החברים של ג'ורג'

אבל ברוטוס הוא איש ערכי

נתחיל בצד החיובי: בעקבות פרשת גלנט, מתחילים לבחון כל מועמד צבאי לתפקיד בכיר בקפידה, וזה טוב. כך למדנו שראש הממשלה רוצה למנות לראשות המל"ל אדם – הגנרל בדימוס יעקב עמידרור – שסבור שאין מוסר מלחמה ושבחיילים פחדנים צריך לירות.

אם לדייק, עמידרור אמר שחייל שמסרב להסתער "במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית סוהר". אם למישהו היה ספק כלשהו, עמידרור – שמנגיד את הליברליות עם הנורמליות – הוא לא ליברל. אחר כך, כשראה שסר מעליו עונג המינוי, הוא מיהר לתקן את עצמו ולומר שהוא בעד העמדה לדין, לא רצח חיילים המומים בשדה הקרב. נו. אני נוטה להאמין לדברים שאמר כששוחח לפי תומו.

מעבר לדימוי האוטומטי שהעלה עמידרור אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים – של יחידות הנ.ק.וו.ד. החמושות במקלעים שירו בגבם של חיילי הצבא האדום הנסים – יש כאן עניין נוסף. עמידרור הוא דוגמא מובהקת לדתיים הלאומיים ה"ערכיים", שכל כך אוהבים (בעיקר הם עצמם) להעלות על נס. הוא כל כך ערכי, שאת החילונים הוא כינה פעם – בבוז – "גויים דוברי עברית".

הבעיה היא שהמילה הזו, "ערכים", מסמנת ערכים מסוג אחד בלבד, שמרני-דתי. לא במקרה ייבאו אותה השמרנים הישראלים מארה"ב, שם היא מזמן נחלתו של הימין. "פטריוטיות" היא ערך בישראל; "סובלנות", לא כל כך, "שוויון" ודאי שלא. אז הבה נסתכל על הערכים של עמידרור, הלפיד של מחנה החיילים חובשי הכיפה.

הרעיון שחייל צריך להרוג "כל מי שמפריע לו לביצוע המשימה" – התשובה של עמידרור לשאלה האם מדובר גם בילד בן חמש לא ברורה, כנראה לא במקרה – מציב את עמידרור לא רק בצד ההיסטורי של ג'ינג'יס חאן, סטאלין והיטלר, אלא גם במחנה של כותבי "תורת המלך" והרב ישראל רוזן, שקורא לאמץ "מוסר יהודי" (שהוא בעצם מוסר גרמני "קסנופובי, רגשני, אנארכי"). בקיצור, עמידרור – כמו ההוגים המובילים בציונות הדתית, שהם קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו – אימץ את מוסר הלחימה הנאצי, בשינוי קל: אם הנאצים האשימו את המוסר היהודי ברכרוכיות שהובילה ליצירת חוקי המלחמה, הרבנים דוחים בזעם את העלילה הנאצית ומטילים את האשמה, במידה רבה של צדק, על הנצרות. ראשיתו של ההומניזם האירופי בתפיסה – שלא היהודים ולא הנאצים היו מוכנים לקבל – שכל בני האדם שווים בפני האל, וזו תרומתה העיקרית, יש שיאמרו היחידה, של הנצרות למין האנושי.

אבל, רגע. לתנ"ך יש תפיסה אחרת לגמרי מזו של עמידרור באשר לפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו". כותבי התלמוד אינם משנים את ההלכה הזו; הרמב"ם מסייג אותה, ואומר שמי שנתקף פחד בעת המלחמה עצמה עובר ב"לא תעשה", ואף מאשים אותו בכך שהוא מסכן חיילים אחרים, אבל ספק גדול אם אפילו הוא היה מתיר את דמו של יהודי טוב שנתקף פחד, ומתיר לתקוע לו כדור בראש; הוא לא קובע עונש לחייל במצב כזה. ספק גדול יותר אם היה שופט אותו אחר כך.

אז מאיפה צץ פתאום צו המשמעת של הוורמאכט בפיו של היהודי הערכי עמידרור? הרי אין לחשוד בו שהוא לא מכיר את היחס של התנ"ך והתלמוד לאנשים שאינם ערוכים לקרב. מאיפה הנוקשות הרצחנית הזו, לירות בחייליך שלך? האם עמידרור באמת חושב שחיילים שהרגע ראו איך המפקד שלהם רוצח חייל שמסרב להסתער יהיו חיילים טובים יותר? שהם לא יחשבו, למשל, שהוא בודד והם רבים, ויש הרבה עופרת באוויר, ומי ידע? האם הוא חושב שחיילים ימשיכו להתגייס ליחידות קרביות, אם ידעו שיש סיכוי שאם בסערת הקרב המפקד שלהם חושב שהם מתמהמהים, הם יחטפו כדור בראש? מה יהיה המורל של חיילים שצריכים להסתכל לא רק קדימה, אל האויב, אלא גם אחורה, אל המפקד?

עמידרור יודע את כל זה. ברגע של יושר אישי, אם הוא עדיין מסוגל לו – הקצונה והשררה משחיתים נפשו של אדם, והוא היה קצין כל חייו – הוא כנראה גם יודה בכך. אבל הוא מעדיף להעלים עין מהסתירה הזו, החדה כל כך, בין ההלכה והמסורת היהודית שהוא מחויב להן ובין הפתרון שלו לבעיית חייל פחדן.

והסיבה לכך היא שמרגע שנשמת את אדי הרומנטיזציה הקסנופובית, הרגשנית, האנארכית של הנאציזם, אתה מחויב לה וקודם כל לה. במשוואה היודו-נאצית, החלק הנאצי יקבל משקל, החלק היהודי יזוז אחורה. ואם נלמד את זה מפרשת עמידרור, אז הוא את תרומתו לישראל כבר העלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הודה נרגשות לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש והסיוע לפדופילים, על כך שפטר את העם היהודי מאשמת רצח ישוע. קשה להאשים את נתניהו – מעטים מנהיגי העולם שמוכנים כיום לקבל ממנו מסר כלשהו, לבנדיקטוס לא יהיו הרבה ברירות – אבל זה מעלה שתי תהיות. ראשית, זו הפעם השניה שנתניהו עושה את זה, אחרי שהתרפס בפני קסטרו. עד כדי כך המצור מעיק עליו? ושנית, לא היה אף אחד בלשכת נתניהו שהלך לעשות שיעורי בית וגילה שבנדיקטוס בסך הכל חזר על עמדת הכנסיה במסמך הרשמי Nostra Aetate מ-1965? שהעיתונות הישראלית לא יודעת את זה, מילא, אבל לשכת ראש הממשלה?

הערה מנהלתית א': היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שלעולם לא ייאלץ להפנות את גבו ליעקב עמידרור.

הערה מנהלתית ב': כצעד של כניעה לאדוננו, מורנו ורבנו מארק צוקרברג, מופיע כעת בבלוג כפתור Like.

(יוסי גורביץ)

שתיקת הרבנים

נתחיל במילה טובה לרועי שרון, שפרסום הכתבה שלו – על הספר החדש להלכות הריגת גוי – מוכיח שהוא עיתונאי ולא תועמלן, כמקובל במחנה שלו. תועמלן היה קובר את הכתבה הזו, לא הופך אותה לכותרת ראשית.

שני רבנים מישיבה ביצהר, יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו ספר, "תורת המלך", שמסביר את הלכות הריגת לא-יהודים. בהתחלה, כמקובל, מגיעה הקריצה בדבר "חשש איבה" ו"חילול השם", ואחרי הכסת"ח הנדרש הם מגיעים לתכלע'ס – מתי מותר לרצוח לא-יהודים.

לשני האנשים האלה יש, כמו שאומרים, עבר. בהנחה שאין שני יוסי אליצור ביצהר, האחרון התייחס לרוצח אשר וייזגן כמי שבמעשיו "הסיר את החרפה מעל עם ישראל"; שפירא נחשב לאחד הרבנים המקובלים על נוער הגבעות ואחד מאלו שאחראים לפעולות התגמול של המתנחבלים, המכונות "מדיניות תג מחיר". הוא אף התיר לחלל את השבת כדי לבצע פעולת תגמול שכזו. שלא במפתיע, שפירא הוא חב"דניק ומחסידיו של מי שהוא אולי הרב המסוכן ביותר בישראל, יצחק גינצבורג. לפני יותר מעשור הוגש כתב אישום כנגד יצחק שפירא כלשהו מיצהר באשמת תקיפת שוטרים ופריצה לבית ספר פלסטיני, במהלכה קרע דגל פלסטין. בהחלט יתכן שמדובר באותה הבהמה. גם רשימת האנשים שכתבו "הסכמות" לספר – גינצבורג הנזכר לעיל, דב ליאור, יעקב יוסף – לא צריכה להפתיע אף אחד.

מכתבתו של שרון עולה שמדובר בספר מושקע בן 230 עמודים. יש שם כמה פנינים. החביבה עלי היא זו שנחבאת אל הצד: "כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו". ראוי, ראשית כל, להתייחס לכך ששפירא ואליצור מדברים במפורש ובלא רתיעה על "מלכות", ושנית לכך שבעצם הם הוציאו דין רודף פחות או יותר על כל מתנגדיהם הפוליטיים, יהודים בכלל זה. זה לא צריך להפתיע אותנו, כי זה בדיוק מה שעשה ישראל רוזן לפני יותר משנה, ועד כמה שידיעתי מגעת, הוא לא הועמד לדין. החלק הזה של חומת הברזל של המציאות, שאמורה למנוע מגדר "דרכי שלום" מלקרוס התמוטט לגמרי.

הלאה. תועמלני חובשי הכיפות מיהרו לטעון שספרם של שפירא ואליצור דן בכלל בדיני מלחמה ומה אתם רוצים ובמלחמה כמו במלחמה. זה רחוק מלהיות מדויק: הם הופכים את כל אזרחי האויב למטרה – "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת". שפירא ואליצור אף קוראים לרצח ילדים מכוון: "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם." אלה לא חוקי מלחמה, אלא אם מדובר בספר התקנות של האס.אס.

אה, כן, "שבע המצוות": נקודת התורפה של מגלגלי העיניים חובשי הכיפות. "כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר," כותבים השניים. לא מצב מלחמה ולא נעליים, סתם קנאות. ואחת משבע המצוות היא פרצה נהדרת: היא אוסרת על עבודה זרה. בינגו. שפירא ואליצור נתנו היתר לרצוח את רוב אוכלוסיית העולם.

טענה נוספת של מגלגלי העיניים היא שהספר לא מזכיר במילה ערבים או פלסטינים. זו, למעשה, נקודת נגד: היא מעידה על שנאת המין האנושי של היהדות ההלכתית, שאיננה תלויה באיבה ספציפית. די בכך שאדם איננו יהודי, או איננו משועבד ליהודים, כדי להתיר את דמו. ההלכה, כידוע, איננה עונשת הריגת לא יהודים בידי יהודים.

נו. זה לא היה מפתיע במיוחד. אבל רגע, מה הצליל הזה שאני לא שומע? אה, כמובן: מחאתם של "הרבנים המתונים". שלמה אבינר נקט בהתחמקות המקובלת של "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" – אותה טקטיקה של אימאמים שאומרים שהאיסלם אוסר על פגיעה בחפים מפשע, תוך גיחוך מובלע והנחה שבני שיחם הבורים לא יודעים שבעת ג'יהאד אין חפים מפשע או ששפירא ואליצור לא דיברו על רצח "סתם" אלא מתוך קנאות לקיום "שבע המצוות". הכתב הממוצע אפילו לא ידע מה זה. מן הראוי לציין שבין אבינר ואליצור קיים סכסוך ישן, שאבינר לא טרח להזכיר. אליקים לבנון לא טורח לעשות אפילו את זה ופשוט לא ברור לו אם היה חכם לפרסם את הספר דווקא עכשיו. הוא גם מגלגל את האשמה לפתחו של זאב שטרנהל דווקא, שאחד מהמחנה של לבנון ניסה, כזכור, לחסל. והחוצפא תשגא.

חיים נבון אומר שהוא לא קרא את הספר, ועל כן לא יוכל להתייחס אליו, וחוזר על ההתחמקות של אבינר בדבר "חפים מפשע". אורי אורבך מצא התחמקות אחרת: "אני מציע לרבנים כותבי הספר, שבמקום להתעמק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים." הרב שרלו, שבדרך כלל זמין מול כל מיקרופון רענן, נעלם לאיזה בונקר. כנראה ששאר רבני צה"ר נמצאים שם איתו. אבל על מידת ההומניזם של שרלו כבר עמדנו.

כששפירא הורה לחלל שבת קמה זעקה קשה בקרב הרבנים. כשהוא מתיר את דמם של ילדים ושל יריבים פוליטיים, דממה. אלה האנשים, זה טיבם.

(יוסי גורביץ)

האם חל דין רודף על הרב ישראל רוזן? הזמנה לדיון תיאורטי

ריח גוויה עולה באפי. תהיה זו הלוויה שופרא דשופרא. אולי רצוי לדון בשאלה אם את הרב ישראל רוזן צריך לחסל.

 

לפני כחודש כתב רוזן על הצורך הדחוף בנקיטת "דין רודף" כנגד אנשי השמאל, במיוחד כנגד אנשי "שלום עכשיו". רוזן עטה על עצמו את התירוצים הרגילים ללמה, בעצם, זו לא הסתה לרצח – אבל, כפי שהסברתי, הפעם השקר היה גס מדי: דין רודף מיועד לביצוע במיוחד כשאין בית דין, ההלכה שמצטט רוזן אומרת זאת במפורש.

 

למעשה, הרב רוזן הוציא דין רודף על השמאל כולו – אז יש לקוות שהוא יקבל ברוח ספורטיבית את העובדה שאני דן בדין רודף עליו. ואם יגיעו אלי אנשי הפרקליטות, אומר שאני כמובן לא אתמוך בכך שמישהו יפוצץ את רוזן במטען צד, יחורר אותו ככברה בכמה צרורות, ישליך לעברו רימון, או סתם יעשה בו מעשה  פנחס בזמרי; לא, אני לא אתמוך – אבל כמו רוזן, גם לא אגנה. יש להבהיר שאני לא קורא לחיסולו של רוזן; זו תהיה עבירה על החוק. אני פשוט חושב שזה עשוי, אולי, להועיל לאווירה הציבורית.

 

אחרי הכל, מצב שבו צד אחד יורה בצד האחר והצד השני משתדל לא לעשות כלום לא יכול להמשך.

 

*           *            *            *            *

 

רוזן הוציא את דין הרודף שלו לפני כחודש. הוא לא נחקר אז, סביר שלא ייחקר גם עכשיו. למערכת החוק בישראל אין ביצים להתמודד עם רבנים ופסיכים דתיים. הימין הדתי כבר התחיל לילל, בעקבות נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, ש"טופלים עלילה על ציבור שלם".

 

אבל זו לא עלילה. מנהיגי הימין השפוי בישראל מיהרו לגנות את הפיגוע, ואפשר להאמין להם. דן מרידור, דוד לוי, ואפילו בנימין נתניהו – עם כל פעולותיו ערב רצח רבין, במיוחד נאומו בכיכר ציון – מעולם לא השתייכו למחנה הפסיכים. נתניהו ניסה לרכב על הנמר, ויש לזקוף זאת לחובתו, אבל הגינויים שלו למעשי חובשי הכיפה היו אמיתיים.

 

לחובשי הכיפה יש בעיה. הטרוריסטים הם בשר מבשרם. הם מיישמים הלכה למעשה את האידיאולוגיה, זו הנלחשת כשאין עין זר בסביבה. הם נתפסים, פעם אחר פעם, כ"פנחסים" ההולכים לפני המחנה. הגינוי של חובשי הכיפות תמיד מגומגם, תמיד מלווה ב"אבל", תמיד עורך השוואה מוסרית בין הקורבן ובין המתנקש.

 

הטוקבקים, אותו ביטוי נאמן לעקרב הדתי-לאומי, מיהרו לצווח שההתנקשות בשטרנהל היא פרובוקציה של "המחלקה היהודית" – אותה חיה מיתולוגית שפעם אחר פעם נכשלת בלכידת המחבלים היהודיסטים ובהרשעתם. מנגד, כמובן, הם שבו והביאו את ציטוטיו של שטרנהל על הצורך להחריב את עפרה בטנקים ועל כך שחסד היו הפלסטינים עושים עם עצמם לו התמקדו בחיסול מתנחלים במקום לרצוח אזרחים ישראלים. כלומר, בפרפרזה על דבריו של אותו אב לאחד מטובחי מאי ליי: “לא עשינו את זה, ובכל מקרה הגיע לו".

 

הייתי מתייחס בפחות ספקנות לקינות הנהי של הכתומים אלמלא היה לי זכרון ארוך; אלמלא זכרתי מה קרה ליואל בן נון כשהעז לפרוץ את חומת השתיקה לאחר רצח רבין ולנקוב בשמות המסיתים; אלמלא זכרתי שאוהד ברט, שניסה להתנקש ביוסי שריד אחרי רצח רבין, לא הורחק מתנועת "בני עקיבא", בה שימש כמדריך, ואף התקדם בחיים והפך למועמד לכנסת מטעם "האיחוד הלאומי"; אלמלא זכרתי איך חיבקו חובשי הכיפות את אלו שתקפו פיזית את שולמית אלוני ויעל דיין; אלמלא זכרתי את הנוער הנפלא של "בני עקיבא" רוקד בפולין עם קבלת הידיעה על רצח רבין, ואת בקבוקי המשקה שנפתחו בתפוח.

 

ואני יודע שמה שעומד בינינו ובין הזוועה היהודיסטית הוא חומת ברזל שתפקידה למנוע מהפנטזיה הרצחנית לגלוש למציאות. ואני יודע שהדבר היחיד שימנע מרבנים כמו רוזן ללהג בחופשיות רבה כל כך על רצח יריביהם הפוליטיים הוא תגובת-נגד נחושה. כל מה שעומד בין מצוות רצח העם של היהדות ובין התממשות הן "דרכי שלום", שקורסות מיד כשיד ישראל תקיפה.

 

אז אפשר להבין אנשים שיחליטו שהגיע הזמן לגדוע את היד הזו, שהגיע הזמן להבהיר לרבנים – תיאורטית, רוזן נשמע כמו התחלה טובה – שיש מי שיידע לגבות מהם מחיר על רצח, גם אם רשויות החוק מתות מפחד. אחרי הכל, אם תהיה תגובה נחושה, אם רבנים יחוסלו, סביר שרבנים אחרים, מאלה שמדברים בחופשיות על "מהפכה אמונית" ותפיסת השלטון, יתחילו להרהר שוב בחשיבותן של "דרכי שלום". יכול להיות שכדי שנגיע למצב המבורך הזה, כמה מהם יצטרכו להתפוצץ. ויכול להיות שיש אנשים, קצת יותר חמושים ממני וקצת פחות ספקנים ממני, שכבר מתחילים לדון בשאלות פרקטיות יותר, כמו סוגי חומר נפץ ונתיבי מילוט.

 

כי הם יודעים, הרי, שאם יימצאו המפגעים בשטרנהל, דינם לא יהיה כדין מחבל פלסטיני. אף שהם גרים בשטחים, הנמצאים תחת שיפוט צבאי, הם לא יחוסלו מהאוויר. הם ייעצרו, ייחקרו, יישפטו – ואם יורשעו, ישוחררו תוך זמן קצר. זו הדלת המסתובבת שלנו, והיא בעליל לא מרתיעה את היהודיסטים.

אז אולי – אולי  יש מי שיחשוב כך– יש צורך בהרתעה אחרת; אולי – אולי  יהיה מי שיחשוב כך – במצב שבו החוק אינו מצליח להגן על אנשי השמאל, הם צריכים לוותר עליו ולחזור אל החוק הטבעי. אולי – אולי יהיה מי שיחשוב כך– הגיע הזמן שחייהם של רבנים מסיתים ושלוחיהם המוסתים ישובו להיות אכזריים, חייתיים ובעיקר – קצרים.

 

וזו, כמובן, פניה ישירה לרשויות החוק, כדי שיזיזו את התחת. הרי אין בישראל עונש מוות ולא יעלה על הדעת שאיש הישר בעיניו יעשה. חיים תחת החוק הטבעי יבטיחו חיים חייתיים וקצרים לכולם, לא רק לרבנים. המצב הרצוי, האידיאלי, הוא כמובן שרשויות החוק יעשו את חובתן, אבל קשה להאמין שזה יקרה. על כן יש לדון באפשרות שאנשים שהחוק לא מגן עליהם, בפועל, יקחו – בלשון הביטוי המגונה – את החוק לידיים. האופציה הסבירה בעיני היא הגירה; ישראל כפי שהיא כיום, לדעתי, לא שווה מלחמת אזרחים, שזו משמעותה האמיתית של ההצעה שהובאה כאן; אבל אפשר יהיה להבין אנשים שיחשבו שדווקא כן. אם יש כאלה, כדאי שהם יתחילו להשמיע את קולם ולהבהיר שנחצו גבולות שאין לחצות, לפני שתיוותר בפניהם רק האופציה של אחיזה בלתי חוקית בנשק – וכדאי שיקשיבו להם.

 

(יוסי גורביץ)

הרב של הרייך

גם מי שהבין מזמן כי היהדות היא תנועה-אחות לנאציזם, וכי "ימות המשיח" היהודיים המדומיינים מחרידים לא פחות מעידן ה"ליבנסראום" ההזוי של ההיטלריסטים, עמד נדהם מול מאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן.

רוזן, שהשווה בעבר את הציות לראש ממשלה נבחר כחוק לציות לנירון קיסר, ושקרא לצאן מרעיתו לעזוב את גוש קטיף "ולצאת לגלות", קרא לפגיעה מכוונת ומודעת באוכלוסיה הפלסטינית הלא-חמושה, ואף טען כי "המוסר מחייב זאת".

לדברי רוזן, אישי הרוח המתנגדים להפצצה העיוורת על עזה ולהריגתם המכוונת של 24 אזרחים בחודש האחרון – והיא היתה מכוונת, משום שהיא בוצעה על אף ידיעתם של האחראים לה כי היא סבירה – "תוקעים סכין בגב האומה".

רוזן מבלבל בין דמוקרטיה ובין זכות ההגנה העצמית, בין הומניזם ובין "התחשבות הומניטרית ביושבי שדרות" (מה זה?), אבל מעמיד מעל לכל את המוסר היהודי: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה – בהלכה, באגדה ובמחשבה – רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – "זקנים נשים וטף".

אבל כל מהלך התרבות – אמנם, זהו מהלך נוצרי בעיקרו, שכן יהדות, איסלם ואנושיות אינן גרות בכפיפה אחת – הוא התרחקות מן התפיסה שאפשר לקחת אדם, לכפות אותו בהגדרה כוללנית של שייכות לקבוצה, ואז להרוג אותו בשם אותה השתייכות. משפט העמים ומשפט המלחמה, כפי שהתפתחו מימי הביניים ועד אמנות ז'נבה, עושה בדיוק את מה שרוזן מגנה: מגביל את הלחימה "ליחידים נושאי נשק", ומגן על הלא-חמושים.

רוזן צווח ש"מדינת חמאס הטרוריסטית הכריזה עלינו מלחמה וממטירה פצצות מוות ללא הרף על אזרחינו, מתוך ריכוזי אוכלוסיה תומכת ומעודדת. האם לנו אסור להשתמש בנשק דומה?" אם נתעלם מן העובדה שממשלת החמאס מעולם לא הכריזה מלחמה על ישראל, מן העובדה שכל אותם "טילי מוות" הרגו חמישה בני אדם בחמש שנים (לעומת הפצצות ההומניות של ישראל, שהרגו 31 לא-לוחמים בחודש האחרון), הרי שהתשובה היא פשוטה: כן, אסור לנו להשתמש בנשק דומה. אם הפגזת שדרות היא אקט של טרור – וזה מה שהיא – למדינת ישראל אסור להדרדר למדרגתה של כנופיית טרוריסטים.

המוסר היהודי, שרוזן הוא מייצג נאמן שלו, הוא אכן מוסר ייחודי: ההלכה היהודית אוסרת על ריפויים של לא-יהודים, גם בזמן שלום, ומצווה על הריגתם במידה והדבר איננו מעורר "איבה", כלומר – במידה וניתן להסתיר את הרצח. לשיטתם של קבליסטים רבים – והתפיסה הזו רווחת משנוטים להניח אנשים שנחשפו למשנתו של ישעיהו ליבוביץ' – "גויים" כלל אינם בני אדם, אלא צאצאיהם של שדים.

חובשי הכיפה משתדלים, כמיטב יכולתם, להעלים את המידע הלא-סימפטי הזה מעין הציבור, ובדרך כלל גם מצליחים. רוזן עשה לכולנו טובה, כשהוציא את היודו-נאציזם מן הארון, והציג את המפלצת לעין כל.

(יוסי גורביץ)