החברים של ג'ורג'

תמיר צוללת קדימה, מרקוסווטש, הטיפול המיוחד של עוזי כהן, ובזאר מזרח תיכוני: ארבע הערות על המצב

עוד נסיגה צרפתית של יולי: הכותרת כמעט היתה "געגועי ללימור לבנת", אבל יש גבול. עם זאת, ראוי לציין שתמיר מתקרבת אליו במהירות מסוכנת.

אחרי שבמשמרת שלה התנהלו שתי שביתות ענק, האחת בתיכונים והשניה באוניברסיטאות, ושבהן לא שיחקה הפרופסור לחינוך תמיר שום תפקיד מועיל; אחרי שהחלה בביטול לימודי הליבה בבתי הספר החרדים, ודנה בכך את צעיריהם לחיי עוני; עכשיו מודיע משרד החינוך של תמיר שהוא מוציא את הערבית מלימודי החובה.

לשפה הערבית יש מעמד רשמי השווה לזה של העברית על פי חוק. בפועל, כמובן, החוק לא מיושם. כשמשרד החינוך מורה להפסיק ללמד ערבית – ובמספר השעות המקוצץ שנותרו לתלמידים, זו המשמעות המעשית של ההוראה לא לכלל אותה בלימודי הליבה – הוא מתייצב בצד הגזענים, שרוצים לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים.

האירוניה המרה היא שתמיר ניסתה ככל הנראה להגיע לעסקת-ליבה עם החרדים, ללטף את הגזענות המובנית שלהם, ולשם כך הורתה להוציא את לימודי הערבית. החרדים, כפי שהיה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו, דחו את העסקה – והתוצאה של נסיון ההתחנפות לחרדים היא ביטול לימודי הערבית במגזר היהודי כולו. מבריק.

מאבד עשתונות: "אין דבר בזוי יותר," צווח יואל מרקוס בטורו השבועי, "מחייל העורק מיחידתו בעיצומה של מלחמה. אין דבר פחדני ושפל יותר מחייל המפקיר את חבריו כדי להציל את עורו".

אני לא בטוח שאני מסכים. פחד הוא רגש חזק מאד, ויש די הרבה אנשים שריח אבק השריפה על הבוקר לא עושה להם את זה, וששמרו על מידה בריאה של ציניות וסקפטיות כלפי שטיפת המוח של "הרעות" הצבאית, אותה מידה משחיתה כל יסוד בריא בנפש האדם.

וברשימת הדברים בזויים יותר מחייל העורק מיחידתו, כותב טורים שמשתמש במילים כה טעונות, כה בלתי שקולות, כדי לתאר מהלך פוליטי שגרתי למדי (פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה) נמצא בוודאי במקום בולט מאד. ליברמן קלקל את שורת האתרוגנות של מרקוס, וערער את כסאו של אולמרט; זה לא הופך אותו לבוגד. זונה פוליטית? ודאי, ואפילו זונה לא חכמה במיוחד, שפורשת ערב החקירה המשטרתית של בתה, וחושבת שאף אחד לא ישים לב – אבל בוגד?

ואם ליברמן הוא זונה פוליטית, מה נאמר על בעל טור שמגייס את "מערכת הדמים בעזה" לסיבות שבשלן צריך היה ליברמן להשאר בממשלה (אין ספק, המ"פ שיוביל מחר חיילים לרצועה ודאי יאבד את עשתונותיו כשישמע על פרישת ליברמן) – ומיד לאחר מכן עובר ל"אינני יודע מה בדיוק היה תפקידו של ליברמן בממשלה, חוץ מנסיעותיו הרבות לרוסיה"? 'אנוכי', 'פחדני' ו'מכוער' הם חלק מהביטויים שעולים בדעתי.

אחרי מות, קדושים אמור: עוזי כהן נפטר בגיל צעיר יחסית. כל שלושת העיתונים המקוונים התייחסו לכך, איש איש בדרכו. וראה זה פלא: נער הפוסטר של סחי מרכז הליכוד, ששמו היה למשל ולשנינה, הפך ל"עסקן נמרץ", הוא "נחשב לבולדוזר", ועל פי נרג, הוא ייזכר בכלל בגלל החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'.

כנראה שאם אתה רוצה שיפסיקו לכתוב עליך את האמת המכוערת, אתה צריך למות.

בזאר מזרח תיכוני: מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כנראה במצוקה. סביר להניח שאודי גולדווסר ואלדד רגב נהרגו עוד בעת חטיפתם. אחרי הכל, ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא תשלם מחיר מלא – מופקע, למעשה – גם עבור בשר רקוב. במצב כזה, לחיזבאללה לא היתה סיבה להשתדל ולתפוס שבויים חיים; זה מסובך, מסוכן ואין בזה רווח ניכר.

אז היום הודיע נסראללה שיש בידיו "חלקי גופות" והוא דורש לנהל משא ומתן עליהן. התשובה הישראלית צריכה להיות שלילה נחרצת. אנחנו מנהלים משא ומתן על שבויים. חלקי גוויות לא מעניינים אותנו; אנחנו לא שיעים.

הלוואי שאפשר היה לומר שישראל התעלתה מעל הברבריות המזרח תיכונית הזו, שמנהלת מלחמה באמצעות חלקי אנשים מתים, אבל יש יותר מסיכוי סביר שמשא ומתן כזה בדיוק התנהל סביב גופתו של בנו של נסראללה. לא עוד, על כל פנים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הבהמה הדביקה את הכנסת

אחרי שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, הודיע שלא היו מספיק הלוויות בתל אביב, ושאין עיר בישראל שיכולה להרשות לעצמה לחיות בלי הרוגים בירוק; אחרי שניפחו מכלום היסטריה על "השתמטות"; אחרי שמתנגדי המיליטריזם הותקפו פיזית; אחרי שהודיעו לנו שהחיילים יקבלו תעודות שחרור בצבעים שונים, על פי טיב שירותם, ושתעודות אלה אמורות לקבוע את עתידם; אחרי שהוחלט שגם מי שקודם לכן לא התאימו לכך, ישרתו מעתה בחזית, ושנשקל גיוסם של אוטיסטים, משותקי מוחין וחרשים; אחרי שמפקד בית הספר לקצינים הודיע כי מי שיכול להיות קצין ואינו רוצה הוא פושע – עכשיו גם יינתן העונש.

חבר הכנסת איתן כבל, בעוונותינו מזכ"ל מפלגת העבודה, יידה בסוף השבוע אבן בליסטרא כבדה בדמוקרטיה הישראלית. בהצעת חוק שזומם כבל, יחד עם הבהמה הירוקה ומשרד הבטחון, יוגדרו רשמית סוגי אזרחות שונים בישראל.

במקום העליון יעמדו חיילים. מי שיימצא בלתי ראוי לשרת כחייל, יידרש לשרת שירות לאומי. מי שלא ישרת בצה"ל ולא ישרת שירות לאומי, תשלל ממנו זכות ההצבעה, הוא לא יוכל לקבל רשיון נהיגה, ולא יוכל ללמוד רפואה או פסיכולוגיה. יש להניח שכאשר תעלה רשמית ההצעה בכנסת, ותגיע לוועדה עמוסת פטריוטים, ימצא מי שיציע שלילת זכויות נוספות. למשל, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים כעריכת דין והנדסה; למשל, הזכות ללמוד באוניברסיטאות; למשל, זכותם להיות מועסקים על ידי הממשלה. הצעות כאלה כבר מנסרות בחלל האוויר, אבל טרם קודדו בחקיקה.

החוק הישראלי אינו שולל את זכות ההצבעה גם מרוצחים ואנסים. רוצח, כי ישלם את עונשו לחברה, יוכל לעסוק ברפואה – אם ימצא לקוחות – ויוכל גם לנהוג. הנה כי כן, אנו נמצאים למדים שאליבא דכבל מי שמסרב לומר "ההולכים למות יברכוך, רס"ר", נמצא בדרגה נמוכה יותר מרוצח בתו התינוקת.

על המיליטריזם הגלום בהצעה הזו – תועמלנים אנטי-ישראלים שטוענים שהמדינה הציונית היא מדינת קסרקטין ודאי חיככו ידיהם בהנאה – מיותר להרחיב את הדיבור. אבל, במחילה, ארבע נקודות אחרות.

ראשית, שהצעת החוק של כבל מעגנת את אי הרצון לשרת: היא קובעת כי "מי שאינו דתי ואינו ערבי" יהיה חייב לשרת בצה"ל. היא קובעת הבדל ברור בין דם לדם, ובין סוגי אוכלוסיות על פי אמונה דתית. בקצרה, היא נותנת לצעיר החילוני-מסורתי, זה שנושא בנטל כבר עכשיו, עילה ברורה להתחמק משירות.

הנקודה השניה – נקודה שהועלתה פה ושאני אמשיך לחזור עליה כל זמן שהבהמה ודובריה ימשיכו בשקריהם – היא שאין שום משבר מוטיווציה. הסיבה היחידה לעליה במספר הלא-מתגייסים היא עליה במספרם של החרדים – דבר שהצעת החוק של כבל במוצהר איננה פותרת. המשבר האמיתי הוא ביציאה לקצונה וליחידות קרביות, ומאחר ואי אפשר לאלץ אנשים להיות לוחמים או קצינים, הבהמה תצטרך למצוא פתרון אחר.

שלישית, על פי נתוניו של הצבא עצמו, הבלתי-מגויסים (אין דבר כזה, משתמטים) סובלים משמעותית יותר מבעיות בריאות ובעיות בריאות נפש – וזו, בסופו של דבר, הסיבה שהצבא לא גייס אותם. עכשיו כבל רוצה להקשות עליהם את חייהם עוד יותר.

ורביעית, בהנתן שאין ממשות למשבר המוטיווציה, ובהנתן שהצעת החוק של כבל לא פותרת את בעיית אי-גיוס החרדים, צריך לשאול ממה נובע מסע השיסוי של חצי השנה האחרונה שכבל הוא שיאו. הנה הצעה לפתרון החידה: דו"ח וינוגרד המתקרב יאמר דברים רעים מאד על הבהמה הירוקה, שנחשפה בקוצר טלפיה במלחמה האחרונה. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, אחרי הכל, לא רצה להפעיל כוחות קרקע בלבנון, כי הוא ידע מה הם שווים מול אויב שמסוגל להשיב מלחמה. חלוץ, אחרי הכל, יזם את המתקפה הנואשת של 60 השעות האחרונות, הורה לקציניו לא לחלוק עליו בישיבות ממשלה, וסירב לדון בהצעת-הנגד של מופז בישיבת הממשלה האחרונה במלחמה. והכשלים של חלוץ חלחלו לכל אורך שדרת הפיקוד – אבל הם לא היו רק כשליו-שלו.

במלחמה האחרונה, התגלה צה"ל ככוח שיטור כושל, שעיקר משימותיו הם מזעור אבדותיו תוך שהעורף אמור לספוג אבידות במקומו. בשש השנים שבהן התמסר צה"ל בחדווה למשימות ציד של פלסטינים, הוא שכח כיצד להלחם. קצינים שהתאימו לפקד על פלוגה הפכו לאוגדונרים, כי אוגדות פעלו לא כאוגדות אלא כאסופה של פלוגות.

ב-30 בינואר ועדת וינוגרד תאמר כמה דברים, כנראה לא נעימים, על כל זה. הסנגוריה הצבאית נלחמה בה בשיניים ובציפורניים, והלכה לבג"צ כדי למנוע מהוועדה להדיח קצינים בכירים. כנראה שהבכירים הללו ידעו למה. ובקרוב ההמון ירצה לראות ראשים עפים; הדו"ח, שהתבשל שנה וחצי, מגיע. אז מה עושים?

מטביעים אותו ברעש. יוצרים מצג-שווא. מסיטים את האש. אומרים שהצבא נבגד על ידי אליטות צפונבוניות ששותות לאטה – ולא משנה שנתוני הצבא עצמו אומרים שרוב אלה שאינם מסיימים את שירותם מגיעים, איך לומר, לא מרמת אביב. יוצרים, בקצרה, אגדת סכין בגב ואת ההיסטריה הנלווית אליה. לא בפעם הראשונה, אגב: לאורך כל תבוסתו בלבנון (בפעם הראשונה, הכוונה) טען הצבא שהוא נכשל במשימות צבאיות טהורות משום שבעורף היתה תנועה שולית שהתנגדה למשימות הללו, ושהתנגדות זו הפכה את טובי בחורינו לערימת ג'לי נטולת מוטיבציה ויכולת תפקוד.

ציני? בהחלט. בזוי? ללא ספק. פוגע במדינה? לא נכחיש זאת. אלא שכאשר אני אומר שאהוד אולמרט, בציניות בזויה, עוקד את הדמוקרטיה הישראלית אל מזבח השרדותו האישית, רוב האנשים מהנהנים; את ההנחה שלמעלה ידחו רוב האזרחים מיד.

אבל מדוע אנו מניחים שקברניטי הבהמה ציניים פחות ממנו? מדוע כאשר שאול מופז במדים, הוא מנהיג נחוש – ומשפשט אותם הוא רכיכה חסרת חוליה? הרי מכל הרמטכ"לים ב-40 השנה האחרונות, רק אחד – משה לוי, שנפטר לאחרונה – לא הלך לפוליטיקה. מה ההבדל בין גנרל במדים לפוליטיקאי בלעדיהם?

אין הבדל, ואף פעם לא היה. אבל הבהמה בונה את עצמה על אגדת הפוליטיקאים המושחתים והגנרלים הטהורים. בניגוד לכל דבר אחר שהיא עושה, זה דווקא הצליח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נבואות מגשימות עצמן, השקרים הקטנים של הפצ"ר, דוקטרינת המשוגע התורן, ואיך מפנים מאחזים, כשרוצים: ארבע הערות על המצב

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אהוד בקולונוס

בטרגדיה האחרונה של סופוקלס, מגיע אדיפוס הנודד – “אמרי נא, אנטיגונה/ בתו של זקן עיוור/ לאן הגענו?” – לקולונוס, אחד מפרבריה של אתונה. במחזה הבשל ביותר של הסופר הזקן – הוא היה בן 95 כשהוצג – מנסה אדיפוס להתמודד עם האשמה הנוראה שבחייו.

הוא מעלה שורה של תשובות. כולן צודקות. הוא עשה כל שביכולתו להמנע מן הקללה. הוא נמלט מבית מי שסבר שהם הוריו כדי להמנע מלשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא לא זיהה את לאיוס, ובכלל, השרץ – האיש שהורה לנקב את רגליו ולהפקירו למוות, אין לשכוח – הקדים לתקוף אותו. הוא לא ידע שיוקסטה היא אמו, והוא הרי שיחרר זה עתה את תבאי מן הספינקס. מה רוצים ממנו? מדוע נרתעים ממנו בחלחלה?

כל טענה, כשהיא לעצמה, נכונה. אבל המכלול – ברשות או ברשעות האלים; “אלים חרשים; לא, לא חרשים: רשעים" אומרת הקובה של אוריפידס – הוא מפלצתי. למרות כל מאמציו, ולמרות העוול הניכר שנעשה לו, הוא הרג את אביו ושכב עם אמו. אחרי ככלות הכל, האינסטינקט הראשוני שלו ושל יוקסטה – התאבדות ועיוורון מרצון – היה נכון. לחטאו של אדיפוס יש כפרה אחת: איון. ואכן, לעיניו של תזאוס – עוד אדם שהביא בשגיונו למותו של אביו, ואם לא שכב עם אמו, הרי נטש את מצילתו – הוא שוקע באדמת קולונוס לבלי זכר.

אתה קורא את הראיון שנערך עם אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות", ונתקף דה ז'וו. אהוד לא מבין מה רוצים ממנו. הוא הקשיב להנחיות הצבא. לא, הוא לא נתן להם יד חופשית; הוא מנע את הפצצת התשתיות הלבנוניות. הוא לא אסטרטג ולא טקטיקן. הוא רק הנחה מלמעלה. מה, הוא היה צריך לדעת שהעכברים אכלו את הימ"חים? הוא היה צריך לדעת שבחמש השנים האחרונות, התאמן הצבא בציד בני טיפשעשרה בג'נין, ולא היה לו זמן, או עניין, באימון לקראת מאבק באויב אמיתי? למה הוא צריך לאכול את פרי הבאושים של מדיניות ההחלדה של בוגי ומופז?

אבל, אהוד, המכלול, המכלול. מינית לשר הביטחון אדם לא מיומן כדי לרצות את אנשי ההון – והשבוע התברר שוב איך הצבא רכב עליו. אתה יצאת למלחמה לאחר דיון בן 20 דקות. התעלמת מקריאתה של לבני להמתנה של יומיים ולאולטימטום. הקשבת לנבואת השקר של הפיתיה מן הקריה, על פיה חיל האוויר יסדר את הכל. יצאת בהצהרות שהיית צריך לדעת שאין להן כיסוי – 'נחזיר את החטופים', 'עד כאן' – וכיוצא באלה. התוצאה היא שבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים – ואנחנו עוד מעיזים לדבר על מלחמה נגד איראן.

הוסף לכך את פרשת הבתים הבלתי נגמרת, את אי האמון הציבורי – 7% תמיכה? לקים יונג איל יש יותר – ויש להגיע למסקנה, שלאחר שנתן לנו אולמרט את נאום ההגנה שלו, הגיע זמנו, כמו אדיפוס, להתפוגג.

מותו של אדיפוס הצית מלחמת אזרחים בין שני בניו. יש להניח שחילופי השלטון כאן יהיו רגועים יותר. גם אם יעברו לידי נתניהו והגרסה המקומית של פוטין. ובכל מקרה, המנעותו של אולמרט מעשיית הצעד הנדרש רק מחזקת את הפאשיזם נוסח "ממשלת המומחים" וה"משטר הנשיאותי". לך, בשם האלוהים, לך! אולי יזכרו לך לטובה את התפטרותך. אולי יצטטו אותך בעתיד כראש ממשלה שידע לקחת אחריות, וישכחו לך את החודש הנורא האחרון. אפילו לא נבקש שתנקר את עיניך. רק לך כבר.

משהו חיובי לימים הנוראים

הבלוג הזה מתמקד ב"ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות". אני לא בטוח שג'ורג' אורוול ,שכתב פעם ש"צביעות היא רסן על ההתנהגות", היה חותם על זה במאה אחוז, אבל ניחא: על מורשתו של אורוול יש הרבה קופצים. הבעיה היא שהמלחמות ב"עיוורון מכוון" מתחילות בזמן האחרון לגלוש כאן לכיוון הלא-אחראי. כדאי שמי שמחשיבים את עצמם ל"שמאל ליברלי" יתחילו גם לחשוב בצורה קצת יותר קונקרטית על הדרכים לקדם את האידיאל הזה. ציד המכשפות שמתנהל באתר אחרי אנשי צבא מטומטמים, אנטי-אמריקנים מבולבלים ואיסלאמיסטים רצחניים נותן אולי סיפוק מהיר, אבל הוא בהחלט מפספס את המטרה.

רובנו נסכים שמי שמכנה את עצמו "איש שמאל" אמור לפעול בדרכים אפקטיביות על מנת לשפר את המציאות שבה הוא חי. דרך מועדפת בדמוקרטיה היא לנסות לשכנע את החברה שסביבנו לנהוג בתום לב ובתבונה. התמקדות צולפנית בהטעיות, בטיפשות או בשקרים חשובה בעיקר בשביל לסמן את מה שטעון שיפור. אבל היא לא יכולה להחליף את הניסיון להציע כיוון חיובי יותר. מי ששוקע בקרבות מאסף ביקורתיים נגד "עיוורון מכוון" עלול די מהר לאבד בעצמו את הראיה. אם אתם רוצים לראות כמה נמוך אפשר לשקוע, כדאי שתקראו את עצותיו של יוסי גורביץ לאחר המלחמה. גורביץ מאיץ בממשלת ישראל לחזור שוב להפצצות על לבנון אם חיזבאללה לא יעביר אות חיים מהחיילים החטופים. במקרה כזה הוא גם מציע להוציא להורג עצורים לבנוניים.

מה כבר אפשר להגיד על הפוסט הזה? שהאסטרטגיה המחוכמת של הפצצת אזרחים לבנוניים כבר נוסתה קצת יותר מדי בחודשיים האחרונים? שבשנה ה-40 לכיבוש ההתהדרות ב"תפיסה שלנו על זכויות" נשמעת קצת נבובה? שגם הטלת פצצת אטום על ביירות לא צפויה לקדם את שחרור החיילים?

הנה הצעה פשוטה שהעליתי בתגובה לאותו מאמר. במקום להמשיך בהתיישרות הלאומנית האופיינית לשמאל הציוני בישראל בזמני משבר, אני מציע לכל איש שמאל ישראלי לדרוש:

א. שישראל תכריז שבתמורה להסכם שלום עם סוריה היא מוכנה לוותר על כל השטח שכבשה ממנה ב-1967.

ב. שהסכם שלום כזה יכלול מחויבות סורית למנוע נשק מחיזבאללה.

אלה שתי דרישות פשוטות וסבירות, שמבוססות גם על התקדים הטוב של ההסכם עם מצרים (כמעט 30 שנה, כמעט בלי אלימות). נכון לעכשיו עוד לא נרשמה התלהבות בישראל למו"מ עם סוריה. זה חבל. לכל ישראלי יש אינטרס גדול במהלך שיכול לבודד את חיזבאללה, למנוע גלישה למלחמה כוללת בצפון, ולהניע תהליך שלום גם עם לבנון ועם הפלסטינים.

אפשר להיכנס לספקולציות על תגובתו הצפויה של המשטר הסורי להצעת שלום ישראלית. אפשר גם להשמיע השערות אחרות על השלכותיו של מהלך שלום ישראלי כלפי סוריה. אבל המסר הראשון של כל איש שמאל צריך להיות בכיוון שעשוי לשפר את המצב הקיים, לא בכיוון שמוביל בוודאות להחמרתו. את הירידות על אויבי השלום מימין ומשמאל אפשר להמשיך אם רוצים, אבל מומלץ לא להתמכר להן. מה שבטוח – את האיומים על אזרחי לבנון כדאי להשאיר לדוברי החונטה הצבאית בישראל. מאלה כבר קיבלנו מספיק בקיץ האחרון.

(יועד וינטר-שגב)

עתידנות ורכילות במסווה של עיתונות

אחת הרעות החולות שבעיתונות העברית היא נטייתה לאיצטגננות: נסיונה להפוך ממדווחת לחוזת עתיד. מה שמותר בפובלציסטיקה, שחיזוי עתיד – עם נטיה קלה לנבואות זעם – הוא נשמת אפה, אסור לרפורטז'ה. או, לפחות, אסור היה: הניו ז'ורנליזם טשטש את הגבולות. האם טוריהם השבועיים של נחום ברנע וסימה קדמון הם דיווח או פרשנות? האם אפשר להפריד בין השניים מבלי לגרום נזק כבד למכלול? כנראה שלא.

אבל למרות זאת, צריך לקבוע כמה גבולות. הכותרת היהירה של אמיר אורן, “המבקר יקבע…”, חצתה אותם. לאורן אין כל אפשרות לדעת מה יעשה מבקר המדינה לינדנשטראוס, ודאי שלא לקבוע זאת בפסקנות. אם לקחת את הטיעון אד אבסורדום, לינדנשטראוס עשוי ללקות הערב בשבץ ולא להגיש את המסקנות שלו. ואז מה יהיה ערך האמת של הכותרת של אורן?

אורן חוטא לאמת בחטא העתיק ביותר: בדיה נאה. כמו טקיטוס, שהטביע את העובדה שנירון לא שרף את רומא – הוא לא היה שם – בשתי פסקאות מהנאות שבשפה הלטינית, בהן מתואר הקיסר המטורלל כשהוא מנגן לאור הלהבות, מפליג אורן בתיאורים של מה שלא היה, ואין כל בטחון שיהיה: הוא כבר מוסר לנו שמזוז צפוי לפנות, לאחר התייעצות כמובן, לקציני משטרה בכירים, ולבקש מהם להקים צוות. כלומר, הדב עוד לא ניצוד – ראבאק, עוד לא נמצאו גללי דב ביער – ואורן כבר ממליץ לנו על הפרוונים.

מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם אולמרט אשם במיוחס לו – ולדעתי, הנשענת אך ורק על צפיה בו במהלך העשורים האחרים, הוא אשם, ומה טוב שלא אני האיש שיישב בדינו – כל הריטואל הזה הוא לא עיתונאי. אין כאן ידיעה ואין פרשנות: יש רק הרבה ספקולציות, מתובלות ברכילות פנימית.

אורן לא המציא את הז'אנר הזה, כמובן. התקשורת הישראלית מתמחית בלא-אירועים: ידיעות על אירועים שצפויים לקרות בעתיד, בהם אמור להתרחש מפנה דרמטי כלשהו (הדוגמא הקלאסית היא כנס קיסריה: מה יגיד ראש הממשלה הפעם?). המילה הבעייתית ביותר ברפרטואר העיתונאי היא "צפוי"; ה"צפוי" תמיד מתרחש על פי הדלפה של "מקורב". כמו ביחצ'נות מן המניין – זו תהיה המסיבה הגדולה ביותר, יהיו הכי הרבה סלבריטאים מאז זו של גיידמאק; המבצע החדש שלנו יפיל את המתחרים לקרשים, וכן הלאה – כשעיתונאי מתחיל לכתוב בלשון עתיד, הוא מתחיל לשמש כשופר, לא כמדווח. על האירוע יש לדווח לאחריו, לא לפניו. העיתונאים אמורים להיות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא הפתיחה הראשונה בקלפי הטארוט.

(יוסי גורביץ)

כן, לשחרר; לא, לא לקבל גוויות

הערב תיערך בכיכר רבין עצרת הזדהות עם שלושת החיילים החטופים. עם כל האמפטיה למשפחות החטופים, קשה לראות איך הצעד הזה יועיל למישהו. אף אחד לא חושב, יש לקוות, שנסראללה ישמע את הנאומים קורעי הלב, יוציא מטפחת, ויורה על שחרורם. ההפגנה היתה צריכה להיערך מול לשכתו של אולמרט, אבל אין להניח שלבו רחום יותר מזה של נסראללה.

החטופים הם חיילים, שלוחיה של מדינת ישראל, והיא מחויבת להחזירם. המצב חמור במיוחד בגזרה הדרומית: השבוע למדנו שחוטפיו של גלעד שליט החלו להתקוטט בינם ובין עצמם. יש להוציא אותו משם, מהר.

האתוס של מבצע אנטבה הוא זה שמונע מישראל להגיע להסכמים, ומסכן שלא לצורך את חייליה. אבל עסקאות כאלו בוצעו קודם לאנטבה וגם לאחריו. אם ישנה אופציה צבאית, יש לנסות אותה במידה ויש לה סיכוי סביר להצלחה. אם אין – ועל פי כל הסימנים, אין – יש להפסיק את המשחקים ולהודיע שאנחנו נכנסים למשא ומתן. וכשלב ראשון למשא ומתן, אנחנו רוצים לדעת שיש סחורה: על החיזבאללה וחמאס לספק ראיות עדכניות לכך שהחטופים חיים ובמצב טוב. אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על המחיר.

אם שני הארגונים יתחמקו מהמינימום הזה, הממשלה צריכה להודיע שמבחינתה החיילים מתים עד שיוכח אחרת, ולנקוט צעדים בהתאם – להודיע שהפסקת האש מבוטלת, מבחינתה, ושהיא תנקוט כל פעולה בלבנון שתמצא לנכון. את העצורים השיעים שבידי ישראל יש לשפוט כפושעי מלחמה, ולתת להם את עונשי המוות המגיעים למי שפועל במכוון כנגד אוכלוסיה אזרחית. הם אינם חיילים ואין להם זכויות של חיילים. הא-סימטריות הזו בה ישראל משחררת אסירים ומקבלת גופות, צריכה להפסק.

לא, זה לא נחמד. כאן לא נורווגיה. הלבנונים לימדו אותנו את השיעור הזה. הגיע הזמן לומר להם שכפי שישראל איננה יכולה לרקוד על שתי החתונות – פעם להכריז שמדובר ב"מלחמה", ופעם לעצור את הנהגת החמאס בטענה שעברה על החוק – גם הם לא. אתם רוצים יחס של צבא? תתנהגו כצבא. אתם רוצים להשתמש בחולשות שלנו, בתפיסה שלנו על זכויות – תפיסה שאתם שוללים מעיקרה- כדי לנצח אותנו? אנחנו לא חלשים, ולכם אין שום זכויות. אתם פיראטים, ואנחנו נתייחס אליכם ככאלה.

עסקת השבויים האחרונה לימדה את חיזבאללה שהוא יכול לקבל מחיר טוב מאד גם תמורת עבריין אחד ושלוש גופות. את הלקח הזה, המדרבן בו זמנית חטיפה של חיילים ישראלים ואי-שמירה על שלומם, יש למחוק.

(יוסי גורביץ)

 


*

זה היה היום השישי או השביעי לשהותנו בלבנון. הצטופפנו, מזיעים, מיובשים ומורעבים בדירה בצפון הכפר א-טייבה, ובפעם הראשונה במלחמה המצ'וקמקת הזו, הורגש דכדוך של ממש באוויר. בבוקר, כשעמלנו לפרוץ לדירה, מישהו בקרבתנו שיגר טיל – שד אדום פנים ושורק של אבדון – לכיוונו של מסוק, והמלחמה לבשה לפתע פנים מציאותיות ומיידיות עבורנו. היום שעבר עלינו לאחר מכן היה מתוח ומדכא מאוד, ולא בלי סיבה. היכן שהוא, לא רחוק מאוד מאיתנו, ישבה לפחות חוליית נ"ט אחת של החיזבאללה, עם היכולת לטווח אותנו בכל רגע נתון, מבלי שהדבר אף יפריע את שגרת יומה, וכל מה שאנחנו עשינו היה לשבת, לנהל תצפיות ולהמתין.

האוכל היה מועט, את המים שאבנו מהבור המקומי. בתוך הבית היה צפוף, חשוך ועייף. ורבים מאיתנו היו במצב רוח רע. התפקוד שלנו באותו הבוקר היה מאוד לא מקצועי וזה הפחיד הרבה אנשים. כאשר אתה חש שמעליך אין מי שבאמת סופר אותך, דואג לך וכן הלאה, כל מה שנשאר לך לסמוך עליו זה אתה והאנשים שסביבך. וכשאתם מפשלים, זה מותיר אותך עם אפס דברים לסמוך עליהם. זה לא קרה הרבה, אגב, רוב הזמן התפקוד של האנשים שהיו שם היה מעל ומעבר למה שניתן לצפות למצוא ביחידת מילואים, מספיק כדי למלא את ליבך בגאווה והכרת תודה. אבל באותו הבוקר זה קרה. וזה היה מפחיד.

כל זה מובא כאן כדי להסביר מה הייתה האווירה הכללית בכוח, כשהופיעו לפתע, באמצע היום, באמצע כפר הרפאים ההרוס ההוא, זוג זקנים לבושים בשחור והחליטו להחנות את עכוזם בדיוק על השביל שבין הבית שבו הייתה המחלקה ובין הבית שבו הייתה מחלקה נוספת מהפלוגה. זה נראה היה כמו משהו מתוך מחזה סהרורי. הזקן צלע על מקל ההליכה שלו ונאנח בקולניות, מוציא מפיו כל מיני תלונות, השם יודע על מה, והאישה, שכנראה הייתה אשתו, מגדפת אותו בלי הרף על תלונותיו ועצלנותו ולעיתים בועטת בו כשהיה נשכב על הרצפה לנוח. ברקע רעמו הפיצוצים, כמו בסרט מלחמה אמריקאי.

הבית הושקט כולו. איש לא רצה להתמודד עם האפשרות שנתגלה על ידי הזקנים הללו. איש לא רצה להתמודד עם ההכרעות שגילוי כזה עשוי להביא עימו. השקט נשמר על כן, בקפידה. כולנו קיווינו שהם פשוט ימשיכו ללכת. אלא שהזקנים לא זזו משם. הם קבעו את מקומם על הכביש שלידנו והחליטו להישאר. ובעמדת קלעי הסער, אצבעו המיוזעת של חברי למחלקה כבר רעדה על ההדק. "הם מסמנים אותנו לחוליית הנ"ט," הוא אמר. ואף אחד, אף אחד לא חשב שזה מופרך. אחד אחר הזכיר את הסיפור המפורסם של החבר'ה של דני מט, הסיפור העגום ההוא של ה-ל"ה. וזה עם האצבע הרועדת אמר "כדור אחד, זה כל מה שאני צריך. כדור אחד". מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל הבנתי אותו היטב.

כשיצאתי למלחמה הזו, הדברים היו לי ברורים מאוד בכל מה שקשור להכרעות מוסריות כגון אלו. הרג אזרחים מבחינתי הוא רצח, פשע מלחמה. נקודה וסימן קריאה וכל חיזוק אחר שניתן לתת לכך. באותו היום, כשחבר אחר שלי אמר שלדעתו מדינת ישראל הומאנית מדי בשדה הקרב, הצצתי מבעד לחלון בזוג הזקנים הללו וחשבתי מה היה קורה אילו בעוד דקה היה טיל פוגע בבית שלנו, והחדר היה מתמלא לפתע בדם והפרשות, באיברים כרותים וזעקות נואשות לעזרה, בפאניקה ואימה, ומוות. האם גם אז הייתי חושב שזה מחיר ראוי לשלם. ומה על הורי המתים והפצועים. האם הם היו חושבים שבנם הוא מחיר ראוי לשלם על התנהגות אנושית בשדה הקרב? האם הורי היו חשים כך? הוריך? חבריך?

הזקנים נשארו שם כל אותו היום, ובלילה, חוליית הנ"ט ההיא קנתה את עולמה בספר התהילה של החיזבאללה. היא הרימה ראשה והטילים שהיא ירתה עברו כל כך קרוב לראש שלנו, שעד עכשיו הלב שלי לעתים מחסיר פעימה על קולות שריקה רועמים. הטילים הללו לא היו מיועדים לנו, ככל הנראה. הם עשו שמות בטנקי המרכבה שעבדו כמה קילומטרים דרומה לנו, אבל הם יכולים היו להיות מיועדים לנו באותה המידה. וכל פעם שנשמעה בבית הזעקה "סאגר, סאגר", והדבר האדום והשורק מהגהינום יצא למנוסת השדים שלו באוויר, כולנו אחזנו בשכפצ"ים ובקסדות שלנו, ירדנו לרצפה והשתופפנו בפחד, מחכים לבום האיום, ולהתרחשות הנוראה שתבוא בעקבותיו ללא ספק. ולמטה ברחוב, הזקנים ייללו ונאנקו, וקיללו.

אינני יודע מה קרה ביחידות צה"ל האחרות במלחמה הזו. שמעתי וראיתי מספיק במהלך שירותי הצבאי ולאחריו, כדי לדעת שמדינת ישראל וצה"ל אינם בשום פנים ואופן "הומאניים מדי בשדה הקרב". אבל אני יכול להעיד שהיחידה שבה הייתי הפעם התנהגה באופן נערץ, בכמה וכמה מקרים. במקרה זה, משהתברר שהזקנים אינם עומדים לזוז משם, נלקחה ההחלטה לקחת את הסיכון ולהניח להם. יתר על כן, מישהו מהמחלקה ששכנה קרוב יותר אליהם החליט להסתכן ולזרוק להם מעט מים ומזון, לאחר שנראה היה שהם במצוקה. זה לא עזר הרבה. ביום שלאחר מכן, הזקן נפטר, אינני יודע ממה, אבל לא משום דבר שאנחנו עשינו, והזקנה הפסיקה את הבעיטות והגידופים, שמה את ראשו בחיקה והחלה לקונן עליו בהתייפחויות קולניות שהדהדו מקירות הבתים המחוררים במקום הנטוש והארור ההוא.

* * *

אינני רוצה כרגע לדבר על השאלה האם במידה וישראל הייתה "הומאנית פחות", ניתן היה להשיג ניצחון במלחמה זו או אחרת. התשובה לכך לדעתי היא לא, אבל נתווכח על כך מאוחר הרבה יותר בבקשה.

הנקודה כרגע היא שהמקום שבו אידיאלים נבחנים הוא לעולם לא ליד הכורסא, לעולם לא ליד המקלדת, לעולם לא בבית הקפה. שם חושבים עליהם. שם מעצבים אותם ומתווכחים עליהם, דבר חשוב כשלעצמו, אולם נקודת המבחן עבורם שונה מאוד. האתאיסט לעולם לא יידע אם הוא אתאיסט באמת, עד הרגע שבו הוא עומד למות והכומר מציע לו להתוודות. הקומוניסט לעולם לא יידע מי הוא באמת, עד הרגע שבו הוא זוכה בלוטו וצריך להחליט אם הוא נותן את זה לקיבוץ או לא. "ואהבת את רעך כמוך" לא נבחן לעולם, עד הרגע שבו אתה צריך לעשות משהו קשה באמת בשם האהבה הזו. וכמוה טוהר הנשק, עד שהוא מסכן את חייך, עד שיש לו מחיר. רק אז הוא נבחן באמת. ברגע ההחלטה המרה.

האמירה הזו שצבא ישראל הוא הומאני מידי, היא ביטוי לרצון לנטוש את האידיאל כאשר לפתע יש לו מחיר. כאשר מסתבר שהמציאות יכולה להיות לעתים חדה כתער. כאשר הוא חשוב מכל. בדיוק ברגע שבו נבחנת רצינות כוונותיו של זה שמצהיר שהוא מחזיק בו.

אינני יכול להביא את עצמי להאשים את החייל שכושל ברגעים מעין אלו. לא משום המתח והחרדה שבהן הוא נמצא, וזו סיבה טובה מאוד לעזאזל, אלא משום שלעתים מדובר בהחלטה שנלקחת בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה, לעתים ללא שום מידע מלבד זה שמסופק לו על ידי מפקדיו. (אגב, אינני מתכוון למקרה שבו ברור שהחייל פעל בקור רוח ובידיעה מלאה של מה שהוא מבצע. קרו מספיק מקרים כאלה, וכשהם קורים, יש לשפוט את אותו החייל על רצח, אונס, ביזה, או כל מעשה נבלה אחר במלוא חומרת הדין).

את האצבע חייבים, אבל, להפנות אל הדרגים הגבוהים יותר. אל אלה שנותנים את ההוראה להפגיז קרוב מידי למרכזים מיושבים, או לעתים עליהם ממש. אל אלה המציבים חייל צעיר במעמד של כובש זר באמצע אוכלוסייה אזרחית עוינת. אל אלה המדברים על "מכות קלות בכנף" בקלילות דעת שיכולה לבוא רק ממי שאיננו צריך לראות ולהריח אחר כך את הצלמים המעוותים של הגופות השרופות הנותרות רחוק רחוק, בעולם הנמלים של הקרקע. אל אלה שאין להם רשות לפעול בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה. אל אלה שבידיהם נמצא המידע. אל אלה השולחים את בניכם ואבותיכם לעמוד במצבים שבהם הם עלולים, חס וחלילה, לעשות מעשים שלא ייעשו.

אותם צריך לשאול שוב ושוב, האם מחר, כשיחזור בני הביתה, יהיה על ידיו דם ילדים, דם נשים, דם זקנים, דם אזרחים בלתי חמושים. אם כן, בשם איזה צורך? מה עשיתם עד היום בכדי למנוע מהדבר המקולל הזה מלהתרחש. ומה אתם מתכוונים לעשות כדי שהוא לא ייקרה עוד לעולם.

צריך לשאול זאת שוב ושוב, משום שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו, ומתיימרים להיות, טובים ומוסריים מיריבינו. צריך לשאול זאת שוב ושוב משום שהשאלות הללו, והדומות להן, הן כל מה שמפריד בין אדם לחיית אדם. כל מה שמפריד בין לוחם לטרוריסט.

 

(אסא וולפסון)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

 

sic transit gloria mundi

 

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)