החברים של ג'ורג'

מותק, הנכבה נעלמה

יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ”ב, עושה לנו NKVD

מי שעוקב אחרי עלילותיה המשונות של מערכת הבטחון הישראלי מכיר את שמו של יחיאל חורב בעיקר לשלילה, כמי שאחראי על סתימת פיות והעלמת אזרחים. חורב היה ראש המלמ”ב, ארגון השושו הפחות מוכר בישראל, במשך תקופה לא סבירה של 21 שנים (1986-2007), וכפי שחשפו בסוף השבוע ארגון עקבות והגר שיזף ב”הארץ”, הוא לקח על עצמו לשפץ את ההיסטוריה הישראלית, או, אם לדייק, להעלים את הנכבה. (גילוי נאות: לפני שנים עבדתי לצד ליאור יבנה, ממייסדי עקבות, והגר שיזף ביש דין. אני ממליץ על החוויה בחום.)

מה קרה םה? די פשוט. המנדט של המלמ”ב עמום למדי, כמקובל בארגוני שושו, אבל הוא אחראי בעיקר על פיקוח על כל מה שקשור לתוכנית הנשק הגרעיני שמפעילה ישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). לפני 17 שנים עלה חורב על ראיון גאוני. הוא הודיע לשלל הארכיונים הרשמיים והפרטיים בארץ שהוא ואנשיו מתכוונים לעבור על המסמכים שלהם ולסנן מתוכם כל מידע שנודע לתוכנית הגרעין דלעיל. נשמע הגיוני, לא?

רק שכרגיל, זה לא נעצר שם. התירוץ הבטחוני היה, כתמיד, רק תירוץ. תוך זמן קצר החל המלמ”ב להורות על הכנסתם של מסמכים הנוגעים לנכבה לכספות, ובמקום שבו יש לו יותר השפעה, פשוט החרים אותם. במקרים אחרים, הארגון הורה על צנזורם של מסמכים.

חורב אמר לשיזף בגלוי שהמטרה של העלמת המסמכים היא לסייע להכחשת הנכבה: חוקרים של הטיהור האתני שהתרחש פה ב-1947-1948 יתקשו לבסס את הטענות שלהם, אם המסמכים שהם צריכים נעלמים מהארכיונים. לא במקרה, חורב וחבר מרעיו הורו גם על העלמת מסמכים שכבר צוטטו במחקרים אקדמיים. בתגובה לשאלה של שיזף, “בני מוריס כבר כתב על המסמך הזה, אז מה ההגיון להשאיר אותו חסוי?” עונה חורב:

"אני לא זוכר את המסמך המדובר, אבל אם הוא ציטט ממנו, אבל אין את המסמך עצמו, אז העובדות שלו לא חזקות. אם הוא יגיד 'כן, יש לי את המסמך', עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון. אם המסמך כבר היה בחוץ והיו סוגרים אותו בארכיון, הייתי אומר שזו טיפשות. אבל אם מישהו ציטט משהו, זה הבדל של יום ולילה מבחינת תקפות הראיה שהבאת".

על שלושה שקרים הציונות עומדת: על כך ש”פלסטינה היא מולדת היהודים”, שקר שחוצפתו מדהימה לאור העובדה שרוב היהודים כאן הם מהגרים וצאצאי מהגרים; על כך ש”הארץ היתה ריקה” כאשר הציונים חדרו אליה; ועל השקר שב-1947-1948 לא היה גירוש המוני וטבח של האוכלוסיה הילידה, אלא שהיא “ברחה.” למה ברחה?

לא מסובך להפריך כל אחד מהשקרים הללו. הראשון, למשל, מרוקן ממשמעות את המושג של “מולדת.” את השני מפריכים רישומי המסים העות’מנים. הטיהור האתני של 1947-48 מתועד לעייפה. בעוד ששני השקרים הראשונים הם לתצרוכת פנימית בעיקרם, השקר השלישי הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה: מעט מאד אנשים בעולם מקבלים אותו. ובעידן שבו הקונגרס האמריקאי מתחיל לדון – הכל בשלבים ראשוניים מאד – בפיצויים לצאצאי העבדים, הרעיון של דיון פתוח על מה שעשתה ממשלת ישראל בשנות הנכבה מטריד את הממשלה הנוכחית מאד.

אז מצד אחד, מנהלים מאבק מטופש להפליא כנגד ה-BDS, ומצד שני, מסוכן יותר, מגבילים את הגישה לאמת. גונבים מאיתנו את האמת ההיסטורית שלנו, את היכולת שלנו לעשות חשבון נפש, את היכולת שלנו להבין מה עשו אבותינו ומאיפה אנחנו באים, להבין את שכנינו ואת הדרך אל מחוץ למלכודת שבה אנחנו חיים.

המדינה הדמוקרטית היחידה בעיני עצמה עוסקת כבר 17 שנים, בשם הבטחון המהולל, בשכתוב היסטוריה ברמה שלא נראתה מאז ימי קומיסרי התרבות של סטאלין. ובמסגרת הטירוף של מלחמת צריבת התודעה, ההתנהלות הזו נראית להמוני ישראלים הגיונית לגמרי. אם יתהו על משהו, הם יתהו למה הדברים ההם תועדו בכלל ומי צריך לדעת את זה. כפי שכבר נכתב פה, במובנים מסוימים ישראל היא מדינה מזרח אירופית טיפוסית. לא במקרה קל לממשלת הימין להתחבר למשפצי ההיסטוריה מהונגריה ופולין.

אבל ממשלת פולין יכולה ליצור מצג שווא על מערכת היחסים של מדינתה והמיעוט היהודי שלה ככל שיעלה על רוחה; לכל היותר תרעיל את נפש האוכלוסיה שלה ותגדל דור חדש של מכחישי הפניית הגב הגדולה והביזה המסיבית. כשממשלת ישראל מחנכת את האוכלוסיה שלה שלא היתה נכבה – הנה, לך תמצא את המסמכים? מה הטיעונים שלך בכלל? – היא דוחפת את האוכלוסיה למלחמת נצח. מי ששולט בהווה שולט בעבר, ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. והעתיד שממשלת ישראל רוצה, כפי שאמר ראש הממשלה, היא חיי נצח על החרב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עובדות? לא בבית ספרנו

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפחד

אדם מתבונן בתהום, התהום מתבוננת חזרה

(לאלמה ביבלש)

תפיסה רווחת בשמאל הישראלי, ודאי בשמאל הרדיקלי, היא תפיסה לניניסטית שאומרת שלפני שיהיה טוב יותר, יצטרך להיות הרבה יותר רע. ישראל, חושבים הרבה אנשים, לא מסוגלת לשנות את עצמה. אף עם כובש לא ויתר על כיבושיו מרצונו. כדי להשתחרר מהכיבוש, חייב יהיה לבוא לחץ חיצוני.

אני מסכים עם הנחת היסוד – ישראל לא תוותר מרצונה – אבל מה שמטריד אותי בתפיסה הזו היא משהו שלא מדברים עליו: האפשרות של טיהור אתני או רצח עם. ואני חושב שהיא ריאלית מאד.

אין לנו באמת מודל טוב לאיך פותרים את המצב הזה, פשוט משום שהוא די נטול תקדים בעולם המודרני. אנשים, כולל הח”מ, נוטים לצטט את דרום אפריקה: היו סנקציות, הלבנים נשברו, השחורים זכו לשוויון אחרי מאבק לא אלים. זה מודל שאוהבים לצטט, אני חושד, משום שהיה לו סוף טוב.

אבל כמעט כל הפרטים לא נכונים. המאבק האפריקאי לעצמאות היה אלים. מאד אלים. נלסון מנדלה השתנה בכלא, אבל כשהוא נכנס אליו הוא היה תומך מובהק במאבק חמוש – ואני לא מאשים אותו. קבוצת הכדורגל הידועה לשמצה של ויני מנדלה רצחה עשרות מתנגדים, לעתים קרובות באמצעות הצתת צמיג ספוג בדלק סביב צווארם. האלימות הממוסדת של המשטר הדרום אפריקאי רצחה רבבות ועינתה מאות אלפים.

יתר על כן, הסנקציות העיקו על הלבנים של דרום אפריקה, העיקו מאד, אבל הטלת הסנקציות לא הובילה לנפילת המשטר: להיפך, היא הובילה לרדיקליזציה של הצעדים שהוא נקט. יותר אלימות, יותר מעצרים, יותר רצח, יותר עינויים. המשטר התחיל להתמוטט כשברית המועצות החלה להתמוטט – וכשמנהיגי דרום אפריקה הלבנים הבינו שעם נפילת ברה”מ, לא יהיה מנהיג מערבי שיהיה מוכן לגעת בהם במקל. כל זמן שהקומוניזם היה סכנה של ממש, אפשר היה איכשהו לבלוע את הצפרדע. כשברית ווארשה התמוטטה, לא נשאר למנהיגי הבורים שום דבר להציע למערב. הם עמדו בפני מלחמה נצחית עם האנשים הכבושים ובידוד בינלאומי. ובסופו של דבר האנשים הללו ראו את עצמם כאירופאים.

זה לא המצב בישראל. אולי ההבדל העיקרי הוא בתפיסה: אף ששתי אומות האדונים התבססו על הברית הישנה, ואף ששתיהן היו גזעניות לעומקן, יש הבדל מהותי בין התפיסות שלהן ביחס לעמים הכבושים. האפריקנרים ראו את השחורים המשועבדים כפראים וברברים – אבל לא חלקו לרגע על כך שהם ילידי הארץ. הם טענו, במידה של צדק – האפריקנרים ישבו שם 300 שנה – שהם לא פחות ילידים.

בישראל, היהודים לא מכירים בכך שהפלסטינים הם ילידים. הנראטיב הציוני מתאר את היהודים כמי ששבו הביתה, כביכול שכחו את הדירה לא נעולה, ואת הפלסטינים כפולשים. העובדה שיש שלטון ערבי-מוסלמי רציף בפלסטינה שארוך פי שתיים מכל קיום יהודי מתועד ריבונות יהודית מתועדת בה, פשוט לא נקלטת. הימין היהודי משקיע מאמצים ניכרים בטענה שהפלסטינים הם פולשים. כפולשים, הם לא יכולים להיות לגיטימיים; לכל היותר הם נסבלים.

והשקר הבסיסי הזה, העיוות הזה של המציאות ההיסטורית, הוא ממצא התביעה א’ נגד הציונות. אבל לא פה הבעיה. הבעיה היא בכך שכאשר אתה רואה את קיומו של אחר כלא-לגיטימי, כאשר אתה רואה אותו כגוזל של זכויותך ההיסטוריות, כפולש, קל מאד לגלוש למחשבה שאולי, לא נעים לדבר על זה, אבל אולי צריך להשמיד אותם.

הפנטזיה הציונית היא, בבסיסה, פנטזיה על היעלמות הפלסטינים. לא היית רוצה, נהגו בימין לשאול, לקום מחר בבוקר ולגלות שכל הערבים התאדו? הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, ניסח את זה בצורה דומה: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

אבל עזה, מעשה שטן, מתעקשת לא לטבוע. אלא שהרצון העמוק כל כך של יהודי ישראל שעזה תיעלם להם מן העיניים – מדהים עד כמה 1.8 מיליוני בני אדם, שנהרגים על בסיס יומי כמעט על ידי נציגי ממשלתנו, שחיים תחת מצור בלתי פוסק, פשוט לא קיימים בדיון הציבורי שלנו – מקל על הישראלים לא לשים לב כשאנחנו הורגים אותם במספרים גדלים והולכים. כלומר, הרצון הקולקטיבי בכך שהם ייעלמו, מקל על שליחי הרצון הקולקטיבי הזה להרוג עזתים. ואם הריגה היא פעולה דרסטית, שאיכשהו עשויה למשוך תשומת לב, אז המצור, הרעב, ההחרבה, הקרה – כל אלה חומקים בכלל מתחת לרדאר.

עזה היא דוגמא קיצונית, אבל היא מייצגת במידה ניכרת את הרצון של חלק ניכר מהיהודים בישראל: שהפלסטינים ייעלמו, או לפחות שיסתמו את הפה. וליהודים בישראל, נזכיר, יש היסטוריה של טיהור אתני: ישראל לא היתה קיימת ללא טיהור אתני כזה. לא מדברים עליו, כמובן, זה מחריד מדי. אבל מדי פעם זה צץ: הקריאות בימין ל”נכבה עכשיו,” למשל. מי שמשמיע את הקריאה, יודע מה משמעות המילה, גם אם הוא כותב ספרון שלם שכל מטרתו היא הכחשה שוצפת של המציאות ההיסטורית. הציונות רוצה נכבה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאם ישראל תמצא את עצמה תחת סנקציות, בהחלט יכול להיות שהתגובה שלה תהיה רצח עם. הנראטיב הציוני כבר שולל את עצם זכות הקיום של הפלסטינים. יש אנשים שעורגים אל הפתרון הזה, והם מתקדמים בסולם הדרגות. השפה של האחים היהודים היא כבר שפה של גירוש או השמדה. אביחי בוארון פינטז על מחנות השמדה, אבל זה כנראה לא יהיה ככה.

רצח עם וטיהור אתני מתרחשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בעת מלחמה או אירוע בטחוני חריג. ערפל הקרב הוא מה שמאפשר לבצע את הרצח והגירוש. הנאצים הסוו חלק ניכר מרצח העם שלהם כ”מלחמה בפרטיזנים.” במצב כזה, קל יחסית להורות על טיהור אתני – למשל, גירוש הפלסטינים מתחומי שטח סי, שטח שישראל מדברת על סיפוחו במפורש – שבתורו יכול להתדרדר בקלות לרצח עם. היום אנחנו מפנים כפרים “בלתי מוכרים” בהליך שמקובל גושפנקא חוקית ממשפטנים שמכרו את נשמתם, אם אי פעם היתה להם כזו; כשישראל תמצא את עצמה מנותקת מהעולם, בהחלט יתכן שאיזה מח”ט או אוגדונר יורה על פינוי של כפר בעייתי. וכשתושבי הכפר יתנגדו לפינוי – והם יתנגדו – יבוא גם הטבח. כשזה יקרה, דובר צה”ל ימהר לטשטש הכל. הוא ידבר על התקפה רצחנית על החמושים שלו, ולגמרי סביר שההתנגדות לטבח תהיה אלימה. בן כספית יסביר לנו למה אין ברירה אלא לתת לצה”ל לעשות את מה שהוא עושה. הדיווח לא יהיה על טבח; הוא יהיה על “התנגשות” בין צה”ל ובין תושבים מקומיים. התקשורת היהודית תהיה זהירה מאד; ותועמלני צה"ל ייתפסו בדיווח מופרז על המתרחש שיגיע במדיה החברתית (והסבירות שלא יהיה דיווח מופרז כזה היא אפסית) כדי לנגח את הדיווחים המדויקים. האמת תצא אחר כך, אולי. אחרי הרבה זמן.

וברגע שזה יקרה בכפר אחד, זה יתחיל לקרות גם בכפרים אחרים. אולי הספר המטריד ביותר על שאלת רצח העם הוא “ממלאי הפקודות” של יגאל עילם. הוא מצביע שם על האפשרות שהחיפוש אחרי ההוראה לביצוע רצח העם ביהודים, שעד כה לא הצליחה להעלות את המסמך הרלוונטי, מיותר: לא היתה פקודה כזו. לא היתה פקודה כי לא היה צורך בה. הגיעה הזדמנות, וקצינים בכירים הבינו מה מצופה מהם גם בלי פקודה. התרבות הנאצית היתה אובססיבית באשר ל”כוון לדעת הפיהרר,” לדעת מה רוצה המנהיג ולעשות את זה גם בלי שהדברים ייאמרו במפורש. צריך לזכור: כמחצית מהנרצחים בפתרון הסופי נרצחו בירי – ואלה שנרצחו בירי היו באזורי המלחמה במזרח. הנרצחים בגז היו בצד המערבי של קו ריבנטרופ-מולוטוב.

רצח של אוכלוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמה; רצח הוא משהו שחיילים עושים. כל מה שמונע אותו הוא החשש שמישהו רואה. אם יש ערפל קרב, אם ממילא אין לך יחסי חוץ, יש עליך סנקציות והכלכלה שלך התמוטטה, והבני זונות בכפר ממול אשמים בזה כי הם לא מוכנים להתאייד, ואם החקירות של המשטרה הצבאית שלך נראות כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב וקריצה במקרה הרע, אז לגמרי יכול להיות שביוזמה של מח”ט או אוגדונר שיבין מהי "רוח המפקד" – בשתיקה קורצת של הדרגים שמעליו – יתחיל טיהור אתני. נזכיר שבתפיסה של המג”ד של מג”ב בטבח כפר קאסם הטבח שלו אמור היה להוביל לבריחה המונית נוסח 1948.

ואם זה יתחיל, אין לדעת לאיפה זה יתגלגל. דבר אחד בטוח: אי אפשר יהיה לצפות לתגובה בינלאומית מוצלחת יותר מזו שהיתה ברצח העם ברואנדה. גם שם היו הרבה היסוסים ואולי מה שאנחנו רואים הוא לא מה שהוא נראה, ופאק, אתה רוצה עכשיו להפעיל כוח צבאי? אולי נקבל עוד כמה דיווחים? ומה יעשה הלובי הישראלי? ועד שהערפל יתפזר, אי אפשר לדעת כמה גופות יהיו על הקרקע, כמה ישובים יוחרבו, כמה “עובדות בשטח” ייקבעו. אולי, אחרי הרבה מאד זמן, יגיעו המפציצים של נאט”ו, כמו שהם הגיעו בסוף לסרביה – אבל את המתים, ואת פגועי הטראומה, זה כבר לא יחזיר. אחר כך, בן דרור ימיני – טיפוסים מסוגו תמיד שורדים – יסביר לנו שלא היתה ברירה ושהיה הרבה יותר גרוע באוקראינה ב-1946 ועל מה בוכים כל השמאלנים האלה.

זה מה שיכול לקרות בשלב הביניים בין “יהיה הרבה יותר גרוע” ל”יהיה טוב יותר.” זה מה שמפחיד אותי. ולא, אין לי פתרון טוב. יכול להיות שאין בכלל. אבל אם יש סיכוי סביר שזה המסלול שלנו, או אפילו חצי סביר, לא הייתי ממהר לצעוד בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרגמה שנאלמה

נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מחוברת התעמולה החדשה של "אם תרצו", שחיברו גנב חומרי החבלה המורשע ארז תדמור ואראל סג"ל: בחינה מחדש של סיפור מנוסת הפלסטינים מחיפה, שבו נפנפו השניים כהוכחה לטוהר הנשק היהודי.

מאמר מאלף של "הארץ" מבהיר שהמנוסה החלה לאחר שההגנה הפגיזה ב-22 באפריל 1948 את השוק בחיפה, לאחר שהפלסטינים הגישו בקשה להפסקת אש. ההפגזה, שקטלה לפחות עשרה פלסטינים – המספר המדויק לא ידוע; ההרוגים היו, על פי הדיווחים, פליטים שמצאו מחסה בחיפה, לא לוחמים – נתפסה כתשובה של ההגנה לבקשת הפסקת האש, והובילה למנוסה.

הפגזתם של אזרחים בשוק עשויה לפגוע משהו באמינות הטיעון של ה"ה סג"ל ותדמור, אשר על כן הם לא מזכירים אותה. לזכותם ייאמר שהיסטוריונים ישראלים אחרים, כולל כאלה שנתפסו כחסרי פניות, עשו הכל כדי להשמיט את פשע המלחמה הקטן ההוא מההיסטוריה, בהצלחה ניכרת.

בני מוריס מצטט, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", היסטוריון של ההגנה, צדוק אשל, שתיאר את האירוע כך: "עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות". שימו לב למילים המודגשות (על ידי): במקום שלוש המילים הללו העדיף מוריס לשים בתיאור שלו שלוש נקודות. ההיסטוריון יואב גלבר בכלל העדיף לטעון שהפגזים נפלו "בקרבת" השוק ולא בתוכו, בניגוד לעדויות מהתקופה.

אהוד אלמוג אמר שנפלה טעות בתיאור של אשל: הנשק שהוא הפעיל לא היו מרגמות שלושה אינצ'ים כי אם דווידקות, אבל הוא אישר את האירוע עצמו: "קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם". חייל בריטי – עדיין היו כוחות בריטיים בחיפה – תיאר כיצד זינבו כוחות ההגנה, בירי פגזים, מקלעים וצלפים, בפלסטינים הנמלטים. הוא ציין שבלהט הירי, הצליחו אנשי ההגנה לפצוע גם שני קצינים בריטים. הירי על האוכלוסיה הלא החמושה העלה את חמת הבריטים, ובכמה מקומות הם השיבו אש לעבר אנשי ההגנה. יצוין שפיקוד ההגנה חשש מהפסקת אש בחיפה, שמי שרצה בה היה הדרג האזרחי, והורה למפקדי הכוחות בשטח "להמשיך להכות".

לא תמיד היה מוריס איסטניס שצינזר מידע מטריד (וקשה להגדיר דילוג על שלוש מילים מסוימות מאד אלא כצנזורה): הוא הביא את יומנו של יוסף נחמני, איש קק"ל שבא לבזוז – סליחה, "לגאול" – את אדמות הכפר צפצאף שבצפון, שמתאר את הטבח שביצעו כובשי כנען בסופה. לדברי נחמני, " מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד… קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר… בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון… " כששאל נחמני את עצמו, מנין למדו הלוחמים היהודים מידת אכזריות כזו של הנאצים – יהודים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים – הוא עונה לעצמו תשובה קשה: "למדו מהם." ה"ה תדמור וסגל ודאי היו מגדירים את נחמני כאנטי-ציוני מסוכן.

היסטוריונים כבר עמדו על כך שבמהלך מלחמת העצמאות נלחמו הלוחמים היהודים בחירוף נפש, משום שהם היו משוכנעים שאם לא יעשו זאת, גורלם יהיה זהה לגורל קרוביהם שבאירופה. זכר השואה הטרי מאד היה מכפיל כוח. צריך לתהות אם הוא גם לא שימש כתירוץ לנקוט בצעדים כמו-נאציים. הטבח בצפצאף – ב-1948 ישבו בו 990 פלסטינים; היום עומדים במקומו הישובים סופסופה ואור הגנוז – לא היה היחיד. ידועים מעשי הטבח בלוד ובדיר יאסין; היו מעשי טבח לא מעטים אחרים.

לפני כשבוע, צווח ראש ממשלתנו ככרוכיה, והאשים את אבו מאזן משום שלטענתו סילף האחרון את ההיסטוריה. אבו מאזן כתב שמדינות ערב נכנסו למלחמה עם ישראל כדי להגן על הפלסטינים ולמנוע את גירושם. אין ספק שזה תיאור אידילי מאד של המציאות; מדינות ערב נכנסו למלחמה מתוך כוונה להגדיל את השפעתן וכוחן. הפלסטינים, כמו תמיד, היו רק תירוץ נוח. אבל הדברים של נתניהו היו שקר בוטה, כהרגלו: הוא טען שאבו מאזן מקדים את המאוחר, משום שהגירוש (או "הבריחה", כפי שנתניהו ותועמלני ימין אחרים מעדיפים להגדיר זאת) היו תוצאה של פלישת מדינות ערב.

מדינות ערב פלשו לשטחי ישראל אחרי ההכרזה על המדינה, ב-15 במאי. הפגזת השוק בחיפה והמנוסה ממנה התרחשו, כאמור, ב-22 באפריל. שלושה שבועות קודם לכן. ברור, אני חושב, מה קדם למה. אז למה העלה נתניהו את התירוץ המפגר הזה? כי הוא ידע שרוב קוראיו לא יודעים את האמת וגם לא אכפת להם.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': כמו כן אני רוצה להודות לכל המברכים אחרי הפוסט אתמול, ולהצטרף למשאלה של שלום שבעוד חמש שנים, נוכל שנינו לנהל בלוג בישול – אולי בישול וצילום – ולא את אלה שאנחנו מנהלים כעת. מצד שני, בקצב הנוכחי הרבה יותר סביר שבעוד חמש שנים נכתוב איזה סאמיזדאט במחנה חינוך מחדש.

(יוסי גורביץ)

החוליה החלשה: ארבע הערות קצרות על אירועי יום הנכבה

מכחישן אוטומטי: אתמול, כשהתחילו להגיע הידיעות המקוטעות על מה שקרה במג'דל שאמס, התקשרתי לדובר צה"ל בנסיון לקבל תגובה רשמית – השמועות הראשונות היו צרור יריות על אוטובוס ישראלי. אחרי שהעבירו אותי מעמדה אחרת לשניה – העובדה שאני כותב בשני בלוגים, אחד בעברית ואחד באנגלית, כנראה בלבלה אותם – אמרה לי חיילת צעירה שאני אקבל בקרוב תגובה במייל. אמרתי לה שבמקומם הייתי מוציא הודעה רשמית מסודרת כמה שיותר מהר, כי הרשת מתפוצצת משמועות. היא נפנפה אותי בנימוס צונן.

כעבור כחצי שעה קיבלתי את התגובה הבאה, שמובאת כאן כלשונה: "בתשובה לשאלה: לפני זמן קצר זיהה כוח צה"ל אזרחים סורים אשר ניסו לפגוע בגדר המערכת בין סוריה לישראל בצפון רמת הגולן. הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר. צה"ל שב ומזהיר כי כל נסיון לפגוע ברכוש או באדם יתקבל בתגובה הולמת". זה היה כשעה אחרי שמד"א הודיע על אירוע רב נפגעים. ארבעה אזרחים סורים – אולי יותר; התקשורת הסורית מדברת על עשרה – נהרגו ועשרות נפצעו. ודובר צה"ל? הוא מדבר על "ירי באוויר". הם היו צעירים שם מלזכור את הבדיחה הישנה מהאינתיפאדה הראשונה, "כדור ראשון באוויר של הריאות". האם זה היה שקר מטומטם במיוחד, מהסוג של "אף ספינה לא נפגעה" של תחילת מלחמת לבנון השניה, או חוסר תקשורת אמיתי בין השטח ובין דו"צ? אולי דו"צ צריכים להציב אנשים שלהם ביחידות צה"ל השונות. מצד שני, אני מקבל את הרושם שזה יעלה דרסטית את מספר הנפגעים בקרב אנשי דו"צ.

הלכתי לאתר דו"צ, אולי אמצא שם מידע מועיל יותר. המבזקים של האתר עסקו בסגר שהוטל על הגדה בעת יום העצמאות, כמעט שבוע קודם לכן. אם לזה קורא אבי בניהו "לוחמי ניו מדיה שנבחרו בפינצטה", אולי עדיף פשוט לסגור את דובר צה"ל. במיוחד אם אחר כך מגיעה הטענה המתבכיינת-מביכה שהכל מזימה איראנית. אם יש לכם הוכחות לטענה כזו, הציגו אותן. אם אין לכם, או שייגרם יותר מדי נזק מודיעני מחשיפתן, אז פשוט תסתמו את הפה.

ההפתעה: צה"ל ביצע אתמול את התרגיל הקבוע שלו מאז 1968: התפסות עם המכנסיים למטה. מקובל, אמנם, שצבא יהיה ערוך למלחמה הקודמת, אבל צה"ל קצת מגזים כשהוא ממשיך להתכונן ל-1973 כאילו לא היו לנו שתי מלחמות בלבנון ושתי אינתיפאדות, שבכולם נאלץ צה"ל להתמודד עם אוכלוסיה אזרחית שמעורבת בלחימה. סביר להניח שאם הצבא הסורי היה מנסה להזיז איזו חטיבה, צה"ל כבר היה מראה לו מה זה.

אבל להתכונן לאפשרות שדווקא אזרחים יהיו מעורבים – זה לא. אמנם, האביב הערבי מתקדם במהירות לעבר הקיץ, טוניס הדיחה את השליט שלה בינואר ובאותו חודש פרצה גם המהפכה במצרים; אמנם, פלסטינים צעירים וזועמים כתבו את תכניותיהם ליום הנכבה בפרוטרוט בפייסבוק – כל כך בפרוטרוט, ששר ה-Hasbara שלנו (יש דבר כזה; מה יש, רק לסורים מותר?) דרש את הסרת עמוד "האינתיפאדה השלישית". לא ברור אם המודיעין לא שמע על זה, או שהוא לא העביר את המידע, או שהוא העביר והגנרלים בפיקוד צפון התעלמו; מלחמת גנרלים קלה כבר החלה אמש, כשבאמ"ן מגלגלים את התיק לפתחו של אלוף פיקוד צפון, גדי "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל הראש" אייזנקוט. כך או כך, גם אם באמ"ן שכחו – שוב – את החומר החשוב בארכיונים ולא הפיצו אותו ליחידות, כל התכונה לקראת יום הנכבה היתה בכל כלי התקשורת. ידענו שאייזנקוט מנותק מהמציאות, אבל עד כדי כך? הוא לא קורא עיתונים? בפיקוד צפון מיהרו הבוקר לומר שהוא נמצא בימיו האחרונים בתפקיד, ומזה כבר משתמע שאין טעם לערוף את ראשו, הוא ממילא הולך הביתה.

אם אייזנקוט היה עושה את הג'וב שלו כמו שצריך – אני יודע: ואם לסבתא היו גלגלים – אז היחידות שלו היו ערוכות גם להתמודדות עם מפגינים, וגם היה להן את הציוד המתאים לשם כך. זה לא קרה, ואנשים מתו. מאחר ואלה רק פלסטינים, ועוד סורים, ועוד כאלה שפרצו את הגבול, אז המוות הזה לא יטריד יותר מדי ישראלים. אבל…

אין משמעת: ההנחיות האחרונות של צה"ל, כזכור, היו למנוע הריגת פלסטינים משום שזו משחקת לידיהם ומעניקה להם נצחון בקרב על צריבת התודעה. התוצאה היתה מניין הרוגים גבוה למדי. אין לדעת מה אחריותו של צה"ל להרוגים בלבנון – הוא טוען שהוא ירה "ירי מדויק" לעבר ההפגנה הלבנונית, ומאשים את הלבנונים; מצד שני, מה ציפיתם שהוא יאמר? טוב שלא אמר ש"הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר " – אבל הנראטיב הפלסטיני קיבל את הגוויות שלו, ואת הסיבוב הזה הוא לקח. מן הראוי לציין שלאף חמוש ישראלי לא נשקפה סכנת חיים; כל התיאורים מדברים על מפגינים בלתי חמושים.

תפקידו של צה"ל הוא, בין השאר, לספק למנהיגי ישראל מרווח תמרון. מנהיגיה הנוכחיים, כמובן, לא מתכננים שום תמרון. אבל צריך לתהות אם צבא שלא מסוגל להבין את הנדרש ממנו וליישם אותו הוא לא כלי חלוד, החוליה החלשה בשרשרת; האם צה"ל לא התרגל כל כך להיות גוליית – כבד, משוריין, ושחצן ללא סיבה – שהוא הפך לנשק המסוכן ביותר שבידי אויביה של ישראל, בהמה גסה שתמיד אפשר לסמוך עליה שתייצר תגובת יתר. פומפיוס היה מסוגל, כשרצחנותם של חייליו סיכנה את השלום במחוז שכבש, להורות על חתימת חרבותיהם בנדניהם, וענישת מי ששבר את החותם; ממשלת ישראל איננה יכולה, איננה מעיזה, לומר לחמושיה לנצור אש.

ההתקפה שנשכחה: כולם דיברו על האירועים ברמת הגולן, בעיקר בגלל טראומת "הסורים על הגדרות" ארוכת הימים ("אדוני ראש הממשלה, הכל אבוד. הסורים השיגו קאטר", כתב בשעשוע משתמש טוויטר); אף אחד כמעט לא התייחס לעובדה שצה"ל פתח באש טנקים לעבר מפגינים ברצועת עזה, הרגו אחד מהם ופצעו 40. נו, זו עזה. התרגלנו.

ועוד דבר אחד: קלגס בכיר במשטרת ישראל, ניצב משנה קובי בכר, סטר לעורכת הדין מייסא ארשיד מהוועד נגד עינויים, לאחר שזו ההינה בחוצפתה לשאול אותו באיזו סמכות הוא עוצר מפגינים בהפגנה שאיננה זקוקה לרשיון. במשטרת ישראל טוענים שמדובר ב"הפעלת כוח סביר". עמוד הפייסבוק של טמקא הזמין את הגולשים לענות על השאלה "מותר לו?" ודאי שמותר לו: הרי היא רק ערביה, ועוד אשה, ועוד שמאלנית. איזו שאלה יש כאן בכלל?

סטירת לחי היא, בכל תרבות, צורת השפלה שנוקטים בה בעלי הכוח כלפי חסרי כוח. מה שהבריון הברברי בכר אמר לארשיד בסטירת הלחי שלו פשוט למדי: "את אולי מלומדת, ועורכת דין, אבל אני גבר ויהודי, וזה קובע הכל". ואפשר להניח בבטחה שחלק ניכר מהאספסוף היהודי יסכים איתו.

(יוסי גורביץ)

אם תחרטטו: על המסמך החדש של "אם תרצו"

"אם תרצו" הפיצה אתמול מסמך תעמולה חדש (זהירות, PDF), שכחידוש מרענן לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מכונה "נכבה חרטא", בטוב הטעם המקובל על אראל סג"ל, אחד משני הכותבים (השני הוא העבריין המורשע ארז תדמור, מנכ"ל התנועה), והוא מתיימר לספק את האמת על חורבנה של פלסטין, שיום השנה ה-63 לו יצויין מחרתיים (א'). כפי שציינה נילי אורן, מי שמתייחס כך לאסונו של עם אחר לא יכול להתמרמר כשיחס דומה מופנה כלפי האסון של עמו; אבל כדי לעמוד על כך צריך מידה של יושר, ואני חושב שכבר ראינו שזו לא התכונה הבולטת של תנועת ההונאה הזו.

קצת מייאש לראות שה-Hasbara הישראלית לא התקדמה מאז שנות החמישים: הספרון של "אם תרצו" מכיל כל נקודה עבשה שהועלתה אי פעם על ידי תועמלנים ישראלים או ציונים. חלק ניכר מהספר נראה כאילו נלקח ישירות מכתב הפלסתר של של ג'ואן פיטרס, "מאז ומעולם", שהופרך כבר בשנות השמונים (וזכה לחיים שניים באמצעות פרקליטה הנלהב של ישראל, תומך העינויים אלן דרשוביץ). בין לבין, זורקים סג"ל ותדמור כל מעשה טבח מוסלמי או ערבי כלפי יהודים שבוצע אי פעם, כולל כמה שקרים לבנים: השניים מדברים על רצח של 500 יהודים מלוב במהלך השואה, ושוכחים באלגנטיות לציין שלא המוסלמים היו אחראים לכך אלא דווקא גרמנים (עמ' 55), או אזכור של "התפרצויות אנטי יהודיות" באלג'יריה של סוף המאה ה-19 (עמ' 54) מבלי לציין שמדובר בהתפרעויות של צרפתים (אלג'יריה עדיין היתה אז מושבה צרפתיתI על רקע משפט דרייפוס; הם מדברים על עלילת הדם של אפיון באלכסנדריה, תוך המנעות חלקלקה מאזכור העובדה שמדובר באירוע שהתרחש באמצע המאה הראשונה לספירה (!), כלומר 600 שנה בערך קודם לעליית האיסלם (עמ' 56). האימפריה העות'מנית, הממשל המוסלמי החשוב ביותר בהיסטוריה, לא מוזכר, כי הוא לא כל כך תואם את התיאוריה.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. האחת פעוטת ערך: הספרון של סג"ל ותדמור מתייחס ארוכות – הפרק האחרון שלו – למעלליו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומנסה באמצעותו לקשור את כל התנועה הפלסטינית לתנועה הנאצית. זה קצת חצוף מצד אם תרצו, כי התנועה מתהדרת בפולקיסט אברהם "יאיר" שטרן ומוכרת חולצה עם הדיוקן שלו. הפלג שלו, כנופיית שטרן בשמה המקובל, ערכה לפחות שני נסיונות לכריתת ברית עם המשטר הנאצי, בין השאר על יסוד האידיאולוגיה המשותפת – ועל פי "עיקרי התחיה" של שטרן, בהחלט היה דמיון בין האידיאולוגיות. מסתבר שאם אתה לאומן יהודי וקושר עם הנאצים שנה אחרי שהם מתחילים לרכז את יהודי פולין בגטאות, אתה יכול לקבל תעודת הכשר מ"אם תרצו".

זו, כמובן, עקיצה: הן כנופיית שטרן הן אל חוסייני ותומכיו פנו אל הנאצים משום שהם היו היריבים הבולטים ביותר של בריטניה, שכבשה את רוב עמי האזור. סג"ל ותדמור מזכירים את הפוגרום בבגדאד, הפרהוד; הם נמנעים מלציין שהוא הובל על ידי אחים פאשיסטים עיראקים, ושהוא היה חלק מההתנגדות העיראקית לנוכחות הבריטית בעיראק. גנרל גרמני היה אמור להגיע לעיראק ולרכז את ההתנגדות לבריטים; הוא נהרג בדרך. מסיבה דומה – עוינות מוצדקת במידה רבה לכובש הבריטי – הפכו שני המתנקשים של הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שחיסלו את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין, לגיבורים זמניים של התנועה הלאומנית המצרית. ההתעלמות מהמציאות ההיסטורית המורכבת והפשטת ההיסטוריה לתפיסת "אנטישמים מול פילושמים" היא, כמובן, התמחות יהודית ותיקה; ובכל זאת, בתחילת המאה ה-21 אפשר לצפות לקצת יותר ניואנסים. לא מאם תרצו, כמסתבר.

השניה חשובה הרבה יותר. סיסמה ציונית מרכזית היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", התעלמות מקיומם של פלסטינים שרק "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר משתווה לה. עכשיו, בעקבות פיטרס, מנסה אם תרצו לשכנע אותנו שלא היו כאן פלסטינים, ושהם הגיעו רק בעקבות ההגירה הציונית, נישאים על גלי הצלחת הציונים ליצור הזדמנויות כלכליות. כלומר, 600 ומשהו אלף הפלסטינים שגורשו על ידי ישראל לא היו באמת פליטים, כי הם ממילא לא גרו שם הרבה זמן, או משהו.

צואת פרים מהבילה. כפי שציין יפה פרופ' יהושע פורת, בשחיטה כהלכה של ספרה של פיטרס, האוכלוסיה הפלסטינית – כמו בשאר האימפריה העות'מנית – מתחילה לעלות מאמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה הדמוגרפית: מיגור חלק ניכר מהמחלות שגרמו לתמותת תינוקות, בין השאר באמצעות בנייה של שורה של בתי חולים בארץ, הן על ידי הממשל העות'מני והן על ידי מיסיונרים. על פי נתוניו של סרג'יו דלה פרגולה, בין 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן (275,000 תושבים ב-1800, כ-532,000 תושבים ב-1890). היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. ב-1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלסטינה 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים. יתר על כן, הם כבר החלו לגלות את הלאומיות שלהם: בקונגרס הערבי הראשון, שנערך ב-1913 משום שהשלטונות העות'מניים היו רואים אותו בעין רעה, התקבלו כ-387 מברקי תמיכה: המספר הגדול ביותר מביניהם, 139, הגיע מפלסטינים (הלבנונים הגיעו למקום השני, עם 101; מצוטט אצל Jonathan Schneer, The Balfour Declaration, location 703 במהדורת הקינדל).

אף היסטוריון ואף כותב זכרונות לא מכיר גל הגירה מוסלמי גדול לפלסטינה בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, וגלי הגירה כאלה מותירים סימנים ברורים. יתר על כן, אשר גינצבורג , המוכר יותר בשם העט שלו "אחד העם", כתב ב"אמת מארץ ישראל", שפורסם ב-1891, ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו." ההדגשה שלי. בהמשך, הוא מציין את העובדה שקיים מעמד סוחרים ש"יודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא", ואת פרויקט מסילת הברזל העצום של העות'מנים, שהיה זרז משמעותי לצמיחה הכלכלית בפלסטינה – משמעותית יותר, יש להניח, מכמה מושבות תפוזים ציוניות, שרוב המהגרים אליהן התייאשו ועזבו. אם תרצו לא מוכרת חולצה של אחד העם; מעניין למה.

בקיצור, האגדה על כך שהפליטים לא היו בעצם פליטים היא נסיון של ציונים להרגיש טוב עם עצמם ולהמנע מלקיחת אחריות על הנבלה שעומדת בעצם יסוד הציונות: נישולו של עם אחר מארצו. נשול מכוון, שלא בוצע בסערת הקרב – כי הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים נובעת מכך שישראל לא התירה להם, אחרי המלחמה, לשוב לבתיהם. אפשר להבין את ההחלטה הזו, בהתחשב בזמן ובמצב שבו התקבלה; אבל גם לקבל אותה וגם לטעון שישראל לא אחראית לבעיית הפליטים – בשביל זה צריך להיות איש Hasbara.

הנקודה השלישית היא הטענה שהפלסטינים אחראים לגירושם של יהודי מדינות ערב, אז שיסתמו את הפה. את הפנינה הזו לקחו סג"ל ותדמור ישירות מבן דרור ימיני. הטענה הזו מגוחכת: לפלסטינים לא היתה אפילו הנהגה נבחרת משלהם, כך שלדרוש מכפרי פלסטיני שאיבד את ביתו לקבל אחריות על פעולותיהן של ממשלות מצרים או סוריה, משמעה פשוט לומר "כל הערבים אותו דבר", רק בצורה יותר מנומסת. לא ידעתי שתדמור, סג"ל וימיני שותפים לעזמי בשארה בנסיון החייאת רעיון הפאן-ערביות הגוסס. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

בסופו של דבר, מה שתדמור, סג"ל וימיני עושים הוא סוג של הכחשת שואה – הכחשת שואה עם יחסי ציבור הרבה יותר טובים, הכחשת שואה שרוב הציבור הישראלי תומך בה בהתלהבות, אבל הכחשה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה נציג Hasbara יקונן על הכחשת השואה בעולם הערבי.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): כוחותינו האמיצים נערכים לקראת הפגנות ליום השנה לנכבה, והפעם הם קיבלו הנחיות מיוחדות. ב"ישראל היום" ש"בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", ועל כן "הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". מה ההנחיות הרגילות, שלא במצב של חשש לנצחון פלסטיני במלחמה על צריבת התודעה, אתם כבר יכולים לנחש. ותודה לנעמה כרמי על ההפניה.

שלשום כתבתי כאן על האפשרות שאהוד ברק מסבן את הממשלה לקראת תקיפה באיראן. היום מדווח אמנון אברמוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שאלי ישי נפגש לאחרונה עם קצין בכיר, והופתע לשמוע ממנו שעמדתו באשר לתקיפה באיראן הפוכה מזו שהוצגה לשביעיה. הוא שאל את הקצין מדוע הוא לא מוזמן לדיונים כדי לפרוס את עמדתו האמיתית, וקיבל את התשובה ש"לא מזמינים אותי כדי שיוכלו להמשיך ולהטעות אתכם". על ברק אומר אברמוביץ' ש"גם אנשים שאינם פריקים של תיאוריות קונספירציה, גם אלה שאינם רואים צל מזימות כמזימות, חושדים שהפעם ברק התבלבל: שנכרכו אצלו, אולי בלי דעת, סוגיה קיומית בסוגיה פוליטית ועניין אסטרטגי בעניין אישי." כשהחלה ישראל בפלישה ללבנון, ב-1982, פרסם הארץ מאמר מערכת שתיאר את מזימתו של שרון להכתיר את באשיר ג'ומאייל כשליט לבנון, והזהיר שהממשלה מטעה את הציבור. שאר התקשורת נסחפה, כהרגלה, לחגיגת המלחמה. קשה מאד להאמין שהיא תעשה את תפקידה בנושא התקיפה באיראן, אם תהיה.

(יוסי גורביץ)