החברים של ג'ורג'

בדרך למטה

מדינת ישראל, על אחת מזרועותיה – השב"כ? משרד הפנים? – מנעה היום (א') מפרופ' נועם חומסקי מלהכנס לישראל ולגדה המערבית דרך מעבר אלנבי. הפקידים לא טרחו לנמק את ההחלטה, ואמרו שהנימוק יישלח לשגרירות ארה"ב.

בפרפרזה על גולדה מאיר, אם יש דבר שעליו לא אסלח לשב"כ, הרי הוא שאני נאלץ בגללו להגן על נועם חומסקי. זו לא הפעם הראשונה: הם גרמו לי לצאת להגנתו של נועם פדרמן. את מה שאני חושב על נועם חומסקי כבר כתבתי. מדובר בשונא מערב מושבע, שאמינותו מפוקפקת.

ועם זאת, גם לאנשים שלא ממש חושבים כמוני מותר לבקר בישראל, על אחת כמה וכמה לבקר בשטחים הכבושים. אחרי הכל, אני מקווה שאף אחד לא ינסה לטעון ברצינות שקשיש בן 82 מהווה סכנה כלשהי לבטחונה של ישראל. יתר על כן, שוב, אם יש לשב"כ מידע מודיעיני שחומסקי מנסה לבצע פיגוע בישראל, תפקידו הוא לעצור אותו.

אז הגירוש לא היה מסיבה בטחונית כלשהי. וכשמתאמצים קמעא, פתאום קולטים שזה לא היה הגירוש החשוד הראשון. לפני כשבועיים היה גירושו של הליצן איוון פראדו, כמו במקרה של פראדו, ישראל הוכיחה שוב שהיא ממשיכה מצור שקט גם על הגדה המערבית: אז היא מנעה מהפלסטינים בידור, עכשיו היא מונעת מהם גירוי אינטלקטואלי. לפני כשנתיים, גירשה ישראל את נורמן פינקלשטיין. הסיבה שהאחרון גורש היא, ככל הנראה – המדינה מעולם לא נימקה – הביקורת החריפה שהוא מותח עליה ועל תעשיית השואה שמערכת ה-Hasbara שלה נשענת עליה. לפני כשש שנים, גירשה ישראל את העיתונאית והפעילה אווה גסביץ'. במקרה הזה, היתה החלטת בית משפט שאישרה את הגירוש: הוא קבע שאף שגסביץ' איננה טרוריסטית או חשודה בטרור, היא "תמימה" וככזו עשויה לשמש ככלי בידי ארגוני טרור.

ועכשיו חומסקי. מה הלאה? ניסוי מחשבתי: טוני ג'אדט, אילו יכול היה פיזית להגיע לכאן. הוא אולי היסטוריון חשוב ונקרא, אבל הוא גם קרא להקמתה של מדינה דו לאומית, דבר שהוא לצנינים בעיניה של מדינת ישראל (אם כי לא בעיני יושב ראש הכנסת שלה). ככזה הוא אינטלקטואל מסוכן למשטר, ויש להקפיד שלא ירעיל את מוחות הנוער. הציבור הרי לא ימחה; הוא מסומם באשליה שהשב"כ יודע תמיד מה הוא עושה.

באיטיות אך בעקביות, ישראל סוגרת את גבולות השיח המותרים. מי שחורג מהקו הציוני, עשוי לגלות שהוא לא יוכל להכנס לכאן, לתפארת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תואר שהופך נלעג מיום ליום.

ישעיהו ליבוביץ', במה שהיתה כנראה האמירה הזכורה ביותר שלו, אמר שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ. הוא רק לא חזה שהכיבוש יהפוך את השב"כ למשטרה חשאית נוסח אוסטריה של פראנץ יוזף.

תזכורת: אמיר מח'ול מוחזק במעצר ללא גישה לעורכי דינו מזה 11 ימים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות גדולות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני להודות שוב לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מאבד כל שמץ של אמינות

לומר שנועם חומסקי הוא אדם לא-ישר, זה אנדרסטייטמנט. על שרוול אחד מספריו האחרונים, הוא ציטט את הניו יורק טיימס על עצמו: "נועם חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים המבריקים והחשובים של זמננו". הציטוט לא היה שגוי, אבל הוא היה מטעה: חומסקי נמנע מלציין שהוא נכתב לפני 40 שנים, והוא השמיט את שארית המשפט: "אז איך הוא יכול לכתוב שטויות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית?"

דוגמא נוספת לחוסר היושר – ולשטויות על מדיניות החוץ של ארצות הברית – העניק לנו חומסקי השבוע. יחד עם שורה של סופרים נחשבים, הוא כתב מנשר על "ישראל, לבנון, ופלסטין", שכולו דברי הבל, שטות, ורעות רוח.

חומסקי מתחיל בטענה ש"הפרק הנוכחי בעימות בין הישראלים לפלסטינים החל כאשר ישראל חטפה שני אזרחים, רופא ואחיו, מעזה; תקרית שכמעט ולא הוזכרה, אלא בעיתונות הטורקית".

נניח לשאלה מדוע הסיבוב הנוכחי מתחיל דווקא אז, ולא, נניח, במטחי הרקטות הבלתי פוסקים על שדרות. הרושם העולה מדיווחו של חומסקי שזוג אחים יצאו להם לטיול בעזה הפסטרולית, כשלפתע הגיחו כוחות האופל הישראליים וחטפו אותם, אזרחים תמימים.

הטענה שלו, על פיה הנושא הוזכר רק בעיתונות הטורקית, היא שקרית. הנה, למשל, אזכור בעיתונות הישראלית. וראה זה פלא: בעיתונות הישראלית, מצוין כי זוג האחים חשודים בביצוע מעשי טרור, ועל כן נעצרו. אפשר, כמובן, להניח שמדובר בתעמולה ציונית זולה, וכי מדובר באזרחים תמימים. אז יצטרך חומסקי לענות על השאלה מדוע מבזבז הצבא הישראלי את מיטב משאביו בחטיפתם של רופאים עזתים ואחיהם.

כלומר, לטענת חומסקי, מעצרם של שני חשודים בטרור הוא שהביא עלינו את כל הקדחת של החודש האחרון, כולל זה שבלבנון. דא עקא, יגעתי אך לא מצאתי ולו אזכור אחד של לבנון בכל הטקסט הזה, אף שהיא מופיעה במקום מכובד בכותרת.

בשאר הטקסט, חומסקי שב ומבכה את גורלם של הפלסטינים המדוכאים, הכבושים על ידי ישראל. אכן, גורלם נורא; והוא ימשיך להיות נורא בעתיד הנראה לעין, משום שהם הוכיחו סופית לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. ישראל נסוגה מעזה, אבל עזה ממשיכה לרדוף אחריה. זכותם, כמובן, של הפלסטינים לדבוק בצדק ולומר שכל זמן שלא שוחררה הגדה, תמשיך הלחימה גם מן הרצועה; חובתם לדעת שכל רקטת קסאם הנורית לעבר שדרות מרחיקה את שחרור הגדה. אף אחד כאן לא מטומטם די הצורך כדי לאפשר להם להפגיז גם את פתח תקווה ונתניה.

חומסקי מתייחס, למעשה, לרקטות הקסאם: הוא מדבר על "טילים מאולתרים החוצים את מסלולם של טילים משוכללים". אבל ראה זה פלא: אף ששני סוגי הטילים "קורעים לגזרים גופים באופן מזעזע", מתקבל הרושם שהטילים המתוחכמים – היינו, אלו שבהם משתמשת ישראל – מכוונים "אל העניים והמנושלים, החיים בצפיפות".

וזו כבר חוצפה. במשך שש שנים, חוטפת שדרות רקטות קסאם. לא מי יודע מה קטלניות, אבל מוחצות-שיגרה, מטילות אימה, מעוררות טראומה: נשק טרור, פשוטו כמשמעו. הציבור בשדרות הוא, יופתע מר חומסקי לדעת, "עניים, מנושלים, החיים בצפיפות". דברים דומים ניתן לומר על תושבי קרית שמונה, כרמיאל, נצרת, ועשרות ישובים שהותקפו על ידי החיזבאללה: מי שנותר בהם היה מי שלא היה חזק דיו כלכלית כדי להימלט.

חומסקי, כאמור, לא מתייחס למלחמה בלבנון. אילו עשה כן, היה עליו לגנות את החיזבאללה, שגרר את האזור לעוד סיבוב דמים בשירות אדוניו האיראניים. אבל חומסקי התארח אצל החיזבאללה לא מזמן – יש לאינטלקטואלים רדיקליים פטיש לא מוסבר עם מוסלמים פסיכים במיוחד; פוקו, כזכור, התרפס לרגליו של חומייני – וזה לא מנומס להעליב את המארחים שלך.

ההתעלמות הזו מן החיזבאללה ומחלקו בהסלמה, הטענה חסרת הפשר שמטרת המלחמה היא "השמדת האומה הפלסטינית" (אילו היו הפלסטינים אומה ולא אתנוס, חלק גדול מבעיותיהם היו נפתרות) = הופכים את המניפסט הזה לאחד הדברים השקריים והנקלים ביותר שנכתבו לאחרונה.

אפשר היה להתעלם מחומסקי ומהשטות שכתב. גם סאראמאגו הוכיח עצמו כמאור קטן למדי בתחומים פוליטיים. לנביחה האנטי-אמריקנית האוטומטית של הרולד פינטר כבר התרגלנו. אז למה, בעצם, להתייחס לפלקט השטוח הזה?

משום שהוא מתיימר להיות "שמאלי". אין בו שום דבר מן השמאל, כמובן. יש בו התרפסות עיוורת בפני העולם השלישי, גינוי מוחלט של המערב, והטחת אשמה אוטומטית בישראל ובארה"ב. אלא שבארצות הברית, וגם בישראל, שלישיית התכונות הזו מזוהה עם השמאל.

ואני לא רוצה שמישהו יכרוך אותי עם שנאת המערב הזו, המתחפשת ל"אהבת האחר" ובדרך מסירה כל מחויבות בסיסית לאמת היסטורית. אם פעם היתה שכבה מסוימת של האינטליגנציה "אידיוטים מועילים" של הרודנות הסובייטית, היום הם החליפו אדונים, ובשם ה"רב-תרבותיות", הם משרתים את האיסלמו-פאשיזם.

אם לשאול סיסמה ממתנגדי המלחמה בעיראק: לא בשמי, נועם. לא בשמי.

(יוסי גורביץ)

הקריאה הסלקטיבית של יצחק לאור

בעוונותי, רק היום הגעתי אל מוסף "תרבות וספרות" מן השבוע שעבר. כרגיל, התהדר המוסף במאמר של יצחק לאור, ובניגוד לכל אינסטינקט בריא, קראתי אותו. חוששני, אגב, שאאלץ גם אתכם לקרוא אותו, למרות שלא עושים דברים כאלה לחברים.

מאמרו של לאור דן בפרופ' נועם חומסקי, שהתחנף לאחרונה לאנשי החיזבאללה ולשליטי סוריה. ייאמר לזכותו שבניגוד לאותו אליל אחר של השמאל האקדמי, אדוארד סעיד, הוא לא טרח להשליך אבנים לכיוון ישראל.

לאור מציין בעוקצנות שבישראל, נוטים לייחס כל מפנה לכיוון דמוקרטיה לטובת ארצות הברית, כולל את הדמוקרטיזציה בלבנון – אבל אז משאיר אותנו תלויים באוויר ועובר לנושאים אחרים. וטוב שכך: מנהיגים בכירים בהתנגדות הלבנונית לכיבוש הסורי ציינו במפורש שנוכחות הכוחות האמריקניים בעיראק היתה גורם מדרבן. סוריה, אחרי הכל, כבר רצחה בעבר ראשי ממשלות בלבנון, ושום דבר יוצא דופן לא קרה.

אבל לא: לאור מעדיף להתעלם מרצח רפיק אל חרירי, מההמונים שבאומץ נדיר – תחת התקפות טרור יומיות – גירשו מלבנון כוח כובש ורצחני. הוא מעדיף להתמקד בנסיון החיסול שביצעו אנשי הסי.איי.איי. כנגד מנהיג החיזבאללה ב-1985.

בלשונו הנקיה של חומסקי, שלאור מצטט בהערכה, מכונה ראש החיזבאללה "כוהן דת מוסלמי"; ולמי שלא יודע, או למי ששכח, החיסול היה מיועד כתגובה לשני פיגועים קטלניים – האחד כנגד השגרירות האמריקנית בביירות, האחד כנגד מפקדת המארינס – ולחטיפתו, עינויו ורציחתו של ראש סוכנות הסי.אייי.איי. בביירות, ויליאם באקלי, על ידי החיזבאללה. חומסקי אף טוען שמכונית התופת שהפעיל הסי.איי.איי. היתה "הנוראית ביותר בביירות" – אבל משאית התופת שהפעיל החיזבאללה כנגד מפקדת המארינס הביאה למותם של 241 חיילים, והיא כלל איננה נזכרת.

לאור טוען עוד שמכונית התופת של הסי.איי.איי. "איננה מופיעה בהיסטוריה המערבית". בולשיט. בספר Veil של בוב וודוורד, שיצא בסוף שנות השמונים, מוקדשים עמודים ארוכים לתיאור האירוע. וודוורד, מחושפי פרשת ווטרגייט, איננו עיתונאי שוליים – אבל יכול להיות שלאור וחומסקי פשוט לא קראו את ספרו. אחרי הכל, הוא עיתונאי לא חתרני, ששומר על האינטרסים של הממסד.


 

עיוורון דומה – פעולות קרביות של המערב וישראל מגונות בזעם קדוש, תוך התעלמות מפעולות הצד השני, בין אם הוא סובייטי או איסלמיסטי – נוגע להפצצה הישראלית באותה שנה בטוניסיה. זו היתה פעולה מיותרת, יש שיאמרו מטומטמת – אבל חיל האוויר "לא הפציץ רובע בטוניס", ולא "רצח באכזריות קיצונית" 75 בני אדם. המטרה המותקפת היתה מפקדת אש"ף, שעדיין היה אז ארגון טרור, אם כי דועך. משום מה, העובדה השולית הזו לא מוזכרת.

מכאן מפליג ליאור על כנפי זכרונו לימים הטובים ההם של המלחמה הקרה, כשכולם ידעו באיזה צד נמצאת הדיקטטורה הקפיטליסטית ואיפה נמצא גן העדן הסוציאליסטי. הוא מבכה את ההתערבות האמריקנית באינדונזיה – אבל שוכח את המעורבות הסובייטית שם. לאור מעלה מן האוב את הקונטראס בניקרגואה, שהסי.איי.איי. מימן באופן בלתי חוקי – אבל שוכח את מעורבתם הפעילה מאד של כוחות קובניים במדינה, ואת העובדה שיריביהם הסנדניסטים עפו מהשלטון, ברגע שנערכו בחירות דמוקרטיות במדינה.

אבל כשלאור נוגע בהפיכה המפורסמת בצ'ילה ב-1973, ובאירועי אבו גאריב בעיראק, אתה חייב לשפשף עיניים ולתהות מה הוא לקח. מי לא יודע שהסי.איי.איי. תמך ועודד את הצבא הצ'יליאני באותה הפיכה? סרט פופולרי בנושא נעשה עוד בסוף שנות השבעים. מי לא יודע על מעשי הזוועה בעיראק? הם לא ירדו מהכותרות העיתונים האמריקניים בשנתיים האחרונות, מאז נחשפו.

כשלאור מדבר על אלה כעל סודות גנוסטיים, שהוא וחומסקי חולקים עם קומץ יודעי דבר, אתה חייב לתהות אם הוא חוצפן או בור. היה גם מקום לתהות מיהו העורך שאישר את דברי ההבל האלה – אבל אז אתה נזכר שמדובר בבני ציפר, והכל מתחיל להתבהר.

לאור וחומסקי ממשיכים את מסורת "האידיוטים המועילים" שטבע לנין ושעליה עמד אורוול: הם דורשים פציפיזם מן המערב, אבל שותקים לנוכח הזוועות שמבצעים יריביו. לאור מכנה את עיראק "בית מטבחיים" – אבל מתעלם משתי עובדות קריטיות: שקודם לפלישה האמריקנית, שלט במדינה עריץ רצחני במיוחד; ושרוב ההרוגים העיראקיים נובעים מפיגועים בלתי פוסקים מצד איסלמיסטים. הוא מצא לנכון לבכות את הפיגוע שהיה אמור לחסל את ראש החיזבאללה, וחיסל עשרות חפים מפשע; אבל אם הוא כתב ולו מילה אחת בגנות עשרות הפיגועים שבוצעו בשנתיים האחרונות כנגד מסגדים שיעיים, אני לא ראיתי אותה.

ג'יימס ג'ויס אמר פעם שהאנטי-קתוליות היא האנטישמיות של האינטלקטואלים. בשנים האחרונות, החליפה אותה האנטי-אמריקניות: התפיסה שכל מה שעושה ארצות הברית הוא רע, רע בהכרח, רע מעצם זה שהוא אמריקני. במקרה של לאור, כל מה שעושה ארצות הברית הוא רע – מפני שהיא תומכת בישראל.

והתשפוכת הזו, בישראל, מתפרסמת במוסף שכותרתו היא "תרבות וספרות".

(יוסי גורביץ)