האמן וליד קשאש עשה מעשה פוליטי: הוא עיצב שלטי רחוב לעכו העתיקה, כפי שהיו בתקופת השלטון הטורקי בעיר, ותלה אותם בסמוך לשלטי הרחוב הרגילים בעיר. לפתע, אחרי שישים ויותר שנים של הדחקה, צצים מחדש הרחובות סאחת עבווד; לפתע, מגיחה שוב כיכר גנואה, שריד לעבר הצלבני של העיר. קשאש העלה באוב את הרוחות שיהודי ישראל מנסים לגרש כבר עשורים, ללא הצלחה.
מכאן גם הזעם העצום שמעורר המעשה הזה, שהיה נחשב להגיוני לגמרי בכל עיר אחרת עם רובע היסטורי; כל כך הגיוני, שמאליה עולה השאלה מדוע היה צורך באמן עצמאי שיעשה זאת, מדוע לא עשתה זאת העירייה עצמה. אלא, כמובן, שישראל איננה מדינה נורמלית. היא מבוססת על מעשה גזל עצום, שהיא מתעקשת להלבין. לכן רחובות ביפו ובעכו ובירושלים העתיקה נקראים על שמות כל מיני אלופים בשנקל ועסקנים ציוניים בזוז. את כל ההיסטוריה הלא-יהודית של המקום המעונה הזה – יוונית, רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, טורקית – צריך להעלים, לטייח, למחוק. את העובדה שרוב ההיסטוריה של המקום עברה עליו כשרק מיעוט זניח כתב או דיבר בעברית, צריך להעביר מן העולם. את שמות הכפרים והערים הפלסטינים צריך להפוך לזכרון מתפוגג. אין עוד מג'דל; אמרו מעתה, אשקלון (שאחרוני תושביה גורשו ב-1950, הרבה אחרי סוף המלחמה).
שמות הם הדבר המאריך ימים ביותר: כיכר רבין תמשיך להקרא, אוטומטית, "כיכר מלכי ישראל" עוד דור אחד לפחות; סביר שאפילו יותר. מיאנמר תמשך להקרא, בעקשנות, בורמה. שכם נקראת על ידי כל העולם, פרט לישראל, נאבלוס – שיבוש ערבי של השם ניאפוליס, השם בו הוקמה על ידי הקיסר אספסיאנוס. בני גילי תמיד יחשבו על סנט פטרסבורג כעל לנינגרד, אבל היא שבה לשמה האמיתי כמעט מיד עם קריסת הקומוניזם, והשם המלאכותי הזה יאבד ממשמעותו בתוך דור או שניים, וייזכר בעיקר על ידי היסטוריונים או משוגעים לדבר. הטורקים קראו לבירתם איסטנבול, אבל העולם לא שכח ששמה המקורי הוא קונסטנטינופול, גם 550 שנים ויותר מאז נפילתה. אובדנם הסופי של שמות, והחלפתם בשמות חדשים, מעידים בדרך כלל על שואה גדולה, שבה אבדו כמה וכמה דורות, ואיש שוב לא זכר את השמות הישנים – אירוע טראומטי ונדיר מאד.
ישראל מבוססת על טראומה כזו, טראומה מכוונת, הכחשה עיקשת של המציאות למרות כל העובדות. אליק לא נולד מן הים. ההיסטוריה לא התחילה ב-1948 (או ב-1917, או ב-1897, או ב-1882). היהודים הישראלים יודעים, בתוך תוכם, שהם יושבים על אדמות גזולות של עם שגורש או הושמד. לכן ההכחשה הזועמת כל כך – הכחשה, אגב, שהיא עתיקה מאד. רש"י פותח את הפירוש שלו לתנ"ך בטענה שספר בראשית נפתח כך כדי למנוע מהגויים את היכולת לומר שהיהודים גזלו את ארץ ישראל: היא ניתנה להם על ידי מי שאמר והיה העולם. אבל למה יש בכלל צורך בהכחשה כזו של הגזילה, מצד יהודי שחי בצרפת במאה ה-12? בגלל שכיבוש כנען בסופה, כפי שהוא מתואר בספר יהושע, הוא מעשה זוועה; יש צורך לתרץ אותו; יהוה הוא התירוץ האולטימטיבי. רק מילאנו פקודות אלוהיות.
עיריית עכו מאיימת להעמיד את קשאש לדין על… משהו. בטח ימצאו איזה סעיף. אחרי הכל, עכו היא המקום שבו נהג ערבי נעצר והועמד לדין משום שנהג ביום כיפור – דבר שאיננו עבירה על שום חוק – וכמעט ספג לינץ' בשל כך. היא גם מרשה לעצמה להגיב בגסות שספק אם היתה מרשה לעצמה כלפי אמן יהודי: "צר לנו שמר קשאש עסוק בקיטורים ומחפש דרכים נלוזות כיצד להעכיר את היחסים בין היהודים והערבים בעיר. טוב יעשה אם יפסיק להתבכיין ויצטרף לעשייה ברוכה למען תושבי העיר, יהודים וערבים כאחד". המשאל של טמקא, יודע נפש בהמתו כתמיד, מציע כאופציה האמצעית שלו את "זהו מעשה לאומני שחותר תחת הסדר והחוק". מטבע הדברים, זו האופציה המועדפת על הקוראים. בישראל, אזכור ההיסטוריה של המקום הוא "מעשה לאומני", לא פחות, שחותר תחת איזה "סדר וחוק" מדומיין, כלומר "הסדר והחוק" שקובעים שזו מדינה יהודית ותמיד היתה, גם אם במקרה היתה תחת ניהול זמני של מישהו אחר; לא מישהו חשוב שיש לו היסטוריה, אתם מבינים, סתם איזה נווד, יושב עראי. ואם מישהו ינסה לטעון אחרת, נצעק נורא ונמחה שמדובר באנטישמיות, אם לא דה-לגיטימציה.
(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)
ועוד דבר אחד: נהוג לדבר, בהשראת המאורעות בעולם הערבי, על רשתות חברתיות ככלי לשינוי מהפכני או דברים בנוסח זה. ובכן, עבדכם הנאמן הופתע לקבל בסוף השבוע מייל מהנהלת פליקר, שמודיע לו קוממיות שההנהלה מצאה לנכון להוריד תמונה – אפשר לראות אותה כאן, בשם אחר – משום שהיא נקראה בשעתו Fascists on the Prowl. ההנהלה נזפה בי בצדקנות, והודיעה לי ש" Flickr is a personal photosharing site, not a venue for interpersonal conflict. In joining Flickr, you agreed to abide by the Terms of Service and Community Guidelines. Specifically, you must not abuse, harass, threaten, impersonate or intimidate other Flickr members.”. היא גם איימה למחוק את החשבון שלי בלי התראה מוקדמת אם המקרה יחזור על עצמו. שלחתי להם בחזרה מייל תקיף, שהבהיר להם שעד כמה שידוע לי שני הברנשים שצולמו בתמונה אינם חברי פליקר ושבכל מקרה אני יכול לעמוד, באריכות, מאחורי הטענה הזו. כמו כן ביקשתי לדעת כיצד עלי להתנהג, כבלוגר פוליטי שחלק ניכר מהתמונות שלו עוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הפנים-ישראלי, כשמעלי מרחף איום במחיקה. קיבלתי בתשובה מייל לאקוני: "אתה יכול להעלות שוב את התמונה". מהפכנות ורשתות חברתיות, מיי פוט.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות