החברים של ג'ורג'

כשאדריכל הסכם שתי המדינות מתחיל לסגת ממנו

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד כה ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם כי זה פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

beilin

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. זה הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, כי ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את זה אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל זה בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי חיי פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא היה פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי הזה ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ללכת עם הכיבוש ולהרגיש בלי

מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

hebron encircled

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

שגרה יומיומית בחברון, 2009

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אוסלו, סוף

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)