צה"ל לאזרחי ישראל: לכו תמותו
אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, הודיע אמש (ג') שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, מה שסביר מאד שיקרה בכל קונסטלציה שבה יוציא אותנו צה"ל לעוד מלחמת שולל, האזרחים מתבקשים להתפגר בשקט ולא להפריע לצבא לעבוד. מערכות ההגנה נגד טילים הקיימות בישראל, הסביר אייזנקוט, יופנו קודם כל להגנה על בסיסי צה"ל, ורק אם ישאר גם קצת עודף, הם יגנו גם על האזרחים.
הזחיחות של אייזנקוט מרשימה, וראוי לצטט אותו: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". אהבתי את ה"לא יהיה נוח", אנדרסטייטמנט סטייל. רק שאייזנקוט כנראה לא יודע שאנדרסטייטמנט הוא נשקו של הסובל והחלש, שמיועד להפגין את העובדה שהוא מסוגל לעמוד בכל מה שזורקים עליו. כשזה מגיע מהצד המדושן והממוגן, זה נראה הרבה פחות טוב.
טילים, הסביר אייזנקוט לקהל ההמום קמעא, לא מי יודע מה מסוכנים. עשרות אלפי רקטות נורו לישראל לאורך השנים, אמר, וגרמו בסך הכל ל-130 הרוגים, בעוד שחודש קטלני אחד באינתיפאדה השניה גרם ל-120 הרוגים.
וואלה. אם זה המצב, וטילים הם איום כל כך שולי, אז למה בעצם מתעקש צה"ל להקיף את עצמו במערכות נגדם? מה, אם אזרחים בתל אביב יכולים לעמוד בזה, חיילים – שזה, נזכיר, תפקידם – לא יכולים? ורגע, מי בעצם אמר לנו שהבעיה תהיה רק ב"ימים הראשונים של המערכה"? במהלך מלחמת לבנון השניה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל, כך שבהנחה שהוא לא לקה באלצהיימר בארבע השנים האחרונות, הוא אמור לזכור שצה"ל לא הצליח לשתק את ירי הרקטות של החיזבאללה לאורך כל המערכה כולה. יתר על כן, אייזנקוט אמר ב-2008 כי אין בעצם בידי ישראל אפשרות למנוע ירי טילים לעברה. כלומר, הדיבורים על "ימי המערכה הראשונים" הם קשקוש, ואייזנקוט יודע שהם קשקוש.
גם אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, מסכים עם אייזנקוט ואומר שהעורף הישראלי יוכל לעמוד במטחי הטילים, כי זה שום דבר לעומת הבליץ שחטפו הלונדונים. שלוש הערות: קודם כל, ישראל איננה לונדון והישראלים ממש גרועים ב-stiff upper lip. גולן ודאי שכח – פיקוד העורף היה מעדיף מאד לשכוח את שעתו הקטנה ביותר – מה קרה במלחמת לבנון השניה, איך חלקים נרחבים מתושבי הצפון נמלטו כמעט בלי שום סיוע ממשלתי, ואזורים שלמים ננטשו. למעשה, החיזבאללה שיתק את צפון המדינה. שנית, גולן עצמו אמר לפני כשנתיים שבמערכה הבאה, איום הטילים יהיה "איום הולך ומתעצם, שפועלים עליו לא מעט מרסנים, אך גם גורמים שיכולים להוציא את האזור מאיזון. מולנו נבנה מערך של אלפי רקטות. לא רק ראשי נפץ של עשרים קילוגרמים, גם ראשי נפץ במשקל 45, 90, 150, 180 קילוגרמים, חצי טון. אלה לא 42 טילי הסקאד שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חלקם עם ראש בטון. זו כמות גדולה בהרבה". כמובן, יש לציין שאז נאבק גולן על תקציב הפיקוד שלו, כך שלא ברור מתי הוא אומר את דעתו האמיתית, אז או היום. ושלישית, מאד קל לדבר על "אפשר לעמוד בזה" כשלך יש בונקר ולאזרחים אין.
רגע, שניה – מערכת ההגנה הזו, כיפת ברזל, היא לא היתה אמורה להגן על תושבי שדרות מפני קסאמים? אז למה בעצם צה"ל לא מציב אותה שם? כי, כרגיל, צה"ל שיקר לנו. במשך שנים מכרו לנו קצינים ש"כיפת ברזל" מיועדת להגנה מפני קסאמים, למרות שמומחים טענו כי מאחר ומשך הפעולה שלה ארוך ממשך הטיסה של קסאם, מדובר באחיזת עיניים. כשהמערכת הפכה למבצעית, אמר "בכיר במטכ"ל" ש"הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5". אתם מבינים? זה לא השקרים ארוכי השנים של צה"ל, זו "הפרשנות שניתנה בתקשורת". וכיפת ברזל, שפותחה בכספי משלם המיסים, מיועדת בכלל לסינגפור.
זו לא הפעם הראשונה שצה"ל ממגן את עצמו על חשבון האזרחים: בעוד שהצבא התנגד בתוקף לרעיון של מיגון אזור אשקלון, את בסיס הטירונים בזיקים הוא דווקא מיהר למגן. שוב חוזר אותו הניגון עצמו: הצבא מגן על החיילים, לא על האזרחים. האזרחים הם לכל היותר מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יבכה בזמן שהצבא עסוק בדבר האמיתי.
צה"ל עלה לנו בשנת 2010 53 מיליארדי שקלים באופן רשמי, ובהתחשב במנהג של הצבא לדרוש תוספות תקציב כל כמה חודשים, כנראה יותר. סך התקציב של ישראל עמד על כ-321 מיליארדי שקלים. כלומר, כל שקל שישי בערך הלך לצה"ל. בהתחשב בכך שהוא שכח מה תפקידו והוא מתעסק בהגנה על עצמו, צריך לתהות אם יש הצדקה למפלצת תקציבית גדולה כל כך. כלומר, אם לא בראש של צה"ל להגן עלינו, יש לנו מה לעשות עם הכסף.
מעבר לתקציב, יש בעיה אחרת. צבא שמתרגל רק לחשוב על עצמו, שמתרגל לחשוב על עצמו לא כגוף משרת אלא כמטרה בפני עצמה, הוא גם כזה שמכיל בתוכו אלמנט פוטשיסטי. במשך שנים היה נהוג לומר שלא יתכן פוטש בישראל. היום זה בכלל לא בטוח: 81% מהציבור הביעו אמון בצה"ל בסקר שנערך לאחרונה. הרבה, הרבה מעבר לכל גוף ממשלתי או ציבורי אחר. זה קורה אחרי הכשלון בעזה, אחרי הכשלון בלבנון, ולעזאזל, אחרי פרשת מסמך אשכנזי. נראה שככל שצה"ל נכשל – והוא לא הצליח בשום דבר מאז 1973 ויש אומרים 1967 – כך הוא זוכה יותר לאהדת הציבור. במצב שבו הקודקוד המכהן נתפס, בשל הדרגות שעל כתפיו, כאמין יותר מראש הממשלה, השרים, הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, צריך לשאול אם פוטש הוא לא שאלה של זמן. היינו די קרובים לזה ב-2003-2004, כשבוגי יעלון הרשה לעצמו לשלוח מכתבי נזיפה לכנסת, להתעלם מהוראותיה, ולחתור תחת הממשלה המכהנת. בכלל לא בטוח שהסכנה חלפה.
צריך לתהות ברצינות האם צה"ל הוא לא טפיל גדול מדי על החברה הישראלית. האם העובדה שהוא, מצד אחד, שש אלי הדק אבל, מצד שני, לא מסוגל לנצח; האם העובדה שהוא הדוחף העיקרי להמשך התבוססותה של ישראל בשטחים הכבושים, שהם עיקר תעסוקתו; האם העובדה שבשל נטייתו להגן על עצמו לפני המדינה, הוא מסבך אותה שוב ושוב בפשעי מלחמה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה; האם העובדה שהוא הופך, בעקביות, למוקד ההזדהות של האזרחים הרבה יותר מאשר עושה זאת הממשלה, דווקא כאשר הצבא נכשל בהגנה עליהם ומצהיר בגאווה שהוא לא מתכוון להגן עליהם – האם כל אלה יחדיו לא הופכים את צה"ל לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות