החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: גבול פרוץ

בעקבות אירועי ההמרדה האחרונים בצה"ל, קרא איגוד ישיבות ההסדר "לקיים שיח עמוק בחברה הישראלית על שימוש בצבא למשימות בעלות אופי של שיטור ואכיפת חוק". והקריאה צודקת ונכונה. רוצים שיח? קבלו.

השימוש בצבא ל"שיטור ואכיפת חוק" זה סימפטום לפריצת גבולות. למעשה, כל דבר שמאיים כרגע על החברה הישראלית הוא סוג כזה או אחר של פריצת גבולות. והראשונים שפרצו את החומה הם המתנחלים, כל השאר זה אפקט הדומינו בפעולה. יום אחרי מלחמת ששת הימים, לשטח שנמצא תחת ריבונות ישראלית נוסף שטח בשליטה צבאית ישראלית. יותר מארבעה עשורים של טשטוש ההבחנה הזאת עשו את שלהם והנושא נמצא לחלוטין מחוץ לשיח המתנחלי, ובקושי קיים בשיח הציבורי בכלל.

אבל ישראל מעולם לא סיפחה את יהודה ושומרון, לא העניקה אזרחות לתושביהם ולא החילה את ריבונותה על השטח הזה. לפי החוק הישראלי, אלו שטחים "מוחזקים" והריבון בהם הוא צה"ל. לפי התפיסה הדתית-לאומנית, העם, התורה והארץ-חד הם, מה שלא משאיר הרבה מקום למי שלא הם. לכן, הם שוברים בשיטתיות את כל הקווים שתוחמים, במדינה דמוקרטית, בין דת למדינה, בין אזרחות ללאום, בין הצבאי לאזרחי, בין הפרטי לציבורי, בין האישי לממלכתי, בין משפט ופוליטיקה, בין אמצעי למטרה ובין רצוי למצוי, כדי להפוך את המבנה המורכב של מדינה דמוקרטית, שכולו איזונים ובלמים בין אינטרסים מתנגשים של בני אדם אמיתיים, לאידיליה אחדותית אוטופית מגוייסת.

ברגע שהוקמה ההתנחלות הראשונה והיהודי אזרח ישראל הראשון עבר לגור בה, גבול הריבונות הישראלית נפרץ, שכן פתאום נוצר מצב אבסורדי לפיו על שטח שמחוץ לריבונות ישראל חי אזרח שכן נמצא תחת ריבונות ישראל, ובמרחק יריקה ממנו, על אותה קרקע, לא-אזרח של שום-מדינה שכפוף לא לממשלה נבחרת אלא לצבא זר. ומרגע שהגבול נפרץ, טיבו של הקרע להתרחב ולהסתעף, ולמוטט את הגדרות שתוחמות את חיינו.

פתאום אזרחים מתחילים להסתובב חמושים ברובי סער צבאיים, אנשים שאינם אזרחים מקבלים גישה לבית המשפט העליון הישראלי, ישובים אזרחיים יהודים משמשים כבסיסים צבאיים, וישובים ערבים משמשים כמתקני אימונים לצבא. כשפרקטיקות אזרחיות מישראל הריבונית זולגות לשטח שבשליטתה הצבאית, דברים זולגים גם בכיוון השני. פרקטיקות משפטיות של צבא כובש מוצאים את דרכן למערכת המשפט האזרחית, הקו המפריד בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים שאינם אזרחים מתמוסס, המשטרה מתחילה להתייחס אליהם כאל אויב והם, מצדם, מתנתקים ממוסדות המדינה או קוראים תיגר על הגדרתה הלאומית. גופים אזרחיים, ישיבות הסדר, ארגוני זכויות אדם ומיסיונרים יהודים ונוצרים מתחילים להסתובב בצה"ל. רבנים מחלקים פקודות ותעמולה פוליטית לחיילים, הרבנות הצבאית קובעת מטרות משל עצמה למלחמה (דבר שרק הממשלה מוסמכת לעשותו), צה"ל מתחיל להתעסק בלייהד עולים שאינם יהודים עפ"י ההלכה כדי לפטור את המדינה מחוסר היכולת שלה להתמודד עם הסתירות של עצמה, בית המשפט העליון גולש לקבלת החלטות פוליטית והפוליטיקאים מנסים להשתלט על הרשות השופטת, עולים מקבלים תעודות זהות לא במשרד הפנים אלא בכותל, קצינים נכנסים לבתי ספר כמחנכים וכל המדינה הופכת למיש-מש אחד גדול שבו כולם דוחפים ידיים לעסקים של כולם ואף אחד לא אחראי על כלום. אהוד בנאי, בדיאגנוזה קולעת על מצבה של ישראל, כתב כך:

הוא לגמרי לא שקט, חי על הקצה.אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה.

מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל, הוא בוכה לבד בלילה כשאף אחד לא מסתכל.

קם כל בוקר ורואה, שהלילה מתמשך. לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך.

מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים. מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.

אין לו זמן לשבת לאכול כמו בן אדם, את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם.

עוקף מהימין, ואחר כך שובר לשמאל, רוצה להתיישר, אבל כבר לא ממש יכול.

ביני לבינך, בינינו לבינם, בין חושך לאור, בין יבשה לים.

בין קודש לחול, בין המתוק למר, בלי גבולאין גבול לשום דבר.

ואכן, שום אורגניזם לא יכול להתקיים בלי גבולות. בינו לבין כל מה שלא הוא, ובין החלקים שמרכיבים אותו. אורגזינם שגבולותיו נפרצו הוא לא אורגניזם חי אלא המבורגר, ולשם לוקחת אותנו האידיליה המתנחלית של "הכל אחד". במציאות, אי אפשר לירות וגם לבכות, אי אפשר לדרוש נאמנות מאזרחים ערבים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לערב את יהודי הפזורה במדיניות שלנו בלי שישנאו אותם על מה שאנחנו עושים, אי אפשר להחרים את גולדסטון וגם להתלונן שהוא לא שמע את הצד שלנו ואי אפשר ליישב אזרחים בשטח צבאי ואז לטעון שהצבא לא אמור להתעסק אתם.

לכל דבר יש השלכות. מי שרוצה לחיות בשטח שבשליטת הצבא יהיה כפוף לצבא. רוצים להיות אזרחים כמו אלה שבקו הירוק? שיספחו את השטחים ויתנו אזרחות גם לפלסטינים שחיים בהם. לא רוצים לתת אזרחות לפלסטינים? תחיו כאזרחי פלסטין ושמשטרת פלסטין תתעסק אתכם. לא רוצים להיות כפופים לממשלת פלסטין? תתכבדו ותעברו לצד הזה של הקו הירוק. אלה האפשרויות ואין בלתן. מישהו צריך להגיד שאי אפשר לתת למדינה הזאת להתפרק רק כי כמה אנשים רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה.

(שלום בוגוסלבסקי)

סיפור משונה, קצת עצוב

כשלושה שבועות לפני הבחירות של 2003, חשף כתב "הארץ", ברוך קרא, את פרשת סיריל קרן, עוד אחת מהפרשות שבהן היה מסובך ראש הממשלה המכהן, אריאל שרון. ברוך קרא קיבל את המידע מליאורה גלאט-ברקוביץ', אז פרקליטה במחוז מרכז, ששלחה לו חלק מהמידע בפקס.

המידע החדש צייר את שרון כמושחת עוד יותר משחשבו, כל העסק אירע ערב בחירות, ואליוקים רובינשטיין מיהר לציד. באופן חסר תקדים, הוא קיבל בצו בית משפט את פלט השיחות של קרא, וגלאט-ברקוביץ' נלכדה תוך זמן קצר. היא הודתה במיוחס לה, הודחה, והועמדה לדין. הימין הישראלי – אתם יודעים, אלה שצווחים כבר חמש שנים שהתקשורת השמאלנית לא חשפה ואף הסתירה את פרשיות הפלילים של שרון – חגג, שרון הציג את עצמו כקורבן של רדיפה פוליטית, ודהר לאחד הנצחונות הגדולים בפוליטיקה הישראלית.

ובזה, פחות או יותר, יצאה גלאט-ברקוביץ' מההיסטוריה הישראלית. עד הבוקר.

* * * * *

"הארץ" פרסם הבוקר כתבה על חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד), שמשמש כחבר בוועדה לבחירת היועץ המשפטי הבא. הכתבה שלילית משהו: היא מתארת את לוין כמי שהיה עושה דברו של דוד אפל, בתקופה שבה היה לוין סגן יו"ר לשכת עורכי הדין.

התמונה של אפל צריכה להתנוסס בערך האנציקלופדיה על "הון ושלטון". הוא עוד לא הורשע בכלום, אבל ידו בכל ויד כל בו. מה שמעניין הוא שהפרטים על פעילותו של לוין – בין השאר, הוא מתואר כמי שהיטה את תוצאות דיוני הוועדה לבחירת לדיינים ועדכן את אפל באשר לפעולותיה של הוועדה לבחירת שופטים – הוא שהמידע נחשף בעקבות בקשותיה של פרקליטתו של דוד אפל, ליאורה גלאט-ברקוביץ'.

עכשיו, אני לא משפטן ואני לא יודע אם יש כאן עבירה פלילית או אפילו עבירה אתית. אני יודע שזה מסריח עד השמיים. דוד אפל היה מעורב עד צוואר בפרשות שבגינן נחקר שרון – הוא דמות המפתח בפרשת "האי היווני", הוא מי ששילם לגלעד שרון כמה מיליונים כדי שיריץ כמה חיפושי גוגל – והמעבר הזה שביצעה גלאט-ברקוביץ', מפרקליטת תביעה לסנגורית, צריך לעורר יותר מתמיהה.

הוא צריך לעורר, בין השאר, גם עצב. גלאט-ברקוביץ' יצאה למסע צלב קטן משלה, בין השאר משום שהיתה משוכנעת שהציבור צריך לדעת על שחיתויותיו של ראש הממשלה שלו, שעמד להבחר שוב ולסכן את חייו של בנה. היא הפסידה המון במאבק הזה. עכשיו היא לצידו של אפל, מי שכנגדו הוגש כתב אישום (שבוטל) בשל שיחוד ראש הממשלה. רע, רע וכואב

(יוסי גורביץ)

תחת הרעשה בלתי פוסקת


בראשי של וויינט אומרת עליזה אולמרט (מי, לעזאזל, חושב שמה שיש לה לומר חשוב?), ש"היא מזדהה לחלוטין עם המאבק"; בנרג זו תמי ארד ("שלוש שנים זה מספיק זמן להתמקח על שחרור גלעד"), בראשי של "הארץ" שוב תמי ארד, הפעם עם הכותרת "יש לשחרר את כל האסירים". בטח, למה לא. לשחרר את כולם.

האם זו היסטריה ציבורית או היסטריה תקשורתית? קשה כבר לדעת. האם יש משהו מאחורי התדמיות הללו? האם יתכן, האם באמת יתכן, שלתביעה לכניעה לדרישות החמאס ולשחרור אסיריו יש תמיכה ציבורית גורפת? גם כאשר מצבו לא ידוע?

ראשית, עובדות. בהתקפה שבה נשבה גלעד שליט נהרגו עוד שני חיילים. אני רוצה לראות מישהו שיוכל לומר לי מה שמותיהם מבלי להזדקק לשירותיה של גוגל. מדוע את שמו של שליט אנחנו מכירים? כי זרקור תקשורתי מלווה אותו מזה שלוש שנים. פרט לכך, אין שום הבדל בינו ובין שני חבריו ליחידה שמתו על משמרתם.

עובדה לא נעימה אחרת: החמאס מפזר רמזים מזה כחודשיים שגלעד שליט "נפצע קשה" במהלך התרגיל הגדול האחרון שערך צה"ל ברצועת עזה. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין שבהחלט יתכו שאחד מחוטפיו של שליט, בהתרבות גופות בני משפחתו מירי חסר אבחנה של כוחותינו המזויינים, רצח אותו בהתקף קריזה בלתי מאושר, ושהחמאס מנסה עכשיו לחזור על השטיק של החיזבאללה ולקבל את העצורים שלו תמורת גופה.

אבל גם אם גלעד שליט חי, וגם אם יואיל החמאס לספק הוכחות לכך, זו תהיה עסקה גרועה מדי, מהסוג שהורגלנו אליו תחת שרון ולולמרט. שוב תקבע מדינת ישראל שאין מחיר שהיא איננה מוכנה לשלם עבור חייל שבוי. התיאבון לסחטנות רק יגבר. יתר על כן, מאחר והפלסטינים לא ממש מנסים לתקוף חיילים – זה מסוכן מדי – ומעדיפים לטבוח באוכלוסיה אזרחית, המשוואה היא שתמורת הצלת חייו של חייל אחד מוכנה ישראל לשלם במחיר לא ידוע של חיי אזרחים. איש הרי לא משלה את עצמו שהאסירים המשוחררים יעברו לסקטור ההייטק הפלסטיני עם שחרורם. הם רוצחים מקצועיים, זה מה שהם יודעים לעשות, על כך תהילתם, והנסיון מורה שלאחר שנים ארוכות כאנשי מחתרת ואסירים, הם יתקשו מאד לשוב לחיים אזרחיים שלווים. ומאחר ורצח אזרחים הופך, בחברה הקניבלית הסמוכה, את הרוצח לגיבור, ומשדרג את מעמדו החברתי ואת מעמדה של משפחתו, זה מה שהם כנראה יעשו.

פרופ' אביעד קליינברג כתב זאת היטב ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבוע: אם צה"ל מתיימר להשיב את כל חייליו הביתה, מוטב לפרק אותו כעת. צבא כזה איננו מוכשר לביצוע משימה כלשהי. בעת מלחמה יש אבידות, ויש לעיתים שבויים, ולעיתים – במיוחד בעת לחימה בברברים – הם גם נרצחים. זה סיכון שחיילים נוטלים על עצמם. הם שליחי הציבור, ותפקידם להגן עליו, לא להיפך.

אבל מי שומע את הדעה הזו בהרעשה הבלתי פוסקת של כלי התקשורת על תודעת הציבור? מי יכול לומר את זה, כששר הבטחון בעל מגע מידאס-ההפוך – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא – מבקר באוהל של משפחת שליט, כאילו היה אזרח מודאג מן השורה? מי יכול לעמוד בגלי ההתיילדות האלה, באמירה האידיוטית והבלתי פוסקת "אבל מה היה היית אומר אם זה היה הבן שלך?". בפרפרזה על צ'רצ'יל, החברה הישראלית – אבל האם זו החברה הישראלית, או פאטה-מורגנה תקשורתית ותו לא? – נדרשה לבחור בחרפה או במוות. היא בחרה בחרפה, ותקבל גם את המוות. ככה זה כשאין תחושה של מדינה, אין תחושה של משהו שצריך להתנהל בצורה מושכלת, אין תפיסה של חשיבה מושכלת; יש רק משפחה מורחבת והורים וילד מסכן, שצריך להציל.

(אבל האם זו אכן התפיסה הרווחת, או רק בבואתה התקשורתית?)

(יוסי גורביץ)

הבלוגוספירה לא יכולה. לא לבד

לקראת הפריימריז הדמוקרטיים של 2004, ניסה המועמד הווארד דין לבנות לעצמו בסיס כוח. הוא לא היה ידוע במיוחד, ואלו שהכירו אותו הסתייגו לעיתים קרובות מעמדותיו היוניות התוקפניות. ב-2003-2004 מלחמת עיראק עדיין לא היתה הקטסטרופה שהיא היום, והתבטאויותיו החריפות – מוצדקות, ללא ספק – של דין כלפי בוש ומשטרו גררו הסתייגות מצד המרכז. הדמוקרטים רצו מאד להיות במרכז ב-2004.

 

הקמפיין של דין התבסס, על כן, על האלמנט השמאלני ביותר והפרוע ביותר של המפלגה: הבלוגוספירה, שחבריה אהבו לכנות את עצמם Netroots. הם בנו לו יופי של קמפיין-רשת, קמפיין הרשת האמיתי הנכון, אבל הם לא היו מוצלחים ביצירת מגע עם אנשים מבחוץ. הם הפגינו שילוב קטלני של יהירות גיקית כלפי משתמשים מהשורה ובוז לאנשים שלא חשבו בדיוק כמוהם.

 

קמפיין דין לא שרד את מבחן האש הראשון שלו, באיווה. למרות סקרים מלהיבים ולמרות כיסוי-רשת חסר תקדים, דין הפסיד לג'ון קרי, מועמד המרכז במפלגה. התלהבות-יתר, צעקה שלו, בתום הערב הראשון חיסלה גם את הקמפיין. שברון הלב בקרב ה-Deaniacs – שאותם הערצתי אז מרחוק – היה גדול; הניו יורק טיימס יצא במאמר מערכת נרגש, שקרא להם שלא לפרוש מהעיסוק בפוליטיקה.

 

*           *            *            *            *

 

2006, קונטיקט. הסנאטור המאוס ג'ו ליברמן, דמוקרטי ממורכז ונאוקון שהפך שפחה נרצעת של משטר בוש, חושב שיוכל להבחר מחדש בלי בעיות. סנאטורים נבחרים מחדש, בדרך כלל, בשיעור של 98%. לג'ו מצפה הפתעה.

 

ג'ו חשב שהמפלגה הדמוקרטית תתן לו את מועמדותה לנשיאות בלי בלגאנים מיותרים. הוא טעה. קבוצה של בלוגרים דמוקרטים מהפלג הזועם מארגנים לו פריימריז. הם שולפים מהנפטלין טיפוס לא מוכר בשם נד למונט, ומתחילים להאביס אותו בתרומות ובהתנדבויות. בפריימריז הראשונים שבהם שיחקו הנטרוטס תפקיד מכריע, באוגוסט, הם מביאים לתבוסתו של הסנאטור המנוסה: נד למונט הופך, הרבה בזכות המגה-בלוג The Daily Kos, למועמד הדמוקרטי לסנאט. הנטרוטס חוגגים.

 

השמחה הופכת לאפר בנובמבר. ג'ו החמוץ, שרץ עכשיו כ"דמוקרט עצמאי", מביס את למונט בהפרש של עשרה אחוזים, ועכשיו מה שהיה מושב דמוקרטי בטוח בסנאט מונח בידיו של אדם נקמני, קטנוני, בזוי – שיודע שלא ייבחר מחדש ולכן הוא לא חייב לדמוקרטים דבר. במהלך הקמפיין של 2008, יפעל ליברמן שוב ושוב לטובתו של המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין, ואף ישא נאום למענו בוועידת המפלגה הרפובליקנית. אחרי בחירות 2008, הוא מאיים על הרוב הדמוקרטי בסנאט ומסוגל לשתק את פעילותו, משום שנהלי הסנאט דורשים 60 קולות כדי לסיים דיון ולעבור להצבעה. לדמוקרטים אין 60. הם יזדקקו לליברמן.

 

*           *            *            *            *

 

2007-2008. ברק אובמה מחליט לרוץ לנשיאות. אין לו שום שליטה במנגנוני המפלגה הדמוקרטית; הוא נמצא בדיוק באותה נקודה כמו דין ב-2004 – אבל האקלים הפוליטי השתנה, כשבוש זוכה לאחוזי תמיכה המזכירים את אלה של לולמרט כאן.

 

אובמה אוסף סביבו פליטים מקמפיין דין. הם מנוסים יותר. הם מתחילים, במהירות, לבנות קמפיין רשת. אבל זה קמפיין רשת אחר, בין השאר משום שהרשת היא אחרת: יוטיוב ופייסבוק מוכרים לציבור הרחב. הקמפיין מתמקד בפעילות בשטח – הוא משתמש ברשתות חברתיות כדי ליצור תאי-אובמה בכל עיירה – ובגיוס כספים. בלוגים ויצירת קהילות סגורות, מעריצות-עצמן, מעניינים אותו הרבה פחות. הדיניאקס, כאמור, למדו לקח.

 

אובמה והדיניאקס משנים את המשחק. באמצע 2007, כבר יש לו יותר כסף מאשר לדינוזאור המפלגתי, בילארי קלינטון. בילארי פונים לתורמים גדולים ומסתמכים על הצ'יפים הדמוקרטיים הישנים בערים; אובמה והדיניאקס פונים לתורמים קטנים ומבקשים מהם תרומות קטנות – אבל תרומה כל חודש, כל שבוע. משהו שאפשר לפרוט. הם עוקפים את המנגנון המפלגתי; למעשה, הם יוצרים מנגנון-נגד.

 

באיווה, מביס אובמה את בילארי. מכאן מתנהל קמפיין מתוכנן היטב, שעושה קרקס מהמוסכמות הישנות. שם המשחק הוא ריסון: לא נגררים להכפשות, לא נגררים למלחמות, לא חוזרים לימים הרעים של בילארי נגד כל העולם מאמצע שנות ה-90. הסיסמא היא No Drama Obama.

 

כשזה נגמר, ג'ון מק'קיין הולך הביתה, לאחר שאיבד את שמו הטוב (פוסט על כך, בתקווה, בקרוב); המפלגה הרפובליקנית מרוסקת; בילארי עדיין לא יודעים איך יחזירו את חובותיהם; המנגנון המנצח של אובמה מתכונן להמשיך להשתמש ברשת כדי לנהל נשיאות מקוונת.

 

*           *            *            *            *

 

אמצע 2008-נובמבר 2008: דב חנין רוצה להיות ראש עיריית תל אביב. הוא פונה אל הבלוגוספירה הישראלית; אין לו כמעט בסיס אחר. אבל הבלוגוספירה הזו דומה הרבה יותר לדיניאקס של 2004 מאשר לאלה של 2008.

 

דב חנין זכה לקולותיהם של 34% מתושבי תל אביב שטרחו לבוא להצביע. אלה, כרגיל, היו מיעוט: פחות מ-37% מהם עשו את חובתם האזרחית. זה עדיף על 26 האחוזים של 2003, אבל לא בהרבה. חנין זכה לכ-12% מכלל בעלי זכות ההצבעה. זה הכל. אלו שלא הצביעו נמצאים, למעשה, בטור של חולדאי: אי הצבעה היא הסכמה – מתוך מחדל, מתוך אדישות, מתוך טמטום, אבל הסכמה – למשטר השורר. אם הוא לא מרגיז אותך מספיק כדי שתקום מהכורסא, כנראה שאתה בעדו.

 

הבלוגוספירה הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד לצידו של חנין, כנראה עדיין לא מבינה איך זה קרה לה, איך אחרי כל המאמץ והיזע וקצת הדמעות, אחרי ההבטחות לשחר של יום חדש, זה נגמר ככה.

 

חלק ניכר מהתבוסה, חלק הארי, לא מונח על גבה. בחירות הן כמעט תמיד עניין דמוגרפי. לרוב התל אביבים היה טוב עם חולדאי. הוא לא נטול בעיות, אבל הוא בסדר. ידידה שלי, מהזן הקטן והולך של ילידי תל אביב, אמרה לי משפט חכם מאד היום: "אני לא חושבת שחולדאי הוא ראש עיר גרוע. אני זוכרת את העיר תחת צ'יץ' ותחת מילוא. היא השתנתה מאד, וברוב המקרים לטובה. למי שבא מבחוץ, מי שלא זכר אותה כמו שהיתה פעם, קל להתלונן". היא, אגב, דווקא תמכה בחנין, אבל לא חשבה שחולדאי הוא דמון מרושע ושכל תומכיו הם שכירים. הם שכנים וקרובי משפחה שלה.

 

ואכן, המאבק קיבל גוונים של ילידים מול מהגרים. הילידים לא רוצים, ברובם, לחיות בעיר שהיא סמל, במשהו שאין לו הפסקה; הם רוצים לחיות בעיר מתפקדת. כבישים חשובים להם יותר ממועדונים. הם לא באו לתל אביב כדי למצוא את עצמם; הם נולדו בה.

 

מהבחינה הזו, הדבר הגרוע ביותר שהחניניסטים יכלו לעשות היה לצאת עם המודעה המתנשאת ההיא של "זו לא העיר שלי", המודעה עמוסת המפורסתמים ההיא. מפורסתמים אינם התל אביבי הממוצע. רוב התל אביבים עובדים, ולא בתקשורת או בדוגמנות. הם לא מתחילים את יום העבודה בעשר, באיזה בית קפה.

 

היה המועמד עצמו, שלא היה נטול בעיות. דב בוריס חנין הוא קומוניסט ואנטי ציוני. הוא גם לא כל כך רציני: מהיום, תל אביב רשמית לא מעניינת אותו יותר. הרשימה למועצת העיר תסתדר בלעדיו. הוא שב לכנסת. אורח נטה ללון.

 

עם כל אלה, להוציא אולי הקומוניזם (מי שממשיך לתמוך בתורה הרעילה ההיא גם כיום, לאחר שאנחנו יודעים על מאות מיליוני קורבנותיה; מי שמשתייך למפלגה שהריעה לקשר של הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'ב ב-1991, דומה בעיני למכחיש שואה), אפשר היה להתמודד. אפשר היה לומר שאי אפשר להיות ציוני וגם להיות ראש עיר שאת השם האחרון שלה מעדיפים לשכוח, שהזניחה את העיירה הערבית שכבשה והורישה אותה במשך שישים שנה; שהתייחסות הוגנת לכל תושבי העיר מחייבת אנטי-ציונות; זו היתה תשובה הגונה יותר. אבל היא היתה מסבכת את "עיר לכולנו", שפנתה לבליינים, להייטקיסטים, ולשאר סולדים-מפוליטיקה, בצרות רבות. היא גם היתה מחסלת את שאריות הסיכוי שלהם בדרום העיר.

 

והיה גורם הזמן. דומה היה שהבחירות הגיעו במפתיע, אף שמועדן היה ידוע שנים מראש. חנין נבחר לעמוד בראש התנועה פחות משלושה חודשים לפני הבחירות (עוד סימן, אגב, לחוסר רצינות). משך הזמן הזה לא אפשר בניית קמפיין שיתבסס על תרומות קטנות, ויצר מצב של אלתור תמידי ומתמשך.

 

והיו, למרבה הצער, אנשי הקמפיין עצמם.

 

*           *            *            *            *

 

הקמפיין היה בועתי, היסטרי, פרוע, ברוטלי. נתחיל מהבועתיות: בשלב מסוים ניסו אנשי הקמפיין לטעון שהם מנצחים – משום שהטרנדים בגוגל הראו הרבה יותר עניין בחנין מאשר בחולדאי.

 

מבזק: רוב משתמשי הרשת לא עורכים ולו חיפוש גוגל אחד ביום. רק 60% מהם משתמשים במייל פעם אחת ביום או יותר. רוב חיפושי הרשת מתבצעים על ידי "משתמשים כבדים" – פרופיל שמתאים יפה מאד לפעילי חנין, אבל לא לרוב מוחלט של האוכלוסיה. החניניסטים נעו בתיבת תהודה שיצרו לעצמם.

 

תיבת התהודה הזו התפשטה לבלוגוספירה, שתמיד היתה קבוצה סגורה למדי. כשכל הבלוגרים הכבדים הם תומכי חנין, כשכל האנשים שאתה מסתובב איתם תומכים בחנין, פשוט לא סביר שלא תנצח.

 

וגרוע מכך: האזרח הפשוט שמעדיף את חולדאי הופך לתופעה לא הגיונית. הרי זה לא יכול להיות שמישהו יעדיף את חולדאי – זה לא הגיוני, כל מי שאני  מכיר אומר את זה. ומכאן לתופעה המכוערת ביותר של הבחירות הדרך היתה קצרה.

 

צריך לומר את זה במפורש ובלי סנטימנטים: תומכי חנין זיהמו את השיח הישראלי. בחודש האחרון, חלק ניכר מהבלוגים שלהם שקראתי היה עסוק בציד מכשפות. כל מי שהעז למתוח ביקורת על המשיח האדום, או על ציד המכשפות עצמו,  הפך מיד ל"מגיב בשכר".

 

אין האשמה חמורה מזו. אפשר לזהות טרול – די בקלות – ולטפל בו בהתאם. הרשת, והאנונימיות, פורצות פתח נרחב למשועממים עם יותר מדי זמן על הידיים שסתם רוצים להעלות למישהו את הסעיף. אבל האנשים הללו, אף שהם מטרד, הם לא שכירי-דעה. ההאשמה שיריבך בוויכוח במכוון איננו אומר אמת, שהוא מזהם את השיח תמורת תשלום, היא האשמה כבדה; היא זקוקה להוכחות; הוכחות כאלו מעולם לא הוצגו; התוצאה היתה תפיסה שמי שאיננו משלנו הוא בהכרח הבזוי שבאנשים. היא גם פטרה את החניניסטים מהצורך להתמודד עם טענותיהם של מתנגדיהם.

 

כשכתבתי פוסט קצר שהסביר מדוע אני לא אצא לקמפיין בעד חנין, היה קשה לפטור אותי כ"מגיב בתשלום", אז התגובה היתה שאני דווקאי. אחרים טענו שלא היית הוגן, משום שלא כתבתי פוסט נגד חולדאי. נסיונותי להסביר שאם הייתי חייב לבחור בין שניהם הייתי בוחר בחנין, אלא שאני לא חושב שהוא המושיע של הדור, היו קצת יותר מדי מורכבים מבחינת החניניסטים. הם רוצים אותך רק כשאתה לחלוטין בצד שלהם. ההיסטריה הגיעה לידי כך שתומכי חנין גלשו למוטיבים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים –  "זה לא קורס בחוג לספרות… אניני שיח…" – שהשתלבו נהדר עם התנשאות ("אני לא מכיר את כל תומכי חנין, מכיר איזה מאה. וכל המאה עושים בית ספר בהבנה של המרקם התרבותי-כלכלי-פוליטי-חברתי האורבני לכל מאה תומכי חולדאי שתזרוק עלינו"). וזה היה רק טוקבק אחד של צביקה בשור. אחרים נקטו בשיטת ה"אם אתה לא שלנו, אתה של חולדאי". ואלה אמורים להיות אנשי שמאל, שמסוגלים להבחין בניואנסים.

 

הקפקאיות הגיעה לשיאה כשציד המכשפות הגיע לכדי פרסום כתובות איי.פי. של "מגיבים בשכר", שאיך לומר, התבררו כאנשים שלא היו מגיבים בשכר. בשלב הזה הבלוגוספירה כבר נכנסה לסחרור סביב עצמה, דנה – כהרגלה – בעצמה ולא במצב. קבוצה של שמאלנים ליברלים התנהלה כמו סטאליניסטים מן השורה, כשכל העידון עף מהחלון וכשכל ביקורת – ביקורת שהיתה עשויה להועיל! – נתפסת כהתקפה בזויה, תחת התירוץ שאי אפשר לחשוב בזמן בחירות, שזה זמן של הכרעות ולא של מחשבות והיסוסים. בקצרה, כפי שאמרה הידידה שלי, היא תמכה בחנין – אבל האנשים שלו דחו אותה.

 

זה לא הוסיף כבוד לשורה של אנשים טובים – באמת, בלי שום ציניות – שנכנסו לוורטיגו. אני מכיר את זה, הייתי שם, אני יודע איך זה, ואני יודע שכשאנשים אומרים לך שאתה מסתחרר, כנראה שזה נכון.

 

וכמו עם הדיניאקס של 2004, צריך לשלוח אליהם יד, לעזור להם לקום מהרצפה, ולהתחיל להכין, יחד איתם, את קמפיין הרשת הבא – חכם יותר, מפוכח יותר, שיכור פחות מאידיאולוגיית-רשת, מחובר יותר לשטח. כמו הדיניאקס של 2008. כמו אובמה. הפסדנו הפעם. ננצח בפעם הבאה. ישראל הליברלית סובלת ממחסור חמור באנשים טובים שיילחמו למענה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על החניניסטים.

 

(יוסי גורביץ)

חוסר יכולת למשול

הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.

 

הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.

 

זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.

 

מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.

 

דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.

 

לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.

 

למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.

 

זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?

 

היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?

 

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נסבלת של התביעה

יאיר לפיד מסתבך והולך: עוד הוא מתמודד עם תביעת דיבה מצד המתנחל חננאל דיין, ובעוד נחשפים במשפט הזה פרטים מביכים על שיתוף הפעולה בין יאיר לפיד ובין העלוב אלעזר שטרן, שעל פניהם מסבכים את שטרן בהוצאת דבר מרשות הצבא, הוגש נגדו כתב תביעה נוסף על הוצאת דיבה.

 

התביעה של דיין בעייתית מאד. אמת, לפיד רמס אותו בעפר (בטורו הוא השתמש שוב ושוב במילות גנאי החורזות עם 'חננאל' – 'המחלל', 'הסובל', 'המשתולל' ועוד רבים) – אבל דיין, משהחליט לבצע את המחאה הפומבית ביותר שבאפשר, סירוב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטקס בבית הנשיא, הפך את עצמו במו ידיו לדמות ציבורית. ודמויות ציבוריות חשופות לסאטירה.

 

אם לדיין יש עדיין שריד של טענה להשען עליה, ולמשפטו יש טעם ציבורי כלשהו – חשיפת פרשיית שטרן, למשל – הרי שלתובע החדש של לפיד אין אפילו את זה. תושב שכונת אלעזר בכפר סבא, אחד יוסף ויינשלוס, תובע את לפיד על הוצאת לשון הרע משום שלפיד השווה בין התנהלות ועד מקומי במקום (שהתנגד להקמת הוסטל למפגרים בשכונה) ובין השמדת הנכים של הנאצים.

 

עכשיו, אין ספק שהיתה כאן הגזמה מסוימת. יש הבדל ניכר, שלפיד מתעלם ממנו, בין התנגדותם של אנשים לנוכחותם של אחרים בסביבתם ובין תמיכה בהשמדתם. וכשויינשלוס אומר שנגרמה לו עוגמת נפש יתרה כשלפיד שאל "מי הוריהם של האנשים הללו", בעוד שהוריו הם ניצולי שואה, זה נשמע אמין. לטענת תושבי השכונה, ההוסטל המדובר היה אמור להיות השלישי – ועל פניו זה נראה קצת מוגזם במקום שיש בו רק 90 משפחות.

 

אבל הוצאת דיבה לא היתה כאן. לפיד לא נקב בשמו של ויינשלוס. ובלי שם, או רמיזה בוטה, אי אפשר לטעון להוצאת שם רע. דיין יכול לטעון, לפחות, שלפיד ביזה אותו אישית; לויינשלוס אין אפשרות כזו.

 

אז למה התביעה הוגשה? כי אפשר. כי זה קל יחסית. כי יקח שנתיים לבית המשפט לזרוק את התיק מכל המדרגות. כי זה יקנה מעט פרסום למר ויינשלוס. ובעיקר, משום שרוב האנשים שירצו אחרי זה לכתוב על הסיפור הזה יחשבו שוב.

 

התופעה הזו פושה בישראל. אתר הספורט וואן תובע את הבלוגר ייגרמאסטר על כך שכתב עליו דברים לא נעימים. כפי שתואר כאן, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן ניסתה לסתום לי את הפה. אתר הקונספירציות דבקה ניסה לסתום לבלוגר אחר, “עמוס חוקן", את הפה, כשחשף חלק מהפנטזיות היור פרועות שלו. יש מקום לחשוד שמדובר בתופעה.

 

הנפגעים האוטומטיים הם בעיקר בלוגרים. הם קטנים, אין להם גב משפטי, ולרובם אין את ההשכלה העיתונאית שתאפשר להם לדעת מה מותר ומתי הם חורגים. בארה"ב הקימו הבלוגרים העוסקים בביקורת תקשורת ופוליטיקה איגוד; אולי צריך לשקול הקמת איגוד דומה גם כאן, אחרת כל מי שיש לו כמה שטרות להרעיף על עוכר דין, יוכל לסתום פיות.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ללא מילים

(יוסי גורביץ)