החברים של ג'ורג'

לבנת חינוך

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, זה היה נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה הזה, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

רק לפיד יטפל בזועבי’ז

אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. חיי השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.

אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.

אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.

מאיפה להתחיל?

אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.

שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.

שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? כי אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא זה שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, זה המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.

אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.

ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”

טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:

ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,

הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל”ף-בית.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגט.

[…]

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה

נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.

אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.

אה, נכון. אין לו בגרות.

[…]

חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.

העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.

למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”

מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי כזה, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.

לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.

ככה נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ככה נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא כזה. זה עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.

במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”

אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא הגיע למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: זה כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. זה הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא היה להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שינת התבונה והתעוררות המפלצות

המנעותה של המשטרה מאספקת מידע אמיתי ורשמי בזמן אמת על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר מדרדרת את ישראל לעבר מלחמת אזרחים

להלן העובדות כפי שהן מוכרות עד כה: בבוקר רביעי שעבר, קצת יותר מיממה לאחר שראש הממשלה נתניהו דיווח על מציאת גופות הנערים החטופים תוך האמירה ש”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” חטפו מספר יהודים את מוחמד אבו חדיר, נער בן 16 משועפט. הם רכבו במהירות מהמקום, הגיעו לחורשה סמוכה, שפכו דלק על גופו, אילצו אותו לשתות דלק, ואחר כך הציתו אותו. המשטרה, שקיבלה דיווח מיידי על החטיפה, איכנה את מכשיר הסלולר של אבו חדיר ומצאה את הגופה תוך שעה וחצי.

עם זאת, היא נמנעה מדיווח רשמי על כך במשך זמן ארוך. בזמן הזה, התחילו אנשים – יש סיבות טובות להניח שאלו היו שוטרים – להזין את התקשורת בדיסאינפורמציה. אחת השמועות היתה טענה על כך שאבו חדיר היה הומוסקסואל שנרצח על ידי קרובי משפחה. אחרת היתה שהוא נרצח כתוצאה מריב חמולות. שתיהן נופחו במהירות על ידי התקשורת היהודית – בלט בשקריו משה נוסבאום מערוץ 2, שכדי לטהר את הציבור היהודי שיקר על זהותו של ילד נוסף שכמעט נחטף, וניסה לשכנע את הצופים שהוא בן למשפחת אבו חדיר; הוא לא – ועודדו על ידי שתיקה משטרתית רשמית.

אמרתי “תקשורת יהודית,” והתכוונתי לכל מילה. מותו של אבו חדיר הוביל למהומות קשות בגדה, וגם בתוך ישראל. הציבור הפלסטיני קיבל את המידע הרבה יותר מהר, וככל הנראה בצורה הרבה יותר מדויקת, מהציבור היהודי. כתוצאה מהתפרצות של מהומות לאומיות, נאלצה התקשורת הישראלית לבחור צד: האם היא תקשורת ישראלית, כלומר של כל אזרחי המדינה, או יהודית, כלומר משרתת את האוכלוסיה האתנית השלטת. כמו כמעט בלי יוצא מן הכלל במצבים כאלה, התקשורת – כמו הציבור שהיא מתחנפת לו – ויתרה על ישראליותה והפכה בכל פרט לשמה הרשמי ליהודית.

אבל היא לא היתה מועמדת בדילמה כזו, אלמלא המשטרה ובתי המשפט. המשטרה מטפטפת כבר כמה ימים שהיא יודעת שמדובר ברוצחים יהודים, שהסיבה לרצח היא לאומנית, אבל נמנעה מהודעה רשמית כלשהי. היום אמר בכיר ישראלי לסוכנות הידיעות AP – כלומר, לא לכלי תקשורת ישראלי, אף שצוטט בהרחבה – שהמשטרה עצרה שישה יהודים, ביניהם קטינים, בחשד לרצח. הם כבר קיבלו סיוע משפטי מטעם עמותת חננו, המייצגת הקבועה של מחבלים יהודים, וזה אומר דרשני.

כמובן, העובדה שמישהו נעצר – ודאי אם הוא נעצר על ידי משטרת ישראל – אין פירושו של דבר שהוא אשם במשהו. הוא רק חשוד. אבל המשטרה מסרבת לומר אפילו את זה לציבור. במדינה נורמלית, שבה המשטרה לא מנסה לכסות על התחת של ראש הממשלה, המשטרה היתה עושה ההיפך. היא היתה עורכת מסיבת עיתונאים יומית ומדווחת על מה שיש, והיא היתה מוציאה את הסרטונים של מצלמות האבטחה לציבור. אחרי הכל, הציבור עשוי לזהות שם מידע שיוביל לפענוח התיק, לא?

אבל משטרת ישראל תמיד שירתה את הממשלה, לא את הציבור. והפעם נתיב הדם הוביל ישירות אל המסית הלאומי, בנימין נתניהו. הוא ציטט את ביאליק שקרית: ביאליק החל את הציטוט שלו ב”ארור האומר נקום.” נתניהו השמיט את הרישא הזו, לא במקרה. הוא קרץ לציבור היהודי תאב הנקמה.

ואז, כמו שקרה לנתניהו לא אחת בעבר, השד ששחרר היה חזק ממנו. בפעם האחרונה שנתניהו רקד ככה על דם, בפעם האחרונה שהוא הפיץ שנאה בווליום כזה, נרצח כאן ראש ממשלה. זה לא היה משהו שנתניהו רצה. זה כמעט היה אסון פוליטי מבחינתו. אבל ככה זה: הפירומן לא שולט באש, ואף על פי כן הוא נמשך אליה. אולי בשל כך. ומה היה לנתניהו לומר על הרצח של אבו חדיר? הוא קרא לאזרחים “לא לקחת החוק לידיים.” כי הזנתו בכפיה של נער צנום בדלק, ואחר כך הצתתו, הם הצורה המקובלת שבה פועל החוק בישראל. מה, לא?

אז המשטרה לא יכלה לדבר על החקירה, כי זה היה גורם לכולנו להריח את אדי הדלק שעל ידיו של ראש הממשלה, ולכן היא שתקה. כדי לשתוק, היא הלכה לבית משפט והוציאה צו איסור פרסום. אם פעם היה לנו רב סרן שמועתי, אז היום הוא בגלימה ועניבה, שופט זוטר שחותם על צווי איסור פרסום – וגורם הרבה יותר נזק. עד שלשום, יומיים ויותר אחרי הרצח, התקשורת הישראלית נמנעה אפילו מלדווח על הדרך בה נרצח אבו חדיר. התוצאה היתה השתוללות של גל שמועות. אחת הבולטת שבהן היתה שהמשטרה מטייחת את החקירה ומפיצה שמועות – והיא הפיצה שמועות, ואף אחד לא יתפלא אם היא טייחה את החקירה, זו משטרת ישראל אחרי הכל – משום שהרוצחים היו שוטרים.

אני מסרב להאמין לשמועה הזו עד שיגיעו הוכחות מוצקות, כי המשמעות שלה היא שהכל נגמר ושאנחנו במצב של מדינה דרום אמריקאית בשנות השמונים, עם משטרה שיש בה חוליות רצח של קטינים. אבל המשטרה והטמבל שחתם על צו איסור הפרסום כלאחר יד הם אלה שמזינים את השמועות.

וכדי לכסות על התחת של המסית הלאומי, יש שתיקה. ואתמול כבר יצאו כנופיות יהודיות לרחובות, ויש מחאות אלימות בשורה של ישובים פלסטיניים – בגדה ובישראל. הרצח של אבו חדיר, שנזכיר שהוא תושב ישראלי, מחזיק תעודה כחולה, פורר במהירות שנים של הבניית זהות ישראלית. אנחנו מוחזרים במהירות שיא אחורה, מתפוררים במהירות ליהודים וערבים. ואם לא תהיה לנו זהות על, אם לא תהיה אזרחות, אם תהיה רק אתניות, אז נהיה יוגוסלביה. וכן, הזהות הישראלית היא במידה ניכרת פיקציה. אבל היא פיקציה הכרחית, היא הפיקציה שבאמצעותה אנחנו עוברים מהשלב השבטי המדמם לשלב שבו גם יהודים וגם קורבנותיהם יכולים לחיות באזרחות שווה, כדי שגם אם העבר היה נורא, עבר של טיהור אתני, לעתיד יהיה צל כלשהו של סיכוי.

וכן, רוב היהודים בישראל היו רוצים להאמין שלא יהודים הציתו את הדלק, כי הזוועה גדולה מדי. אבל בקרב היהודים השמחים, אלה שתמיד תומכים בפגיעה בלא יהודים – במילים אחרות, בקן הצרעות של ישיבת “עוד יוסף חי” – כבר מצאו סיבה מספקת לרצח. אבו חדיר, הם אומרים, הניף שלוש אצבעות לתמיכה בחטיפת הנערים. תמונות כאלו נפוצו בתקשורת היהודית – כן, שוב, יהודית – במהלך 18 הימים שבהן הוליכה אותנו ממשלת נתניהו שולל שמדובר בחטיפה ולא ברצח; בחלק ניכר מהמקרים, המדובר היה בתמונות ישנות, של פלסטינים שתומכים במועמד הפלסטיני ב-Arab Idol, שמספרו היה שלוש.

אבל שימו לב: ככה נראים סכסוכים אתניים. הם אכזריים במידה יוצאת דופן. ולכן אנחנו צריכים לפרק אותם, לא לקפוץ אליהם ראש. ואסור לנו לדרדר את היחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל רק כדי להגן על המסית הלאומי שלנו מנתזי הדלק שהצית.

הימים האחרונים היו איומים. מותר לקוות, עם זאת, שהם לא רעמי תחילתה של מלחמת אזרחים, אלא שמדובר במשבר שעדיין אפשר לגשר עליו. אבל כדי שזה יקרה, המשטרה צריכה לומר את האמת, את כל האמת; וראש הממשלה צריך להודיע על התפטרותו, משום שהוביל לשפיכת דמם של אזרחים ישראלים.

וזה כמובן לא יקרה. אל תתפלאו, אם כן, כשיגיע הפיצוץ הבא.

ועוד דבר אחד: על פי הדיווחים, המשטרה מונעת מהעצורים בפרשת רצח אבו חדיר גישה לעורך דין. צריך לומר שוב שהגישה לעורך דין היא זכות יסוד, ושהמניעה שלה מיועדת אך ורק לשבירתו של הנחקר ולהוצאת הודאה. הגיע הזמן לשים לכך קץ. אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אל תפברקו הודאות – על אחת כמה וכמה במקרה רגיש כל כך. יש לציין שעל פי דיווחים פלסטיניים, זה בדיוק מה שניסתה המשטרה לעשות מוקדם יותר: היא עצרה כמה מבני המשפחה וניסתה לאלץ אותם להודות ברצח אבו חדיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זנון הוא לא הבעיה

שר האוצר הוציא את עצמו טמבל, כהרגלו, אבל הבעיה היא לא העובדה שהוא מטומטם; הבעיה היא שהוא מהדהד רצון בהשמדת האחר

אחרי כמה חודשים שבהם הצליח לא להוציא את עצמו אידיוט בפומבי, הרבה בזכות התחייבות להתנזר מכתיבה בפייסבוק, יאיר לפיד הוציא את עצמו טמבל חריג. בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב שורה של כתבי הבל, ביניהם הטקסט המופלא הבא:

“אבינו שבשמיים,

היה פעם פילוסוף בשם זנון ששאל, "האם אלוהים יכול לברוא סלע, שאפילו הוא לא יוכל להרים אותו?" אז חשבו שלשאלה הזאת אין פתרון. שהיא פרדוקס. היום אנחנו יודעים שהתשובה היא כן. יש סלע כזה, וקוראים לו הפלשתינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה? מפני שהסלע הזה הוא אבן המונחת על ליבנו. אומרים שאי אפשר לעצור מטורף עם סכין הנכנס לבית ספר בירושלים ומנסה לרצוח ילדים. אבל בדיוק בשביל זה אתה כל יכול. אנחנו זקוקים לך באותו מקום שבו תמיד היינו זקוקים לך: כשכל האפשרות האחרות נכשלו. וגם אז, אלוהינו ואלוהי אבותינו, לא דיינו.”

תשמור אתנה ותציל. המקור, אגב, מטומטם משמעותיות יותר. במקור, טען לפיד שזנון היה פילוסוף שחי במאה ה-16. הנה, כאן. הוא ערך את הטקסט, אבל השאיר את זנון עם הפרדוקס הלא נכון.

lapid

חצי מהרשת הישראלית כבר חגגה על השטות הזו. הטקסט מכיל פנינים נוספות. לפיד רוצה נס בדמות נפט במדבר יהודה. הוא שוכח, אם ידע אי פעם, שרוב מדבר יהודה הוא שטח כבוש ושאם יימצא שם נפט וישראל תנסה לשים עליו יד, היא תסתבך עוד יותר. לפיד מפנטז על “שבב מחשבים שרק אנחנו נדע לעשותו,” ושוכח שהמשמעות של דבר כזה היא שאיזו חברה תקבל פטנט דורסני, שיהפוך את המייסדים שלה לעשירים מאד אבל לא יועיל כלכלית לאף אחד אחר.

אבל לא זנון ולא הפנטזיות של לפיד הן הנושא, גם לא האינפנטיליות של התפיסה התיאולוגית שאומרת שאלוהים צריך להיות השכפ”צ שלך. במאמר מוסגר יש לומר שרואים כאן התפתחות תיאולוגית אצל לפיד, כי לפני כשני עשורים הוא כתב בשכנוע שרוחו של סבו התגלגלה בציפור. אחרי הכל, מי שידע לפני בחירות 2013 שלפיד הוא אידיוט לא הצביע לו, ומי שהצביע לו עשה כל מאמץ כדי לא לדעת. הגרעין הקשה של תומכי לפיד ימשיך לתמוך בו גם אם יסתבר שהוא לא יודע לספור עד שלוש. הטקסט של לפיד הוא טקסט שראוי לנער מתבגר, ולא מהנבונים שבהם, ולא לשר אוצר; אבל לא זו הבעיה.

הבעיה היא הרצון של לפיד שהפלסטינים פשוט יתאדו. שהאבן הזו “תתגלגל הצידה” באיזה כוח אלוהי. לפיד רוצה שהפלסטינים יעופו לו מהעיניים. אין לו כוח אליהם יותר. ולפיד, כמי שנמצא בצנטרום של הפיילה הישראלית, מהדהד פה את השאיפות הכמוסות של חלק ניכר מהישראלים, אולי אפילו של רובם: שהפלסטינים ייעלמו.

יצחק רבין – שבימים לפני שהתעלה והתיישב לימין האל היה מוכר יותר בשל פקודת פשע המלחמה שלו, “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” – נבחר בבחירות 1992 בזכות הסיסמה “אנחנו כאן, הם שם”, שעומדת בבסיס רעיון משטר ההפרדה (אפרטהייד) כיום. אבל היתה לו אמירה אחרת, ברורה יותר: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

היא לא טבעה, כידוע, אבל היא נמחקה מהנוף הישראלי. הח”מ גדל בתקופה שבה עזתים הסתובבו בחופשיות מוחלטת כמעט בישראל, שבה כמעט כל אדם הכיר עזתי – לא כשווים אל שווים, כמובן; אנחנו חיים במדינה יהודית, אחרי הכל – אבל הכיר. זה השתנה במהירות אחרי האינתיפאדה הראשונה ועם עלייתו של רבין, כשהתחילה מערכת הבטחון הישראלית – תחת מסך העשן של הסכמי אוסלו – להקשיח את החלוקה של הפלסטינים: אלה הישראלים, שנהנים רשמית מזכויות אזרח; אלה שבירושלים המזרחית, שנהנים נומינלית מזכויות תושב; אלה שבגדה, שחיים תחת כיבוש קל ביחס; והמדוכאים עלי אדמות של עזה. אולי אי אפשר להטביע את עזה, אבל אפשר לוודא שאף אחד לא יצא מהגטו הגדול הזה ולא יגיע אליו, ולוודא שתושבי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים יתקשו לבוא במגע אלה עם אלה. הבה נתחכמה לו, פן ירבה.

אבל הפלסטינים סירבו לעשות את מה שהישראלים רוצים ולהיעלם. הם עדיין כאן, הנבלות, והם מתעקשים לצוץ מדי פעם ולהזכיר לישראל את קיומם. ומאחר והישראלים, בו זמנית, לא מוכנים להקשיב להם ולא מוכנים לשחרר אותם, הרי שהדרך שלהם לצוף בתודעה הישראלית היא באמצעות משהו לא נעים, כמו חתימה על אמנות בינלאומיות. וזה מביא ללפיד את הסעיף, עד כדי תחינה לאלוהים שיעלים אותם.

כשלפיד נושא תפילה פומבית (”וכי תתפלל אל-תהי כחנפים האהבים להתפלל בעמדם בבתי כנסיות ובפנות השוקים למען יראו לבני אדם”) לכך שהפלסטינים “יוזזו” הצידה, למה הוא מתכוון? איך זה אמור לקרות? לפיד הרי יודע מה קרה בפעמים הקודמות שהציונות החליטה שאת הפלסטינים צריך להזיז. הוא יודע – אוקיי, אני אסייג את זה: אני מקווה מאד שהוא יודע – מה קרה ב-1947-1948. הוא מודע לטיהור האתני הגדול של אז, ולטיהור האתני הקטן של 1967.

צריך לצרף לאמירה הזו של לפיד את האמירות הקודמות שלו: זו על ה”זועביז” ועל כך ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו,” כדי לקבל את התמונה המלאה. שהיא פשוטה למדי: לפיד היה רוצה שהפלסטינים – בעזה, בגדה, באל קודס, בישראל – ייעלמו. הוא לא אומר את זה במפורש כי לא אומרים דברים כאלה, אבל הוא רוצה שהם ימותו. או על כל פנים, יתאיינו.

עכשיו אנחנו מבינים מה קושר כל כך את לפיד אל האחים היהודים. ואנחנו צריכים ללמוד עוד משהו – שכאשר הישראלי הממוצע אומר “הם (הפלסטינים) רוצים שניעלם,” צריך לענות לו “כמוהם כמוך.” אבל שני הצדדים לא ייעלמו, ומשטר ההפרדה לא מעלים את הפלסטינים. אם חפצי חיים אנחנו, צריך להתגבר על הרצון ההדדי בהשמדה, שעובר סובלימציה לשאיפה שהם פשוט ייעלמו לנו מהעיניים, ולהתחיל לחיות יחדיו.

יחדיו – כי האחים היהודים כבר וידאו שהפרדה היא בלתי אפשרית. ולשם כך, נצטרך קודם כל להשליך את לפיד למקומו הראוי, פח האשפה של ההיסטוריה.

ועוד דבר אחד: בעוד היהודים חוגגים את הסדר, האוכלוסיה הפלסטינית הוכנסה לסגר, שכבר הפך למסורת. אל תשכחו. חג החירות היהודי כרוך בשעבוד פלסטיני. הגיע הזמן להפסיק את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הספין והשקרים של ממשלת נתניהו-לפיד-לבני

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מה שלא מלמדים על רבין, או החינוך להכחשת-עם

לקראת פסטיבל יצחק רבין השני (זה של התאריך הלועזי) התבקשה בתי (כיתה ה') להכין עבודה קבוצתית עם כמה מחברותיה, שכל אחת מהן התבקשה לענות לשאלה אחת על המנהיג המנוח. השאלה שהוטלה על בתי בלבלה אותה קצת: "מה היה יחסה של החברה אל יצחק רבין?" והיא ביקשה את עזרתי.

אני מניח שהמורה, או מי שהכין את העבודה הזאת, ציפה לתשובה בנוסח: "החברה התייחסה לרבין בכבוד רב כי הוא היה איש חשוב שעשה דברים גדולים", וכו' וכו', אבל אני הערתי: גם אני לא לגמרי מבין, "החברה" מורכבת מקבוצות שונות של אנשים שכל אחת מהם התייחס אליו אחרת לגמרי, כולל האויבים שרבין נלחם נגדם – הבריטים, הערבים – וגם מתנגדיו הפוליטיים ששנאו אותו שנאה עזה, עזה עד מוות. את יודעת, הקבוצה החברתית שממנה יצא הרוצח. איזה קבוצה חברתית, היא שאלה, וכשעניתי, המתנחלים בשטחים, אלה שלא רצו שתקום שם מדינה פלסטינית, היא ממש לא הבינה על מה אני מדבר ומה הקשר לשאלה הפשוטה של המורה.

כבר ארבע שנים – מאז כיתה ב' – טוחנים להם בשכל בבית הספר רצח-רבין-רצח-רבין-רצח-רבין, על גבורתו של האיש הנערץ והישגיו ועל הפגיעה בדמוקרטיה ונגד האלימות. בתי, סליחה על הפולניות, היא תלמידה מצטיינת, ואם היא מתעקשת שלא סיפרו לה למה, בעצם, רבין נרצח, סימן שלא ממש סיפרו לה, גם אם מישהו שרבב על כך חצי מילה פה ושם בתוך ים הטקסים והנאומים המופלצים.

סיפרו, אמנם, בהדגשה, שרבין חתם על הסכמי שלום, פמפמו שוב ושוב את השלום עם ירדן, מדי פעם גם זרקו גם מילה או שתיים על איזה "הסכם אוסלו" עם אני-לא-זוכרת-מי, המצחיק ההוא עם הזיפים והכאפיה. וזהו. הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם, לא קיבלו הסבר של ממש עם מי, בדיוק, הם נחתמו ומה, לעזאזל, היה בהם שכל כך הרגיז את יגאל עמיר וחבריו.

המורים אינם מסבירים להם מי היה יאסר ערפאת ועל מה הוא נלחם עם ישראל לפני ההסכם (וגם אחריו). הרשות הפלסטינית בקושי מוזכרת ורבין ודאי שאינו מקבל קרדיט, חיובי, שלילי או ניטראלי, על הקמתה. פסטיבל שנתי ענק על רצח פוליטי בלא הסבר על הויכוח הפוליטי שמאחוריו.

מה הסיבה לצנזורה? התירוץ החביב על המורים והמנהלים עצמם הוא שפרסום הרקע לרצח עלול להעניק לו לגיטימציה: אם לרצח רבין "הייתה סיבה", מישהו עלול לחשוב שהיא מוצדקת. טיעון קלוש: האיש מוצג בעקביות כגיבור וכמנהיג למופת, וכל סיבה לרצח תתפרש בתודעתם של הילדים, אוטומטית, כרעיון מגונה.

מבקרי המערכת משמאל טוענים ההיפך: המורים, נטען, חוששים לדבר על מחאת הימין של 1995, והקשר הישיר בינה לבין הרצח, פן ינציחו את הנראטיב ה"שמאלני" של "ההסתה שהובילה לרצח" ושל "איש השלום שנרצח בידי מתנגד השלום". אלא שגם הטיעון הזה בעייתי: לא מעט מורים ומנהלים דווקא מדברים מתוך הנראטיב הזה ואף מדקלמים את אותן סיסמאות עצמן. הצנזורה אינה משתיקה את הדיבורים על השלום וההתנגדות לשלום, אלא את ההסבר על תוכנם של ההסכמים ושל הוויכוח על אודותיהם.

וכל זה לא קשור לשאלה, האם רבין באמת התכוון לאפשר לפלסטינים להקים מדינה או רק גטאות אוטונומיים, ומה היה יוצא מהסכמי אוסלו אלמלא נרצח: מערכת החינוך היסודית בישראל בורחת בעקביות מפני השאלות עצמן. למורים ביסודי אסור לדבר על אש"ף, על השטחים ועל הפלסטינים: מבחינתה, הדברים הללו פשוט לא קיימים; מערכת החינוך עדיין קבורה עם גולדה מאיר בעולם שבו העם הפלסטיני לא היה ולא נברא.

ישראל? איפה זה בדיוק?

על קירות בתי הספר וגני הילדים, לצד הדגלים ותמונות גדולי האומה, תלויות מפות של ישראל, שכולן שגויות: גבול המדינה ממזרח עובר, לפי המפות, על נהר הירדן, מים המלח ועד הכינרת (ומשם על גבולה המזרחי של רמת הגולן). במפות חדשות, מהשנים האחרונות, הוצאה רצועת עזה מחוץ לגבול, אך לא ברור לאיזו מדינה היא שייכת. הגדה המערבית הייתה ונשארה חלק בלתי נפרד מישראל; חברון, רמאללה ומעלה אדומים מופיעות, אם בכלל, כערים ישראליות לכל דבר. לקו הירוק אין זכר.

אפשר להתחכם ולומר שאלה מפות של ארץ ישראל ולא של המדינה. אבל לבנון וסוריה מופיעות באותה מפה כ"ארצות" נפרדות אף שאין ביניהן שום גבול פיסי-גיאוגרפי, וכך גם ירדן, שחלקה, לפחות, שייך לארץ ישראל הדתית-היסטורית (בניגוד לערבה, שאיננה חלק ממנה).

כך או כך, הילדים כלל אינם מודעים להבחנה הסבוכה הזאת. תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ו' (זהירות, מסמך) מבטיחה ללמד את הילדים את הנושא "גבולות"; בפועל, בספר הלימוד, כמו במציאות, אין למדינה גבולות. הספר מזכיר את יהודה ושומרון כשניים מחבלי הארץ, בלא שום אבחנה בינם לבין אזורים אחרים.

בפרקים העוסקים ביהודה ושומרון מוזכרים "יישובים ערביים", כפי שהם מוזכרים בפרקים העוסקים בגליל ובלא כל הבחנה בין אלה לאלה. ההיסטוריה של ירושלים מופיעה בו בפרוטרוט; ההיסטוריה של הגדה אינה מפורטת.

אותן מפות ואותם הסברים מופיעים גם בספרי הלימוד לתנ"ך, ששכם, בית לחם, בית אל, יריחו וכל השאר מככבים בהם, כידוע, כחלק מרכזי מהארץ המובטחת.

אבל סיפוח הארץ בגנים ובחינוך היסודי מתקיים לפי העיקרון הידוע: "מקסימום שטח – מינימום ערבים". מספר אזרחי המדינה, לפי כל ספרי הלימוד, הוא 7.5 מיליון – מספר אזרחי המדינה שבתוך הקו הירוק בתוספת המתנחלים. ילדים, עזרו לנו למצוא 2.1 מיליון פלסטינים!

היחס לרצועת עזה, כרגיל, גרוע עוד יותר. עזה הוצאה ממפת המדינה ואינה מוזכרת בשיעורי מולדת, אבל לא קיבלה בתמורה מעמד של מדינה עצמאית. לדידם של תלמידי היסודי, היא פשוט לא קיימת.

ילדי כיתה ה' לומדים כיום גיאוגרפיה מספר קונצפטואלי-הוליסטי יפה בשם "אדם וסביבה באגן הים התיכון", מפרי עטם של בילי סביר ואמנון סופר. הספר מתאר את אגן הים התיכון כיחידה סביבתית-גיאולוגית-אקלימית-תרבותית אחת ומסביר לעומק את מאפייניה, בכל התחומים, ובמקביל, מפרט את אותם מאפיינים בכל מדינה ומדינה מסביב לים, כולל ישראל, ובהשוואה ביניהן.

הילדים לומדים על מלטה, על קרואטיה, על ערים במרוקו ונהרות באלג'יר. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למדינות קרובות – מצרים, טורקיה, לבנון, יוון. הספר נכתב לפני ההתנתקות, אך מאז יצאה לו מהדורה מעודכנת, הכוללת מפה של ישראל שאינה כוללת את רצועת עזה. אבל איש לא טרח להוסיף את עזה לרשימת המדינות שמסביב לים. הרי עזה איננה מדינה – אבל היא גם איננה ישראל. היא א-מקום, היא כלום.

פוליטיקלי-קורקט נטול פלסטין

ההשתקה הרועמת הזאת סותרת בדיסוננס צורמני את שאר תכני הלימוד. תוכנית הלימודים לגנים וליסודיים עברה בשנים האחרונות ליברליזציה מרשימה – ואני אומר זאת בלא שמץ ציניות, לפחות לפי מה שאני רואה אצל בנותיי, בגנים העירוניים ובתי הספר הממלכתיים בגבעתיים.

לימודי המדעים הפכו למופת של חינוך סביבתי. הבנות שלי (בנות 4 ו-10) מחנכות אותי להפריד פסולת, לחסוך במים ולכתוב על שני צדי הדף, ומדקלמות את הגורמים להתחממות כדור הארץ.

זכויות האישה והילד נלמדים לעומק. אמנת זכויות הילד של האו"ם תלויה על הכניסה לגן. תוכניות שוביניסטיות כמו "מלאכה" (נגרות לבנים, תפירה לבנות) עפו החוצה או שונו לגמרי. ילדי הגן לומדים שיעור בנושא "הגוף שלי הוא רק שלי" כדי להגן עליהם מתקיפות מיניות, ובבתי הספר צופים צפייה ביקורתית בפרסומות.

הילדים שומעים שוב ושוב שאסור להם לצחוק על השונה, על לקויי למידה, על "בעלי מוגבלויות" (המילה "נכים" אינה קיימת), על ילדים שונים מהם בצבע עורם ובאורח חייהם. שתי גננות שונות סיפרו לשתי בנותיי, כל אחת בתורה, ש"יש בנות שמתחתנות עם בת", בנימה חיובית לגמרי.

שיעור "מולדת" שבזמן ילדותי בשנות ה-70-80 היה גיבוב של גיאוגרפיה תנ"כית, מורשת קרב ושירים לאומניים מזמן הפלמ"ח, הפך לשיעור אזרחות לכל דבר. הילדים לומדים בפרוטרוט על זכויותיהם כאזרחים בדמוקרטיה, בחירות, הפרדת רשויות ותפקידי הרשויות – ועל הצורך בחיים משותפים ושוויוניים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית: נשים/גברים, עולים/ותיקים, עדות, דתיים/חילונים – וגם ערבים. הרבה ערבים.

ספר המולדת לכיתה ד', העונה לשם הפוליטיקלי-קורקטי להפליא "לחיות יחד בישראל", מציין בהדגשה כי הערבים הם כחמישית מאזרחי ישראל והערבית היא שפה רשמית כאן. מתוארים יישובים יהודיים וערביים, תרבות יהודית וערבית וילדים כאלה וכאלה בצורה בלתי-סטריאוטיפית ובלתי-פטרונית בעליל. מוזכרת גם העובדה שרמת החיים של הערבים נמוכה יותר ושהם קיבלו מהמדינה שירותים פחות טובים (בלשון עבר). הספר מציין גם "שיש טענות על אפליה" כלפי הערבים, מבלי לסתור אותן בטענה נגדית על העדר אפליה.

ספרי הלימוד לכיתה ו' – אותם ספרים המספחים את הגדה המערבית – מזכירים אפילו גרסה מרומזת ומכובסת של הנכבה, בציינם כי "ערבים עזבו במלחמת העצמאות" ובתארם "שינויים ביישובים הערביים בעקבות אירועי תש"ח".

אבל על שני מיליון הערבים המתגוררים בתוך מה שהספרים מגדירים כ"ישראל", בלי אזרחות ישראלית ובלי שום זכות אזרח דמוקרטית – אף מילה.

פלסטינים? עניין פוליטי

ההשתקה הזאת אינה נעשית כדי לייפות את המציאות. ילדי המאה ה-21 אינם עטופים בצלופן. המורים יודעים היטב כי הם צופים בסרטים אלימים ובתוכניות ריאליטי אכזריות ומופגזים מגיל אפס בחומרים קשים.

הילדים לומדים בשיעורי חברה על אירועים אקטואליים, מבחירות מקומיות דרך אסונות טבע ועד אירועים פליליים – וגם פיגועים. המורה בוחרת את האירועים יחד עם התלמידים, שמתייעצים עם הוריהם – וזה בסדר, הפלסטינים ממילא אינם בכותרות כיום ואינם מעניינים את אף אחד, אלא אם כן הם מחבלים.

ספרי הלימוד לכיתה ו' דנים בסוגיות כבדות-ראש כמו תחבורה ציבורית, עומסי תנועה ותעסוקה. הילדים עומדים בצפירה מדי שנה ושומעים, מגן טרום חובה (!) על השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל. האביב הערבי כבר נכנס גם הוא לתוכנית הלימודים המתקדמת. אבל על הכיבוש – אף מילה. כי הכיבוש זה "פוליטי".

רצח רבין, כמובן, זה לא עניין פוליטי, פיגועים זה לא פוליטי, המלחמות והשלום עם מצרים – לא פוליטי, הפגנות המחאה החברתית ומשפט הנשיא קצב – כל זה לא פוליטי. אבל הכיבוש – זה פוליטי, ופוליטי זה פויה; ההתנחלויות – פוליטי; חיסולים בעזה ורציחות, מעשה יומיום של פלסטינים בגדה – פוליטי. חופש הפרט – חשוב ביותר, אבל אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19 ועל רבבות אסירים ללא משפט. פקקי תנועה בגוש דן – סוגיה נכבדה; מחסומים בשטחים – הס מלהזכיר. עוני ואנאלפביתיות במרוקו – בעיה אמיתית, עוני ברצועה – עניין פוליטי. זכויות הילד – חשוב נורא, אבל מאות אלפי ילדים, שחיילים פולשים לביתם באמצע הלילה והופכים אותו לעמדת שמירה – זה כבר פוליטי. בחירות לנשיאות ארה"ב או לעיריית גבעתיים זאת חגיגה לדמוקרטיה ונהדר לדבר עליהם; רצח של ראש ממשלה זאת פגיעה בדמוקרטיה, וחייבים לדבר עליו; אבל חבל ארץ שחי במשטר אפרטהייד, שני מיליון איש בלי זכות בחירה – זה פוליטי, אז שקט.

הסתה אצילית עובדת טוב יותר

ולא מיותר לציין שגם שמו של המוכחש היא סיסמא אסורה של אגודת קושרים חשאית. הערבים בישראל, שכאמור, זוכים ליחס הוגן למדי בספרי הלימוד, אינם "פלסטינים" או "פלסטינים-ישראלים" אלא לעולם "ערבים" או "דרוזים". ניחא; נניח שהמטרה היא ליצור יחס חיובי מצד הילדים היהודים, ושזהותם של ערביי ישראל ממילא שרויה במחלוקת פנימית ביניהם. אבל איך קוראים לכל אותם ערבים שחיים בתוך אותה מדינה דמיונית שבין הים והירדן, ואינם ישראלים בשום צורה ועניין? לא קוראים להם, כמובן, והם גם לא באים לבד, כי אין להם אזרחות, ושילכו מכאן כבר.

אסור לשגות באשליות או להיתמם. מדובר בהסתה לכל דבר ועניין. הסתה מעודנת ומתוחכמת, יעילה ביותר, כי קשה להבחין בה ולגנות אותה. יעילה בהרבה מההסתה המפורסמת בבתי הספר של הפלסטינים עצמם נגד ישראל, דווקא בגלל העידון שלה. הילדים כאן אינם לומדים שהפלסטינים הם קופים וחזירים ושיש לחסלם. מוחם אינו נשטף בסיסמאות לאומניות ובסטריאוטיפים של ערבים משופמים ומסריחים בנוסח עלילות דני-דין. ההיפך הגמור מזה: הם גדלים בעולם המחשבה הסטרילי של המאה ה-21, בשיח נקי של מלים יפות במיטב רוח הפוליטיקלי-קורקט. בשיח הזה יש מקום וכבוד לכולם – לכל מי שקיים. אבל העם שאתו הם חולקים את מולדתם אינו שם – אינו קיים, אז איך ניתן לו מקום? זאת אינה סתם הכחשה – זוהי הכחשת עם.

חומרי הלימוד משתנים מחטיבת הביניים והלאה. אי אפשר להסתיר עובדות בסיסיות מנער בן 14, שחי במדינה שאינה צפון-קוריאה ויכול להיכנס בעצמו לאתר הניו-יורק טיימס או לוויקיפדיה באנגלית. אבל הילדים גדלים עד לכיתה ו', לפחות, בעולם דמיוני נקי מפלסטינים. וזה מספיק; אלה הן השנים שבהן הם מעוצבים. אחר כך, שטיפת המוח כבר תעשה את שלה וההכחשה תהפוך לחלק מהמנגנון הנפשי. הפלסטינים ייכנסו לספרי הלימוד, אבל בתודעתם של התלמידים הם כבר יישארו "עניין פוליטי", רסיס קטן בישבן, כתם זניח בשולי התודעה שמעניין רק אנטישמים וסמולנים.

(תני גולדשטיין)

את, אני והמלחמה הפלסטינית הבאה

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר כזה. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שוד פשוט

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף הזה כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני החג; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: ספטמבר המר

בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת הגיע הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – זה בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום זה כבר לא מספיק.

זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?

לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.

כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.

ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.

לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ההנהגה הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה,  שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.

ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה זה שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?

הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן  – פתאום כלי הנשק הזה יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.

מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.

גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.

כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.

אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.

(תומר פרסיקו)

הולך ראש בראש

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

רובט סרי. חושש מאד ממה שיקרה בספטמבר.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

היה בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע הזה – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם זה לא היה מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה כה זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)