגיש את המחיר.

אז כן, בין המטרות שלנו גם פירוק "חברת הלומדים" הבלתי טבעית ושילובם של החרדים בחברה הישראלית העובדת צריך לעמוד במקום בולט. זה לא יוכל להיעשות בלי מאבק, אבל ספק אם ישראל יכולה לשאת על גבה עוד דור של "חברת לומדים." ולא, אסור לוותר להם: אין ולא תהיה הפרדה בין נשים וגברים במקומות העבודה, אין ולא תהיה הפרדה בין נשים בפומבי. החרדים יצטרכו להתאים את עצמם לעולם המודרני.

ורק כך זה יעבוד: כשהלחץ כבד מספיק, כשקיר הברזל של המציאות לוחץ, הרבנים יודעים, בחוסר ברירה, להתפשר. רבנים בדורות הקודמים ישבו באוטובוס לצד נשים וחרדים לאורך כל הדורות עבדו לצד נשים במקומות עבודה פומביים. יש לרבנים מספיק תקדימים להשען עליהם – אבל כל זמן שאנחנו לא לוחצים לעשות זאת, למה להם?

(יוסי גורביץ)

ביבי טוב לאוליגרכים

בשנת 1981 הלך הליכוד לבחירות תחת הסיסמה "להיטיב עם העם", שלוותה בקידום של יבוא מסיבי של מוצרי צריכה, שהמוביל שבהם היתה סמל התקופה, טלוויזיה צבעונית . מן הראוי לציין שבשנים שקדמו לשר האוצר ארידור ניהלה הממשלה מלחמה קשה כנגד פורקי העול שרצו לראות טלוויזיה בצבע, וכל מכשיר שיובא לארץ הכיל "מחיקון", שהפך את הגרוטאה לשחור לבן בעל כורחה; אזרחים ממולחים התקינו "אנטי מחיקון" במכשיר שלהם, שהחזיר אליו את הצבע – לא בהכרח את הצבע המקורי – והממשלה כבר נערכה עם התגובה שלה, ה"אנטי-אנטי מחיקון" (מקצוע היח"צ, כפי שאפשר להבין, עוד לא היה להיט אז), כשארידור ביטל את הגזירות. המדיניות של ארידור, מלווה בסחרור התקציבי של מלחמת לבנון הראשונה, הובילה לאינפלציה הנוראה של 1983-1985. היא היתה שגויה, אסונית, אבל היא ניסתה להיטיב עם האוכלוסיה.

בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו בבחירות, לאחר שאוליגרך אוסטרלי, חסיד של כת הזומבים חב"ד, הציף את הארץ בתרומות שהביאו לקמפיין בזק ערב הבחירות: "ביבי טוב ליהודים". זה הספיק לנתניהו לנצח את שמעון פרס בהפרש מזערי של 0.8%. נתניהו לא פיזר, כמו ארידור, הבטחות להיטיב עם העם – אולי פשוט כי כבר אז אף אחד לא היה מאמין לו. לא, נתניהו הלך על שיטה אחרת: הוא הבטיח לבוחריו שהוא יהיה "טוב" להם, ובמשתמע יהיה "רע" לאויביהם – השמאל ששכח מה זה להיות יהודי, הפלסטינים, העולם כולו.

תחת אצטלה זו של "ידיד היהודים" – רק יהודים אמיתיים, כמובן, כאלה שאפשר להוריד לידם שכפ"צ – הצליח נתניהו לגרום למצביעיו להתעלם מהמדיניות הכלכלית שלו. חרחור מלחמת תרבות תמידית שימש אותו כדי להסתיר את העובדה שהוא בז למצביעים שלו – ובוזז אותם. זה היה נכון שבעתיים מאז שהפך לשר אוצר בממשלת שרון, תפקיד שאליו מונה כי שרון ידע ששם, חשוף, יחטוף נתניהו את כל הנזק האפשרי ממדיניותו הכלכלית.

שרון צדק. בבחירות שלאחר מכן, התרסק הליכוד בראשות נתניהו ל-12 מנדטים בלבד. גם בבחירות שלאחר מכן, ב-2009 – אחרי שתי מלחמות כושלות ושחיתות פנומנלית של אולמרט ובכירי קדימה אחרים – לא הצליח נתניהו לשחזר את ההישג של שרון בבחירות 2003 ולהגיע ל-38 מנדטים.

נתניהו לא טיפש. הוא פחדן, הוא נבל, הוא הססן, הוא משחק במודע על סכסוך האזרחים שלו אלה באלה, הוא מהמר על גורל עמו ומולדתו בנסיון לשמור על טרף האדמות הגזולות במזרח, אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שאם הוא יתיר לנושא הכלכלי להשאר בכותרות, בבחירות הבאות הוא צפוי שוב לרדת ל-12 מנדטים.

נתניהו הרחיב את הפערים הכלכליים במו ידיו. בעשור האחרון, המדיניות של נתניהו – ושל קודמו בתפקיד, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום; הבה לא ניתן לו להתחמק מחלקו – שינתה את מבנה המסים בישראל. רוב המסים הם, כעת, מסים עקיפים. נתניהו הוריד את מס ההכנסה והביטוח הלאומי על העשירון העליון ובמיוחד על המאיון העליון. בשם האידיאולוגיה של כלכלת הזרזוף, הוא ביצע ניסוי בבני אדם במיליוני אזרחיה של המדינה הזו. הניסוי נכשל; ספק אם נתניהו עצמו האמין שיצליח. הוא, כאמור, לא טיפש.

החולה עוד לא מת, אבל הוא מתקרב לשם. בימי כהונתו הראשונה של בגין, רעשה הארץ כאשר ילדה אמרה בטלוויזיה "אני רעבה." הרוויזיוניסטים היו שמרנים, אבל הם האמינו בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. הרבה מאד שמפניה זרמה מאז במלונות היוקרה שנתניהו אוהב כל כך, ועל פי הנתונים האחרונים של הביטוח הלאומי כל ילד שלישי בישראל הוא עני. שליש מהישראלים נאלצים לוותר על רכישת מזון כדי לחסוך בכסף, ו-19% מהם חשו "אי בטחון תזונתי"; שמונה אחוזים "חשו רעב", ושני אחוזים "חשו רעב חמור מאד."

בישראל חיים כשבעה מיליוני בני אדם. כ-140,000 מהם מסתובבים בינינו כשהם חשים רעב חמור וכ-560,000 חשים רעב. מנחם בגין היה תולש את שערותיו ומכנס מומחים בבהילות כדי להתמודד עם הבעיה; אפילו לב הברזל של יצחק שמיר היה מחסיר פעימה. נתניהו לא אמר על כך דבר.

מה יכול היה לומר? להבטיח לנו שהעושר עוד יזרזף אלינו? זה מה שהוא הבטיח ב-2003. אז דרש האוצר לקצץ בתקציבים כדי שהמדינה לא תקרוס. כשחלפו ימי המשבר, דרש האוצר לקצץ שוב בתקציב. בין אם יש משבר, בין אם יש שגשוג, הפתרון של האידיאולוגים באוצר, שנתניהו הוא בהחלט אחד מהם, הוא לקצץ את ההוצאות. בימים האחרונים הודיע לנו נתניהו, באמצעות "משולש האתגרים שלו", שהוא מתכוון לתקוע לנו עוד שטרונגול ולהעביר תקציבים נוספים לבור חסר התחתית של תקציב הבטחון. במקביל, מודיע האוצר שאפשר לשכוח מיישום דו"ח טרכטנברג, האפרח נטול הנוצות שהעלה נתניהו קורבן למחאה החברתית. היום דחתה הממשלה את המלצת טרכטנברג באשר למונופולים – ספציפית, אלה של נוחי דנקנר – והיא תמשיך להגן עליהם. ביבי טוב ליהודים? רק לחלק מהם: הוא טוב מאד לאוליגרכים.

שורה של חברי כנסת הניחו היום על שולחנה את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך). ההצעה, שנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח, נתמכת הן על ידי חברי כנסת מן האופוזיציה והן מן הקואליציה: בין חברי הקואליציה, ניתן למצוא את אורי אורבך, זבולון אורלב וחיים כ"ץ. החוק מכיל שורה של מטרות ראויות, ובין השאר הוא מכיל את סעיף השוויון (סע' 13): "לכל אדם הזכות לשוויון. אין להפלות אדם במימוש הזכויות שלפי חוק זה […] להוציא הוראה שנועדה לתקן אפליה קיימת או לקדם שוויון בפועל של קבוצה שקופחה בעבר." החוק מכיל גם סעיף מפורש שאוסר על הממשלה להערים עליו באמצעות הצעצוע החביב עליה, תקנות שעת חירום (סע' 17). נתניהו לא יכול לתת לחוק הזה לעבור, הוא יהיה חייב להפיל אותו. אבל אז, בעיה, הוא יתקשה מאד להציג את עצמו כמי שאכפת לו מהאוכלוסיה שמחוץ לקיסריה.

מי שיהיה לימים יוזף השני, קיסר אוסטריה, שוטט בעילום שם בצרפת של המשטר הישן, ונחרד ממה שראו עיניו. הוא שלח מכתב נוזף לאחותו, מארי "שיאכלו עוגות" אנטואנט, וכתב נחרצות: "המהפכה תהיה אכזרית." על הבורבונים אמרו שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר; נתניהו, כאמור, איננו טיפש. הבורבונים לא שמו לב למתרחש סביבם ולא נקטו בתרגיל האלמנטרי של הסתת העם כנגד גורם זר כלשהו, או – עדיף מכך – כנגד גורם פנימי. נתניהו עוסק בכך במלוא המרץ. יש להניח שגיליוטינת-הדמה שהוצבה ברוטשילד חידדה את מחשבתו. לא עובר יום שבו ממשלתו איננה מקדמת איזו עצת חושי-הארכי שמטרתה ליצור את התחושה שישראל נמצאת תחת מצור מבחוץ ומלאה אויבים מבפנים. יש להניח שההמולה הזו רק תתגבר בקרוב, בנסיון להסיח את הדעת. אולי, אולי, השנאה והפחד ידחיקו את הרעב. זה עבד בעבר, אחרי הכל.

אסור לנו להניח לזה לעבוד הפעם.

(יוסי גורביץ)