אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה
האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. חיי השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.
אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.
אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.
מאיפה להתחיל?
אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.
שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.
שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? כי אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא זה שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, זה המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.
אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.
ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”
טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:
ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,
הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים
יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…
כבר עת לזכור זאת, חברים.
ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.
ישיבתו היא חוק.
היא צו.
היא אל”ף-בית.
לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת
לזרוק לו מדי פעם את הגט.
[…]
זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה
נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,
אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,
היא לא תהיה מובנת לנו כלל!
היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.
אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.
אה, נכון. אין לו בגרות.
[…]
חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.
העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.
למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”
מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי כזה, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.
לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.
ככה נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ככה נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא כזה. זה עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.
במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”
אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.
ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא הגיע למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: זה כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. זה הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא היה להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות