החברים של ג'ורג'

יום ישן עדי יסוד נחריבה

(קצת באיחור, כן.)

לא הגעתי להפגנה השנה של האחד במאי. בשנה שעברה חרגתי ממנהגי והלכתי, והתוצאה היתה שנתקלתי במטושטשת כלשהי עם כובע קומיסרים, וזה הספיק לי כדי להסתובב וללכת (ולחטוף האשמות בסקסיזם בשל עצם פרסום התמונה, שלא לדבר על האשמות ב"חוסר סולידריות".)

מהבחינה הספציפית הזו, אני כנראה לא יצוגי במיוחד, כי מזה עשרים שנים בערך שאני בולע ברעבתנות ספר אחרי ספר על הרודנות הקומוניסטית, ועם כל ספר חדש (המוצלח ביותר בשנה האחרונה הוא Iron Curtain: The Crushing of Eastern Europe, 1944-1958 של Anne Applebaum) הסובלנות שלי כלפי אפולוגטיקה זולה כלפי המשטרים הללו מתפוגגת עוד קצת. אני יודע כנראה יותר ממה שבריא לי על טיהורים, משטרות חשאיות, ריסוקן של חברות לחלקים האטומיים שלהן, וכמובן – ההכחשה העיקשת של כל זה, שמתחילה מיד עם הקמת הגולאגים, בשנות העשרים. אני מכיר את היסטוריית האקורדיון של המפלגות הקומוניסטיות המערביות, שמנהלות ריקודי זיגזג בהתאם לקו המפלגה של מוסקווה, לא רע; וכל זה מפעיל אוטומטית את החישנים שלי כשהגרסה המקומית של המשת"פים הללו פוצחת במה שנראה כמו ריקוד משלה.

אבל מעבר להיסטוריה האישית שלי, יש היסטוריה אחרת. אני מגיע מבית רוויזיוניסטי. סבי נלחם בשורות האצ"ל. האנשים האלה הודחו רשמית מהשתתפות בחיים הקיבוציים בישראל, כשמפא"י ניסתה ליצור גרסה של מדינה שכפופה למפלגה, תחת השם האורווליאני "ממלכתיות." אני מכיר את הסיפורים על האנשים שלא הצליחו להתפרנס – במשק שחלקו הניכר מופעל על ידי הממשלה, כלומר על ידי המפלגה – משום שלא החזיקו בכרטיס הנכון, אנשים שנדחו ממשרה אחרי משרה בגלל העמדות שלהם. אבי, כקבלן חשמל צעיר, עמד באירוע של ההסתדרות ב-1977, וכשהמזכיר המקומי קרא בהתרגשות לעובדים להתגייס לקראת הבחירות, וצעק ש"האויב בשער," הוא זוכר איך רכן לעברו אחד העובדים, ולחש "בוא אויב, בוא."

האחד במאי היה הסמל הגדול של המדכא; לא במקרה, יטיח בגין מעל בימת הכנסת – ב-1981, כמדומני – בפרס ש"רק שלושה משטרים הפכו את האחד במאי לחג רשמי: הנאצים בגרמניה, הקומוניסטים, ואתם." תחת מפא"י, הופעל לחץ כבד על כל המעסיקים להעניק יום חופש באחד במאי לעובדיהם, כדי שאלה יוכלו להשתתף בעצרות – שכמובן, היו עצרות גיוס של מפלגת השלטון. לחלק ניכר מן המעסיקים, ולחלק ניכר מן העובדים, היתה בעיה עם זה, אבל רבים לא העזו לדבר על כך. לא לגמרי בלתי מוצדק, כשזוכרים שעד ימי לוי אשכול, ישב איסר הראל כאחראי על השב"כ בישיבות מפא"י, ושרק לוי אשכול הורה על השמדת הארכיון הענקי של השב"כ שאסף מידע על מתנגדים פוליטיים. כיום, כמובן, פרס מכחיש שמפלגת העבודה היתה סוציאליסטית אי פעם; אבל בשנות השמונים הליכוד נהנה להציג אותו צועד בראש מצעדי האחד במאי, בסרטונים בהילוך איטי, שהדגישו את הנלעגות.

והרוויזיוניסטים וצאצאיהם – והם לא מעטים – לגמרי לא לבד בתפיסה של האחד במאי. ליוצאי ברית המועצות יש, בצדק, נוגדנים ניכרים ליום הזה. האוכלוסיה שהגיעה מארצות האיסלם מעולם לא התחברה אליו ובשל היחס של מפא"י כלפיה, היא אימצה פחות או יותר את העמדה הרוויזיוניסטית כלפיו.

כלומר, אפשר להניח שרוב אוכלוסיית ישראל חשה רגשות שנעים בין אדישות במקרה הטוב לעוינות לוהטת במקרה הרע כלפי האחד במאי. היחידים שמרגישים משהו חיובי כלפיו הם אנשי שמאל ותיקים וצאצאיהם, כלומר מי שגדלו עם רגשות חיוביים כלפי היום. אפשר לומר דבר חיובי אחד על המפלגה הקומוניסטית: היא יבלית עיקשת מאד, שהמשיכה לפעול כפי שהיא תחת משטרים עוינים. מצד שני, בשום מדינה בעולם היא לא זכתה אף פעם לתמיכת רוב האוכלוסיה. במקום שבו היא הגיעה לשלטון, היא עשתה זאת בכוח הנשק – כמעט תמיד כתוצאה מסיוע פעיל מאד של ברית המועצות.

אנשי שמאל ותיקים נוטים לשכוח את העובדות האלה, ואת העובדה שברית המועצות היתה ונשארה אחד המשטרים השנואים בהיסטוריה. הם, אחרי הכל, גדלו על מסורת של התכחשות לפשעים הקומוניסטיים.

הגיע הזמן לסמלים חדשים. בהפגנה אמש בתל אביב

הנסיון, אם כן, להפוך את האחד במאי ליום של סולידריות של עובדים כנגד המשטר האוליגרכי לוקה בבעיות קטלניות מתחילתו. אי אפשר לדבר על האחד במאי בלי לדבר על ברית המועצות. זה לא יקרה. האימוץ בין השניים חזק מדי. הדרישה לא לדבר על המלחמה של ברית המועצות כנגד האוכלוסיה שלה, הדרישה להעלים עין מהפשעים שבוצעו תחת הסמל הזה, היא דרישה לטיהור של ההיסטוריה; זו דרישה לא מפתיעה, בהתחשב באנשים שמשמיעים אותה, אבל זו דרישה חסרת סיכוי. יתר על כן, מהיותה חסרת סיכוי, היא מעמידה מעל כל המאמץ לבניית סולידריות חברתית עננה של שקר – ושקר מטומטם במיוחד. היא מעניקה כלי נשק בידי מתנגדי התנועה הסולידרית, שיכולים מעתה לצבוע את כל המפגינים באדום של הנ.ק.וו.ד.

אז אם אנחנו צריכים סמלים, וניתן לטעון שתנועות צריכות סמלים, ראשית כדאי להפטר קודם כל מסמל שהוא אזיק ושלשלת על הרגל שלנו. ואחר כך, אם אנחנו חייבים יום, הגיע הזמן שנבחר אחד משלנו. הבחירה המתבקשת היא ה-14 ביולי, היום שבו החלה המחאה החברתית הרצינית נגד משטר הקפיטליזם החזירי בארץ. ה-14 ביולי, כידוע, נושא עמו מטענים מהפכניים כבר יותר מ-200 שנה. הם לא נטולים בעיות, אבל עם "חירות, שוויון, אחווה" והפלת הבסטיליה אפשר לעבוד הרבה יותר מאשר עם היום שנוכס טוטאלית על ידי הבולשביקים. יתר על כן, ההחלטה המודעת לאמץ יום סולידריות חדש תהיה שבירה פומבית של הקשר עם הממסד הקומוניסטי הישן ועם כל מה שהוא מייצג, שבירה שהיא הכרחית אם אנחנו רוצים שמסרים סוציאליסטיים ומסרים של שוויון יצליחו לחדור אל מעבר למעגל ההולך ומצטמצם של אנשי שמאל ותיקים וכאלה שבאו מבתים ותיקים, אם אנחנו רוצים להשתחרר מלפיתת המוות של לנין וסטאלין.

קשה לראות את זה קורה, כי סמלים מחזיקים בבני אדם לא פחות משבני אדם מחזיקים בסמלים, ושמאלנים מהזן הישן יתקוממו על עצם הרעיון להעביר את האחד במאי ליום אחר בדיוק באותה המידה שחרדים יתקוממו על הרעיון שאפשר להיות יהודי טוב גם בלי להתלבש כמו אציל פולני מהמאה ה-18. אבל הנה ההצעה לפניכם. עשו בה כטוב בעיניכם.

(יוסי גורביץ)

שקט, מפציצים

(סוג של תשובה לאליזבת צורקוב)

ישראל התחילה בימים האחרונים במלחמה בסוריה. או, ליתר דיוק, יצאה בהפרה גסה של הפסקת האש. בסוריה, או מה שנשאר מהמשטר שלה, מיהרו להתייחס לכך כהכרזת מלחמה.

טייסינו האמיצים, אם אכן היו אלה טייסים ולא מל"טים, הפציצו שורה של מטרות באזור דמשק. מקורות לא רשמיים מיהרו להפיץ את הרושם שמדובר היה בחומר לוחמה כימי שמועבר לאנשי החיזבאללה. לשמועה הזו אין עד כה כל בסיס רשמי; מקורות בינלאומיים מדווחים על התקפה על שיירה של כלי נשק קונבנציונאליים, ומקורות ישראליים אישרו את הדבר. עמוס גלעד, שאיכשהו עדיין איתנו, אומר שאסד שולט היטב בכלי הנשק הכימיים שלו. האמירה הזו צריכה להדאיג, כי בהתחשב במוניטין של אמ"ן בכלל ושל גלעד בפרט, כנראה שכנופיית הרחוב הקרובה למקום מגוריכם מצטיידת ברגעים אלה בחל"כ סורי. מה שמעניין באמת בדבריו של גלעד הוא הטענה שלו שלחיזבאללה אין עניין בנשק כימי.

למה זה מעניין? כי כשאתה נתקל בחומה בצורה של טקסטים רשמיים שמנסים להעביר מסר זהה, כל חריגה מהמסר הרשמי עשויה להציג את האמת הלא רשמית. גלעד, שעדיין משמש בתפקיד ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון, חלק בכך בפומבי על העמדה הישראלית הרשמית: ישראל לא תתן לסוריה להעביר לחיזבאללה נשק כימי. אבל האם החיזבאללה בכלל רוצה בו? עמוס גלעד אומר שלא.

עכשיו, אני לא מאמין למילה אחת שאומר גלעד; נכוותי מספיק. מה שחשוב פה הוא שהוא חושף פער בין מה שחושב חלק מקהילת המודיעין ובין מה שאומרת לנו הממשלה שוב ושוב. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים בקהילת המודיעין שמחזיקים בעמדתו של גלעד ובין המספר שסבורים ההיפך, או שמחזיקים בדעת אמצע (למשל, שהחיזבאללה רוצה נשק כימי, אבל הוא רוצה אותו כאמצעי הרתעה כלפי המשוגעת של המזרח התיכון), אבל הדברים שלו מבהירים שיש מחלוקת בנושא. והמחלוקת הזו כלל לא מגיעה אל הציבור הישראלי: לו מוכרת מערכת הבטחון, באמצעות התקשורת הממוסדת, רק גרסה אחת, חד משמעית.

העלמת המחלוקת הזו מעידה על כך שמבצעים מניפולציה במודיעין לצרכים פוליטיים. גלעד עצמו הוא מומחה בתחום; זה מה שהוא עשה במהלך השנים שבהן טען שערפאת התחיל באינתיפאדה בכוונת מכוון ושהוא "שולט בגובה הלהבות," לכאורה בלי קשר לפעילותה של ישראל. היום, כבר אמרו שני ראשי אמ"ן שהוא השתיק קולות מתנגדים. מאוחר יותר יאמר גלעד ש"העולם יעמוד נדהם" כשיתברר אילו כלי נשק בלתי חוקיים החזיק סדאם; באמ"ן היו קולות מתנגדים. הם הושתקו. חשוב לציין עוד שההתקפה בסוריה מגיעה ימים ספורים אחרי שאמ"ן הודיע בפומבי שאסד השתמש בנשק כימי. זה שאמ"ן אומר משהו עוד לא אומר שמדובר באמת, כמובן, אבל הפרסום הזה תואר כמיועד להפעיל לחץ על ארה"ב ואובמה. יכול להיות, אבל במרחק של שבוע, זה נראה יותר כמו הצדקה להתקפה שבאמ"ן ידעו שהיא עומדת לבוא. יש גם מי שחושב שכל הסיפור על שימוש בנשק כימי מצד אנשי אסד לא היה ולא נברא, ואולי היה פרובוקציה ישראלית. גם את זה אין להוציא מכלל אפשרות.

אבל מעבר לסיפור הזה, של פוליטיקאים שעושים במודיעין שימוש ציני, סיפור שהוא עתיק כשירותי המודיעין עצמם, יש בעיה חמורה הרבה יותר: העובדה שאין שום דיון ציבורי במלחמה הזו. צה"ל משמיע, מזה שלושה חודשים ויותר, קולות שהוא ירצה לפלוש לסוריה כדי להקים שם רצועת בטחון. ואף אחד לא מדבר על זה.

הכנסת לא מתכנסת, הממשלה לא מתכנסת, וספק אם הקבינט מקבל דיווחים מלאים. הציבור מקבל בצייתנות את המידע שמאכיל לו המרקע, ולא שואל שום שאלות. אנחנו צועדים בעיניים עצומות לרווחה לקראת התערבות במלחמת השחרור הסורית, וכלום. שום דיון. שום צעקה.

[]

האמת, לא מדויק. ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) קראה לערוך היום הפגנה בחיפה. באחד במאי האחרון נשאו שם פעילי מק"י דגלי סוריה ושלטי תמיכה באסד. היום, במודעה שפורסמה באתר של חד"ש, לא היו שום פקפוקים: היא התייצבה "לצד סוריה, נגד האימפריאליזם, הריאקציה והציונות." המילה "סוריה", כמובן, היא שקר: המשמעות שלה היא "לצד שושלת אסד."

נו, ככה זה עם קומוניסטים. 70,000 הרוגים במלחמת השחרור הסורית לא גרמו להם לצאת להפגנה רשמית; אבל התקפה ישראלית, שלפחות על פי כל הידוע בינתיים לא הרגה אזרחים אלא מחקה מעל פני האדמה, באלימות קדושה, שורה של בסיסים ששימשו רובם ככולם לטיהור אתני – הבסיס בקודסיה, למשל, הוביל להחרבה של שכונה סונית סמוכה אליו – זה כבר קצת יותר מדי, ובחד"ש נעמדים על הרגליים האחוריות.

תזכירו לי את זה בפעם הבאה שהם יצאו להפגנה נגד הכיבוש.

[]

אבל הבעיה היא לא חד"ש והצביעות הקומוניסטית, או הנטיה המשונה של מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם לשמש כאידיוטים מועילים של מוסקווה ומדינות הלווין שלה גם אחרי שברית המועצות התפגרה. הבעיה, בסופו של דבר, היא סוריה.

מה עושים? התשובה שלי היא שמה שלא נעשה, אסור לצה"ל לעשות את זה. לישראל אסור להיות מעורבת בכל פעולה צבאית בסוריה שאיננה הגנה עצמית מובהקת כנגד סוריה.

הסיבות לכך עגומות ופשוטות. צה"ל לא יודע להלחם. כשהחיילים שלו נכנסים לקרב, הם הורגים המון אזרחים כדי שלא להסתכן בעצמם. ואם במקרה של הפלסטינים עוד יש שרידים של מעצורים, הידיעה שיש מי שמסתכל ועשוי לנקוט בצעדי ענישה, בסוריה סביר שלא יהיו כאלה. מלחמה בסוריה תהיה מלחמת לילה וערפל. לא יהיו דיווחים, והתירוץ שמדובר בשעת מלחמה יאפשר הפעלת עוצמת אש פסיכוטית כנגד אזרחים.

במלחמת לבנון הראשונה, פעולות ישראליות היו אחראיות למותם של כ-17,000 בני אדם, אלפים מהם אזרחים. חלק ניכר מהם מתו בהפצצות הבלתי פוסקות על ביירות (טייסי חיל האוויר התאמנו על חיפה). אם יסירו את הרסן מעל צה"ל בסוריה, בהחלט יתכן שהמספר יהיה גדול יותר. במיוחד בהתחשב באדם שמחזיק בתיק הבטחון.

חוסר המעצורים של החמושים הישראלים צפוי להתגבר, בהתחשב בעובדה שצה"ל – והתקשורת הישראלית – מקדמים את התעמולה של משטר אסד, על פיה המורדים הם אנשי אל קאעדה. אין ספק שחלק מהמורדים הם איסלמיסטים קיצוניים – מבזק: אנחנו חיים במזרח התיכון, ואיסלמיסטים הם היסטורית כוח ההתנגדות העיקרי למשטרים צבאיים רודניים; ההתנגדות לדיקטטור תמיד התרכזה במסגד – אבל יהיה מופרך לטעון שרוב המתקוממים הם כאלה. המאבק במשטר אסד הוא מאבק עממי אמיץ. אם נכניס את צה"ל לסוריה – וכזכור, צה"ל כבר מדבר על רצועת בטחון, ורצועת בטחון גוררת רצועת בטחון שמגינה על רצועת הבטחון, כלומר פשיטות לעומק סוריה – סביר להניח שחמושינו הבורים יזהו כל חמוש סורי כאיש אל קאעדה. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שישראל תהרוג סורים שנלחמים על חירותם.

זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שסורים, כמו כל עם אחר – במיוחד עם מדוכא – הם אנשים בעלי תודעה לאומית. פלישה ישראלית לסוריה עשויה להתפס, בתחילת הדרך, כמו תמיכה בהפלת משטר אסד, אבל תוך זמן קצר להדהים היא תתפס כפגיעה בסוריה. במיוחד אם כוחותינו האמיצים יוכיחו את כישורי הלחימה באוכלוסיה שעליהם התאמנו ברצועת עזה ובלבנון. תוך זמן קצר, ישראל תדחוף את המתקוממים הסורים, אם לא לזרועות אסד, אז לזרועות ארגון או ארגון גג שיישבע לשחרר את האדמה הסורית הכבושה.

חושבים שזה יהיה אחרת? חשבו על עיראק אחרי הכיבוש האמריקאי. חשבו על מלחמת לבנון הראשונה, שם השיעים אכן תפסו את ישראל – בחודשים הראשונים של המלחמה – ככוח משחרר. וישראל של 2013 היא לא ישראל של 1982. שרידי שמה הטוב התפוגגו מזמן, ובעולם הערבי ספק אם היה לה שם כזה אי פעם. רשתות הטלוויזיה הערביות דיווחו, בניגוד לכלי התקשורת הישראלים, על איך נראתה עזה בזמן ההפגזה וההפצצה שלה.

אז, מצד אחד, תבורך כל פצצה שמשמידה קצין נאמן למשטר ואת חבורת הרוצחים שעליה הוא מפקד. ומצד שני, אסור לנו להיות אלו שמטילים אותה. מעורבות צבאית ישראלית בסוריה צפויה להיות אסון, שלעומתו הפלישה של 1982 ללבנון תיראה כמו פיקניק.

סוריה צריכה להשתחרר; המורדים לא מסוגלים להתמודד עם כוחות העריצות בכוחות עצמם; הפתרון הוא התערבות בינלאומית מצד מדינות שעוד יש להן אשראי בנושא – צרפת, בריטניה, אולי ארה"ב. רק שהתערבות כזו תיחסם על ידי הידידים הטובים של מק"י במועצת הבטחון, רוסיה וסין.

אז מה עושים? לא יודע. לא יודע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יקבל צו שמונה.

(יוסי גורביץ)

בחצרו של בנימין הראשון והערה ארוכה על מק"י: שתי הערות על המצב

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

קול דם אחיך זועק

ביום חמישי האחרון, קבעה הוועדה העצמאית של האו"ם בנושא סוריה כי משטר אסד מבצע פשעים כנגד האנושות, וכי פקידים בכירים במשטר שותפים לפשעים האלה. הוועדה הוגבלה משמעותית ביכולתה לדווח על המתרחש בכך שהמשטר מונע ממנה להכנס לסוריה, והיא נאלצת להשען על עדויותיהם של פליטים. ואף על פי כן, חשוב מאד להתייחס למסקנותיה ברצינות: בשורה של מקרים קודמים שהוסכם אחר כך שהיו רצח עם (וזה עדיין לא המצב כאן), העדויות הראשונות הגיעו מפליטים.

הפליטים מספקים תמונה ראשונית בלבד, ועדיין הם מדברים על חורבן נורא. על אלפי הרוגים, על אונס שיטתי כאמצעי להטלת אימה, על עינויים. סדרת הכתבות של ג'ונתן ליטל ב"הארץ" בסוף השבוע תיארה היטב את המתרחש שם. מספר האזרחים שבהם טבח המשטר במהלך השנה האחרונה נאמד באלפים רבים – הרבה יותר, למשל, ממספר האזרחים שהרג צה"ל במהלך האינתיפאדה השניה. המספר המדויק, מטבע הדברים, איננו ידוע, אבל אתר אופוזיציה שנחשב לאמין נוקב במספר 8747; אתר אחר, שגם מצויד במפה, מעריך את מספר ההרוגים כעומד על 9,138. שני המספרים האלה מציינים את ההרוגים הידועים, שמישהו זיהה; סביר מאד להניח שיש מאות הרוגים שלא זוהו. (אני רוצה להודות בזאת לאליזבת' צורקוב על הסיוע שהעניקה לי כאן.)

כל זה לא הפריע למאות תומכי משטר אסד להתכנס אמש (ז') בחיפה, כדי להביע בו שוב תמיכה. בלטו בקהל פעילי בל"ד, ביניהם הח"כ המכהן סעיד נפאע. במקום נכח גם מיודענו מוחמד נפאע, האיש ועלילת הרופאים, והח"כ לשעבר של חד”ש, עיסאם מח'ול. הנוכחים נשאו תמונות של הקצב מדמשק – אמנם, עבו מותני אביו ממותניו – והכחישו מכל וכל שמשהו ראוי לציון מתרחש מעבר לגבול הצפוני. הם דיברו על קונספירציה אימפריאליסטית. אחרים הכחישו שיתכן שאסד רוצח את אזרחיו. כאילו, שלושים שנה לפני חומס, לא היתה חמה.

אני מניח שעמדתי באשר למה שעושים חמושי צה"ל בשטחים הכבושים היא לא בדיוק סוד שמור. ואף על פי כן, הפשעים שמבצע צה"ל לא מתקרבים בחומרתם למה שמבצע המשטר הסורי. עמדתה של בל"ד באשר לפשעים שמבצע צה"ל ידועה. באשר לאלה שמבצע המשטר הסורי – ובכן, פה מפסיקות ההאשמות ומתחילים התירוצים.

מסתבר שיש ערבים שדווקא מותר להרוג. מסתבר שיש חיילים שלהם מותר להרוג ללא אבחנה. מסתבר שיש אמבולנסים שמותר לעכב במחסומים, מסתבר שיש מי שלאו דווקא דחוף שיגיע לבית החולים. מסתבר שיש ערים שמותר להפגיז. מסתבר שיש מי שמותר לו להעלים אנשים. מסתבר שיש מי שמותר לו להפעיל ענישה קולקטיבית. מסתבר שיש מי שמותר לו לענות – צריך רק להחליף את השלט עם שלוש האותיות בעברית במילה הערבית מוחבראת', אולי השנואה ביותר במרחב שלנו, ופתאום הכל בסדר.

צריך יהיה לזכור את זה, בפעם הבאה שבל"ד תנסה לקרוא לנו להצטרף למאבק שלה. יתכן שהמאבק יהיה ראוי, אבל אל לנו להתיר את התפילה עם העבריינים. מי שבעיניו זכויות אדם הן רק כלי במאבק, כלי שנזנח מיד ברגע שצריך להגן על המטרה האמיתית – קרי הלאומניות הערבית הכושלת, הנציונל-סוציאליסטית של הבעת', זו שלה היה עזמי בשארה מסור – לא ראוי ולא יכול לבוא בקהל. האנשים האלה ימכרו אותנו – למעשה, כבר מכרו אותנו.

הן בפעם הבאה שנבוא לדבר על שותפות יהודית-ערבית, נשמע מכל עבר את הגיחוך: שותפות עם נאמני הטבח מחומס? עם האנשים שדם סורי קל בעיניהם כקליפת השום, שלפתע פוצחים בצווחות שבר כשיהודים שופכים דם פלסטיני? שלפתע פתאום גילו שכל המציל נפש, כאילו הציל עולם ומלואו? אתה תומך באסד, יהודון? ולך תסביר שלא, זה לא מה שזה נראה, זה מסובך…

והמבחן הרי יבוא. בל"ד שרדה את פסילתה הקודמת בעור שיניה. מה יקרה כשתבוא פסילתה לדיון מחדש – והיא תבוא, משום שפסילה כזו היא משאת לב של הימין, משום שפסילה כזו עשויה להניא את ערביי ישראל מלהצביע? איך נטבול עם השרץ הזה בידינו? איך נבוא וננסה להסביר, כשינופפו בתמונות אסד הללו מולנו? נוכחותה של חנין זועבי על המרמרה תלבין כשלג – זו היתה פעולה פרלמנטרית לגיטימית, אם גם קיצונית – מול הזוועה המוסרית הזו. איך נדבר על הנזק העתידי לדמוקרטיה, כשהאנשים שעליהם אנחנו מנסים להגן, בשם הדמוקרטיה, התייצבו בזמן המבחן לצד דיקטטור רצחני ונגד עמו?

אין רודן שאין לו בסיס תמיכה. זו האמת ההיסטורית המרה. לאסד עדיין יש כזה – גם בדמשק וחאלב, וכמסתבר גם בקרב ערביי ישראל. לא כולם, רחוק מכך. הפגנות רבות נערכות כנגד משטר אסד. אבל הנהגת בל"ד צריכה לעבור טיהור מסיבי לפני שתוכרז ראויה לבוא בקהל. לא שנראה שטיהור כזה יגיע בקרוב.

ובל"ד לא לבד. בכנס אמש השתתף, כזכור, גם מזכ"ל מק"י, הפלג המרכזי של חד"ש, מוחמד נפאע. העמדה של מק"י היא שהוא ניצב שם כאדם פרטי, שלא מייצג את המפלגה. יאללה, יאללה. המפלגה הכריזה לאחרונה שוב על נאמנותה לצנטרליזם הדמוקרטי, עקרון שקובע שמשעה שהכריזה המפלגה על מדיניות, חברים שסוטים ממנה מתבקשים לעזוב את המפלגה. נפאע סוטה מהקו הרשמי של המפלגה. למה הוא עדיין שם? אחרי הכל, אם הוא היה מתייצב בכנס תמיכה בהתנחלויות, לא היינו שומעים את מה שהוא אומר בגלל הרעש של המראת הטיל הבליסטי שהיה מעיף אותו ממק"י. אסד כן, קצובר לא?

מה גם שהעמדה הרשמית של מק"י בעייתית, בלשון המעטה. מצד אחד, היא מגנה את המשטר ואת רצחנותו – ומצד שני, היא מגנה את המתנגדים למשטר שדורשים סיוע זר במאבקם ומגדירה אותם כ"משרתי אינטרסים זרים וקוראים להתערבות זרה בענייני ארצם […] משתמשים בסיסמאות פלגניות, ודוחים כל יוזמה לדיאלוג, שיחסוך בחיי אדם. […] האינטרס של העם הסורי הוא, שהמשטר הקיים יפסיק את הדיכוי של המחאה העממית הלגיטימית ושל חופש הביטוי, את הירי באזרחים, ואת השימוש בתשובות כוחניות-צבאיות לשאלות חברתיות ופוליטיות פנימיות." וואלה. זה אכן האינטרס של העם הסורי. אבל מה יקרה אם המשטר, משום מה, לא יכיר בכך ויסרב להפסיק את הדיכוי? איך יכולה קבוצה של מתקוממים להתמודד עם צבא מאורגן, שלא מהסס להפעיל את כל מלוא הכוח שלו, ללא סיוע זר? כל זה, כמובן, מבלי להתייחס לנלעגות הטמונה במפלגה קומוניסטית, כזו שאמורה להיות אמונה על אחוות עמים, שלפתע מזועזעת, מזועזעת, מהרעיון של התערבות זרה. איך לומר, אני יכול לחשוב על כמה "התערבויות זרות" שלא טרדו את מנוחתה של מק"י יותר מדי.

מק"י יודעת להיות בהירה מאד, כשהיא רוצה. כשהיא נאחזת בהתפתלויות ישועיות כאלה, כשהמזכ"ל שלה נשאר בתפקידו אחרי השתתפות בכנסי תמיכה באסד, היא צריכה לאבד את אמונם של ישראלים פרוגרסיבים. כל ההישגים החברתיים, ולחד"ש יש לא מעט מהם, מאבדים משמעות ציבורית כשחד"ש חוזרת אל התקופה שבה היתה שפחה נרצעת של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, וחוזרת על אותן הטעויות עצמן. נפאע, נזכיר, חזר על עלילת הרופאים – עלילה שברית המועצות עצמה, בימיו של חרושצ'ב, התייחסה אליה כאל עלילה. הוא סטליניסט, וכל זמן שהוא יישאר שם, וכל זמן שמק"י תמשיך בקו ה"כן ולא" שלה בסוריה – כן לאסד, לא להתקוממות עממית חמושה – צריך להתייחס אליה כאל מפלגה סטליניסטית, ולנהוג בהתאם. משפט ההיסטוריה יהיה אכזרי. מק"י, למרבה הצער, כבר רגילה לכך.

(יוסי גורביץ)

יוצרי המפלצות

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

כי הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם היה אדם שלם, מלא, הרי לא היה מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם היה אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

מדברים בשני קולות

כתבתי כאן בקצרה בעבר על העובדה שחד"ש שבה לתחביב הישן שלה, דיבור בשני קולות. הפעם הנושא היה סוריה. מוחמד נפאע, מזכ"ל מק"י – מרכיב מרכזי של חד"ש – יצא להגנת משטר אסד. התעוררה שערוריה קלה, ודב חנין הדגיש באוזני בשעתו שהעמדה הרשמית של חד"ש היא התנגדות למשטר אסד ולטבח שהוא מבצע.

זה היה לפני שלושה חודשים ויותר. מאז עלה מספר הנרצחים על ידי משטר אסד משמעותית, ויוסף אלגזי – שפרש מהמפלגה אחרי שנים ארוכות של פעילות ב-1990, ומתעד מאז בשקדנות את סטיותיה – המשיך לעקוב אחרי הנושא. הוא מצא שנפאע המשיך להביע תמיכה במשטר אסד ולהאשים את מתנגדיו בכך שהם סוכנים של האימפריאליזם האמריקני. אתר מק"י בערבית פרסם שורה של מאמרים התומכים באסד, ומאמר אחד אפילו הביע תמיכה בקדאפי. שזו כבר גלישה לתחום הביזאר.

הממצא המעניין ביותר של אלגזי הוא שהפגנה שקטה – שקטה מאד, כי התקשורת הישראלית לא עלתה עליה – נערכה באמצע חודש ספטמבר בחיפה, מול הקונסוליה הצרפתית בעיר. ההפגנה דווחה בתקשורת הערבית, ובין המשתתפים בה היו נפאע, הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק מבל"ד), ואפרטצ'יקים בכירים אחרים של מק"י. ההפגנה היתה מיועדת, על פי המודעה שהדפיסו מארגניה, "לקיים הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית." בתיאור באתר חד"ש בערבית של ההפגנה, צוטט נפאע כאומר ש"כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלסטינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש." נו. למותר לציין ששמץ מזה לא הופיע באתרים ובפרסומים העבריים של חד"ש. אולי זה היה מביך מדי.

אז מי מייצג את עמדתה הרשמית של חד"ש-מק"י? ההצהרות שלה, או אלו של המזכ"ל שלה? מפלגות קומוניסטיות ידועות בטוהר האידיאולוגי הקפדני שלהן, שבשלו הן התפצלו לעיתים כמו אמבות על ספידים; האגדה מספרת על קומוניסט אמריקני שפרש מהמפלגה כדי להקים פלג טרוקציסטי, פרש מהפלג הטרוצקיסטי כדי לייסד פלג טהרני יותר, וסופו שלקה בפיצול אישיות ופרש מעצמו. אם מק"י רוצה שניקח אותה ברצינות ביום הבחירות – ובינינו, המבחר בעייתי מאד – היא לא יכולה להרשות לעצמה להחזיק את נפאע כמזכ"ל ולהשאיר את הפלג שלו כחלק מהמפלגה. היא לא יכולה לכתוב שוב ושוב דבר אחד בערבית ודבר אחר בעברית.

כלומר, היא יכולה, אבל אז היא צריכה לקחת בחשבון שמה שקרה למפלגות הקומוניסטיות באירופה אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה יקרה לה ב-2013. שום ישראלי מצפוני לא יכול לתמוך במפלגה שיש מקום לחשוד שנטיית ליבה היא תמיכה במשטר אסד. אחרי הכל, אם נפאע היה מופיע בהפגנת תמיכה לא באסד אלא, נניח, בתאצ'ר או – חס וחלילה – בנתניהו, הוא היה עף מתפקידו לפני שהיה מספיק לומר "תודעה כוזבת." אם חד"ש רוצה שיקחו אותה ברצינות, שלא יחשדו בה שהיא משמשת כסוכנת השפעה של משטר אסד או – תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל – משטר קדאפי, היא צריכה לעבור טיהור.

ואם היא לא יכולה, או לא רוצה, אז יש לנו בעיה.

(יוסי גורביץ)