החברים של ג'ורג'

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עוד שלב בטיהור האתני בגדה

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השותפים הסמויים של אורית סטרוק

חברת הכנסת אורית סטרוק (הבית היהודי) מנסה לשנות כעת את הנהלים בגדה המערבית ולהחיל שם דווקא את חוק דרומי הבעייתי מאד. סטרוק, שהבדיחה הגרועה המכונה ויקיפדיה העברית הגדירה לאחרונה כפעילת זכויות אדם, רוצה לאפשר למתנחלים לפתוח באש באופן חוקי לגמרי גם כלפי פלסטינים שלטענתם מתנכלים לרכושם.

וואלה. מאחר וסטרוק היא, כידוע, פעילת זכויות אדם, היא ודאי התכוונה לאפשר לכל אדם שחי בשטחים להגיב בירי לעבר אנשים שמנסים לפגוע ברכושו, מבלי שהרשויות יחקרו. אם זו הכוונה של סטרוק, אני לגמרי בעד, ואני משוכנע שהיא תקבל בהבנה את העובדה שעשרות פוגרומצ'יקים מן הגבעות יתחילו לאכלס את בתי החולים כשהם מחוררים ככברה אחרי שניסו לבצע עוד שוד וגזל של אדמות אנשים אחרים.

מה, זה לא מה שהיא התכוונה אליו? היא התכוונה רק לירי של יהודים לעבר לא יהודים? אוי ואבוי, מישהו צריך לעדכן את ויקיפדיה העברית.

[]

ואחרי הקומדיה, הטרגדיה. לפני כשבוע הוציא ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורם בלוג בתשלום) דו"ח שנקרא "מסלול הנישול." אפשר למצוא קישורים לתקציר הדו"ח, כמו גם לדו"ח המלא, כאן. אני ממליץ לכל אזרח ישראלי לקרוא אותו, ולא להסתפק בתקציר. מדובר באחד המסמכים החשובים, המכאיבים והמכעיסים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. הוא גרם לי לנדודי שינה. אני לא חושב שאי פעם ביקשתי את זה, אבל הפעם אני מבקש: קדמו את הפוסט הזה, ואת הדו”ח שעליו הוא מתבסס.

"מסלול הנישול" מתבסס על עבודת נמלים שנמשכה שנים, שבמסגרתה אספו אנשי "יש דין" – שכל הנאמר פה, למקרה שזה לא היה מובן עד כאן, לא מייצג אותם אלא אך ורק אותי, יוסי גורביץ הבלוגר ולא הפרילאנסר – פיסת מידע ועוד פיסת מידע, דפקו את ראשם בקיר הנחושת של הממסד הישראלי, והביאו לנו מיקרוקוסמוס שמעיד על המקרוקוסמוס.

"מסלול הנישול" מתמקד במאחז הבלתי חוקי עדי עד. עדי עד הוקם ב-1998 ומיד החל לגזול את אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים: ג'אלוד, תורמוסעיא, אל מוע'ייר וקריות. ב-1998, גרו בעדי עד חמש משפחות, והמאחז תפס שטח של כ-15,554 מ"ר; ב-2010, בפעם האחרונה שנערכה בדיקה רצינית, גרו במקום 26 משפחות, והשטח של המאחז, כאותו גידול סרטני, תפח ל-465,321 מ"ר.

המאחז, כאמור, הוקם על אדמות של כפרים פלסטיניים, שאיבדו כתוצאה ממנו ומאחזים אחרים את יכולת הקיום שלהם כישובים חקלאיים. עם הגעת המתנחלים למקום, מיהרו חמושי צה"ל לספק להם אבטחה. מיד לאחר מכן התחילו להגיע גם התשתיות. ההגנה סופקה על ידי החמושים לעבריינים מובהקים; כנגד כל המבנים בעדי עד יש צווי הריסה, כולם עד אחד, ללא כל מחלוקת, הינם בלתי חוקיים. התשתיות סופקו על ידי החשודים הרגילים בממסד המתנחלים, תוך קריצה מצד החטיבה להתיישבות ומשרד הבטחון.

הנזק שגורם עדי עד לא מוגבל לגזילת הקרקע שעליה יושבים מבני המאחז. מעבר למעגל הראשון הזה, שכפי שראינו תפח מאד עם השנים, יש מעגל שני שהכניסה אליו אסורה לפלסטינים: פרמטר ההגנה של המאחז. מסביב לזה, יש מעגל שלישי: אליו הפלסטינים לא יכולים להכנס מאימת המתנחלים, והם חייבים לקבל את אישור הצבא כדי להכנס לשם. הצבא מגביל את הכניסה לשם לפעמיים בשנה, מה שאומר שחקלאות רצינית אי אפשר להוציא מהחלקות הללו.

לבג"צ היו כמה מילים חריפות לומר בנושא: "מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטינים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על מנת לתוקפו.” ההדגשה שלי. בג"צ אוהב מילים חריפות; הן מסוות היטב את העובדה שמאחורי הברקים והרעמים הרטוריים עומד ריק גדול. המילים הללו נכתבו ב-2006, בבג"צ רשאד מוראר נגד המפקד הצבאי. מאז חלפו שבע שנים, ושום דבר לא השתנה. אף מפקד צבאי לא נכנס לכלא על בזיון בית המשפט בשל אי ציות לפסיקה.

מעבר לעובדה שהפלסטינים מנועים גישה לאדמותיהם במשך רוב השנה, המהלך הזה של צה"ל גורר עוד שתי בעיות, כשהראשונה מובילה לשניה. הראשונה היא העובדה שהמתנחלים מנצלים את העובדה שהחקלאים הפלסטינים מנועים בגישה לאדמתם בעוד הם עצמם לא מוגבלים כלל כדי לבזוז את החלקות הללו או לשרוף אותן. גם כאשר החקלאים הפלסטינים מקבלים אישור פעם בחצי שנה להגיע לחלקה שלהם שבמעגל השלישי, הם לעתים קרובות מוצאים פושטים בני העם הנבחר, שתוקפים אותם באלימות ללא חשש. תושבי אל מוע'אייר למדו שעליהם לצאת לשדה בקבוצות של 15 עד 20 איש, וגם זה לא תמיד מועיל. החמושים, כשהם במקום, לא עוצרים את המתנחלים ולא מגינים על הפלסטינים. כשדברים כאלה קרו ברוסיה הצארית, ספרי הלימוד שלנו קראו להם "פוגרום." התקשורת הישראלית מעדיפה את הביטוי הנייטרלי "עימותים." התקפות כאלה משמשות לצה"ל כתירוץ להרחיק את הפלסטינים מאדמותיהם גם בזמן שהוקצב להם.

הבעיה השניה נוגעת למדיניות הקרקעות של ישראל. עם כיבוש הגדה, במהלך שהיה צריך לעורר חשד כבר אז, הקפיאה ישראל את הרישום בטאבו שהתחילו הבריטים והמשיכו הירדנים. המשמעות היא שרק כ-30% מקרקעות הגדה רשומות, ואחרות מוחזקות מכוח חזקה. כשקרקע הופכת לנטושה לאורך זמן, מכוח רעיון "אדמות מוואת" העות'מני שהתפרסם כל כך אחרי הסרט "שלטון החוק," המדינה יכולה להחרים אותה. רשמית, אדמה במצב כזה נקראת "אדמה ציבורית" (ולא, כמונח המקובל, "אדמות מדינה"); בפועל היא מועברת תוך זמן לא רב למתנחלים. כלומר, הטרור שמשליטים המתנחלים במעגל השלישי והרביעי (עליו מיד) של המאחז – והתופעה הזו לחלוטין לא מוגבלת לעדי עד – מוביל בסופו של דבר להפקעת הקרקעות מידי בעליהן.

המעגל הרביעי הוא האדמות שעדיין נותרו בידי הפלסטינים סביב המאחז. גם האדמות הללו לא בטוחות: פעם אחר פעם, הם מותקפים על אדמתם על ידי הפורעים. החמושים, כרגיל, לא עושים כלום – וזה במקרה הטוב. פעם אחר פעם מתקבלים דיווחים – כמו במקרה הזה – על חמושי צה"ל שמונעים מפלסטינים באיומי נשק מלהגן על עצמם או על רכושם.

לקרוב משפחה של אורית סטרוק, בנה צבי, אירע אירוע מצער: דווקא אותו תפסו בעת תקיפה של פלסטיני, ספציפית רועה בן 15. לרוע מזלו של סטרוק, התקיפה היתה חמורה במיוחד וכללה חטיפה ואיום ברצח של הנער. זו גם היתה התקרית השניה: בראשונה תקף סטרוק את הנער והרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. בסופו של דבר נידון סטרוק לשלוש שנות מאסר (המקסימום האפשרי הוא עשרים.) המקרה של צ. סטרוק חריג מאד מבחינה אחת: המשטרה אשכרה עשתה את עבודתה. בדרך כלל זה לא המצב. באחד התיקים שסגרה המשטרה בתואנת "עבריין לא נודע" ושנבדק על ידי "יש דין," התברר שתיק החקירה הכיל רק מסמך אחד: התלונה המקורית של הקורבן.

המקרה של צ. סטרוק, עם זאת, שגרתי לחלוטין מבחינה אחרת: כאשר סטרוק, תושב המאחז הידוע לשמצה אש קודש, תקף את הנער, הוא אמר לו שוב ושוב שהנער נמצא על אדמתו. ועכשיו חשבו מה יקרה כאשר יקרה כאשר יתקבל התיקון של אמו של הפוגרומצ'יק, ומתנחל שימצא רועה פלסטיני על מה שהמתנחל טוען שהוא אדמתו ובפועל הוא אדמה חקלאית גזולה יוכל לירות בנער כזה בלי לעמוד כלל לדין.

"יש דין" מנה 96 עבירות פליליות שבוצעו סביב עדי עד, מתוכן 21 עבירות אלימות. אלה רק קמצוץ מספר קטן מכלל העבירות, רק אלה שעליהן דווח לארגון, שבעצמו הוקם רק ב-2005, והיכולת שלו לחקור אירועים שהתרחשו קודם לכן מוגבלת מאד. במדינה נורמלית, הצטברות כזו של עבירות היתה גוררת את סגירת עדי בגדר תיל והגדרתו כמושבת עבריינים. אבל ישראל איננה מדינה נורמלית, והעבריינות היא ברשות וסמכות.

[]

ואף על פי כן, הבעיה היא לא סטרוק, לא האם ולא הבן. הבעיה, אם כבר, היא ברוח הקודש השורה הן על המפקד הצבאי והן על הממשלה.

צה"ל לא רוצה לאכוף את החוק על המתנחלים. זה כאב ראש מבחינתו. הוא גם לא רוצה להסתבך עם הלובי החזק ביותר, שלא בוחל במידת הצורך בהפעלת אלימות כלפי צה"ל עצמו. אף אחד לא רוצה לחזור ל-2005, כשרוח הרפאים של מרד צבאי ביעתה את כולם. ואף על פי כן, בלי צה"ל, בלי הידיעה שהוא ינקום שבעתיים, לא סטרוק האם ולא סטרוק הבן היו שורדים ולו לילה. מעשי הגזל, האלימות והנישול שלהם לא היו אפשריים אלמלא חמושים גסי רוח היו עומדים נכונים להגן עליהם מפני קורבנותיהם. קצין משטרה אמר ל"יש דין" ש"הדרג [הצבאי] הזוטר, מחייל ועד מ"פ, תופסים את עצמם כמגיני המתנחלים." בהתאם, הם לא מזהים התפרעויות של מתנחלים כאירוע פלילי ואין להם כל מוטיבציה להפסיק אותן.

ומעל לכל עומדת הדחיפה הממשלתית. שר החוץ שרון אמר בנובמבר 1998, אחרי הסכם וואי, ש"שכל אחד יזוז שם, שירוץ, שיתפוס עוד גבעות, ירחיב את השטח. כל מה שייתפס – יהיה בידינו. כל מה שלא ייתפס על ידינו – יהיה בידם. כך זה יהיה." בסתיו אותה השנה, החלה ההתנחלות בעדי עד. עדי עד הוא מאחז אחד מתוך כמאה מאחזים. טליה ששון חשפה את הקנוניה בין המתנחלים, הצבא וחלק מזרועות הממשלה לפני כעשור. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ב-2004 ל"הארץ" ש"המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה [אז שרון – יצ"ג]. ישב מי שישב עם שרון ואמר לו 'הנקודה הזאת אסטרטגית וחשובה'. ראש הממשלה חזר אליו אחרי כמה ימים ואמר לו: 'אתה צודק, זאת נקודה חשובה. צריך לתפוס אותה'. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הדרג המדיני ידע עליהם. זה היה התהליך. אפילו בן אליעזר, כשר ביטחון אצל שרון, קלט את "רוח המפקד", התיישר, אישר, והנחה את המערכת לשתף פעולה. לכן הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך."

המאחזים אינם מקרה ואינם צירוף מקרים. זו שיטה. מטרת השיטה היא נישול הפלסטינים מאדמותיהם – עוד דונם ועוד עז, אם תרצו. השיטה עובדת: שלושה מתוך ארבעת הכפרים שאדמתם נגזלה על ידי עדי עד מדווחים על נטישה של חלק ניכר מהתושבים שלהם. כפרים פלסטינים רבים שסמוכים למאחזים מדווחים על תופעות דומות. לא מקרה: שיטה.

נכון, הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת עליה, התקשורת מעדיפה לא לדווח עליה, ובג"צ מעדיף לכסות את עיניו בסחבה (אולי מחשש שאם לא יעצום את עיניו, תועבר הסחבה אל פיו), אבל זו שיטה. הטרור של המתנחלים איננו רנדומלי ואיננו מקרי. יש לו רוח מפקד, יש צבא שמגן על הפורעים, יש משטרה שמקפידה לא לחקור את אירועי הטרור, ויש בתי משפט שמדברים בקול צווחני כדי להסתיר את העובדה שהנבוט שבידיהם איננו אלא מקלון סלרי. ישראל מבצעת בגדה המערבית טיהור אתני שקט, כשהיא מפריטה את תפקיד הנישול ומעבירה אותו לגורמים לא רשמיים, שכלפיהם אפשר לנקוט במדיניות של הכחשה סבירה (plausible deniability) בעוד שהרווח, בדמות אדמות גזולות, מועבר אליהם.

כשתתעוררו במדינה דו לאומית, אל תשכחו לשלוח את הפרחים לצה"ל. כמי שמופקד על השטח הוא, ולא המתנחלים, אחראי למצב.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך ביחס): אוקיי, דיברתי לפני יותר משנה על ערב מפגש עם קוראי הבלוג. זה התמסמס משלל סיבות. הנה נסיון להרים את זה שוב.

הבלוג "החברים של ג'ורג'" יחגוג יום הולדת שביעי ב-26 במאי, 2013. זה יוצא יום ראשון, ואני אשמח להפגש עם חברי הבלוג ולציין את האירוע, רצוי במקום שיש בו טבק ואלכוהול. לשם כך אני צריך לדעת כמה אנשים ירצו להגיע לאירוע כזה, ומאחר וכנראה שיהיה צורך לשכור מקום, כמה הם מוכנים לשלם עבור השכירה – 20 שקלים? 50 שקלים? רכישת שתיה? רכישת ארוחה?

מי שמעוניין להשתתף, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת ygurvitz בשירות הדואר של ג'ימייל את הפרטים הבאים (מי שכבר שלח מייל, בעקבות הפרסום בעמוד הפייסבוק של הבלוג, מתבקש שלא לשלוח שוב):

1. שם וכתובת מייל, כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו

2. העדפה: שיחה פתוחה עם הקהל, או הרצאה?

3. כמה אתה מוכן לשלם: 20 שקלים, 50 שקלים, רכישת משקה אלכוהולי, רכישת ארוחה.

4. האם הוא מוכן שאשמור את הפרטים כדי לפנות אליו גם בנושאים אחרים עתידיים, שקשורים לבלוג – כן או לא.

(יוסי גורביץ)