מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –
כי ירד הלילה ולא באו הברברים,
וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים
שאין בכלל ברברים בסביבה.
ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?
האנשים האלה היו איזה פתרון.
ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.
גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.
וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.
לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.
הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.
לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.
אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.
הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.
קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.
הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.
האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי גז גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'י, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.
וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.
ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.
ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות