החברים של ג'ורג'

שיחות האיום של המשטרה החשאית

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

ג. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד כי מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור היה שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא כי ביצעת עבירה, אלא כי יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא כי בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

medina3

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. זה לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש היה לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ה-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את זה, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם כי נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל זה לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. זה לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כבשת הרש

יצאתי בשבוע שעבר לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח במה שמכונה על ידי צה"ל, כחלק מהנסיון שלו לקבוע עובדות בשטח, "שטח אש 918." המדובר – לבצלם יש מפה כאן – באזור מאספר יאטה בדרום הר חברון, שתושביו מכונים לעתים בתקשורת "שוכני המערות", אף שלא כולם כאלה.

תושבת במראייר אל עביד. מהאזורים העניים ביותר בארץ

במקום מתגוררים כ-1,200 בני אדם, בכ-12 ישובים קטנים. ב-1999, הודיע צה"ל בפתאומיות שבכוונתו לפנות את המקום מיושביו, כדי להשתלט על כ-30,000 דונמים ולהפוך אותם לשטח אש. מן הראוי לציין שספק אם זה בכלל חוקי, על פי החוק הבינלאומי: הכוח הכובש רשאי לתפוס שטח, באופן זמני, לצרכי לחימה. אימונים אינם חלק מצרכי הלחימה. מצד שני, צה"ל כבר השתלט לצרכי "שטחי אש" על כ-18% משטחי אזור סי. ב-2000 הורה בג"צ למנוע את הפינוי. תריסר שנים חלפו, וב-2012 הודיע צה"ל שוב שבכוונתו להשתלט על השטח. שוב הוגשה עתירה לבג"צ, צה"ל הודיע שהוא מצמצם את השטח שעליו בכוונתו להשתלט, ובג"צ הוציא צו ביניים שאוסר על הפינוי.

כפר שמיועד להריסה, דרום הר חברון

לטענת המדינה, מדובר באנשים שאינם דיירי קבע, אשר על כן מותר לה לנשל אותם מאדמות שבהן הם ישבו הרבה לפני שהוקמה המדינה. לצורך העניין, עורכי הדין של המדינה – שכהרגלם, הם השפחה החרופה של מערכת הבטחון – טוענים מבלי למצמץ שאם אתה חי בשטח מסוים חצי מהשנה (בעונת החקלאות) ואת החצי השני מבלה במרעה, אתה לא דייר קבע, ועל כן זכותם למנוע ממך את הגישה לחקלאות. בדיונים בבג"צ, הסכימה המדינה להתיר לתושבים לחזור לשטח במשך חודשיים בשנה, כמו גם בשבתות ובחגים (!). לכו תנהלו חקלאות בצורה הזו.

מה פתאום נזכרו בצה"ל באזור יאטה? ובכן, לטענת עורכי הדין של המדינה – כשנאלצו להיענות לדרישת בג"צ ולהסביר את התנהלותם – ההשתלטות על השטח הכרחית משום שצה"ל חייב ליישם את לקחי מלחמת לבנון השניה. אם התירוץ הזה נשמע לכם מוזר, בהתחשב ב, איך נאמר, ההבדלים בין תנאי השטח בנגב ובין דרום לבנון, אתם לא היחידים. הפעם העסק כנראה דחוף מאד לצה"ל, כי חמישה ימים לאחר לצו הביניים הוא התחיל להתאמן בשטח באופן שפוגע ישירות באורח חייהם של התושבים: החמושים שלו מחנים כלי רכב ומקימים אוהלים על החיטה והשעורה ששתלו התושבים, דגנים שאמורים לשמש אותם בשנה הבאה. את אחד הכפרים הקיפו חמושי צה"ל בתעלות, שמונעות מהתושבים לצאת למרעה או לעבודה. האגודה לזכויות האדם דרשה לקבל צו על בזיון בית המשפט בעקבות האירוע (זהירות, מסמך.) הדיונים בבג"צ בעתירה הראשית צפויים להתחדש באמצע החודש.

הייתי בכל מיני חלקים של מה שהיה פלסטינה המנדטורית, אבל ספק אם הייתי בחלק עני יותר. חלק ניכר מהתושבים מתגוררים במערות – מערות ממש. שאר הכפרים שראינו מזכירים יותר חושות. צריך להביא לפה את כל אנשי ה-Hasbara שעדיין טוענים – אמנם, הטענה הזו היתה הרבה יותר נפוצה לפני 1987 – שבעצם לפלסטינים טוב יותר תחת הכיבוש הישראלי, ושהם משגשגים.

אחד הכפרים שבהם ביקרנו הוא אל פח'ית. יש בו בית ספר שמשמש כבשת הרש. מראייר אל עבידכ-85 מילדי הסביבה. בישראל, הוא היה כנראה היה מוכרז כסכנה לציבור ונהרס. פה, זה כל מה שיש. הילדים למדים שתי כיתות בכל חדר – א' וב' ביחד, למשל. חלק מהילדים גרים במרחק של שעתיים הליכה מבית הספר. הם צריכים לקום כל בוקר ולצאת מהבית בשש. כך הם גם צריכים לחזור. למרות שהאזור כולו נמצא בשטח סי, כלומר באחריות בטחונית ואזרחית של ישראל, בית הספר נבנה, מומן ומפוקח על ידי הרשות הפלסטינית. היא זו שמספקת את הספרים ואת בגדי הלימוד, וגם זו שהבטיחה, בעתיד, לספק לילדי בית הספר של אל פ'חית גם הסעה. אם זה היה תלוי בישראל, הילדים של האזור הזה, שנמצא בשליטתה, לא היו מקבלים חינוך כלל. אולי כך לא היו מבינים את הצווים שמוצאים נגדם.

כיתה בבית הספר באל פ'חית

כפר אחר שבו ביקרנו הוא מראייר אל עביד, שהתושבים בו אכן גרים במערה ומשתמשים בכלים שהיו נחשבים מיושנים גם בתחילת המאה ה-20. אחד מילדיהם, שיחד עם ילדי הכפר טוענה מלווה בדרכו לבית הספר על ידי חיילים מחשש להתקפות מצד מתנחלי חוות מעון הסמוכה – אף אחד לא מתכוון להפוך אותה, מאחז בלתי חוקי, לשטח אש – הותקף על ידי מתנחל באבנים מספר ימים קודם לסיור שלנו. החייל קצת התרשל בליווי.

ילדי אל פח'ית בדרכם הביתה. חלקם הולכים שעתיים ברגל

כלומר, ישראל הגדולה והעשירה זקוקה לאדמות של העלובים האלה, כדי להקים עליהן עוד שטח אש, כאילו אין לצה"ל די שטחי אש בנגב הקרוב. גם את המעט שיש, ישראל חייבת לגזול.

ואולי המפתח הוא אחר לגמרי. אולי המפתח הוא חוות מעון. אולי – וכאן אני מייצג לגמרי את עצמי – הסיפור על שטח אש הוא הסחת דעת. אולי המטרה היא השתלטות על אדמות, כדי להעביר אותן אחר כך, כשכולם ישכחו מהן, להתנחלות כלשהי שרוצה להרחיב את שליטתה. צה"ל כבר עשה תרגילים כאלה בעבר. אסור למדינה להחרים יותר אדמות בתואנה של "צורך בטחוני" רק כדי להעביר אותן למתנחלים, אבל יכול להיות שמישהו, אולי במחלקת ההתיישבות של משרד הבטחון, החליט שבג"צ נמצא בתהליך של כניעה, ושבעוד חמש שנים – תהליכים כאלה תמיד לוקחים זמן, הם לא מיידיים – אפשר יהיה לגזול גם את כבשת הרש הזו; שבג"צ יתכופף בפני הכלי היעיל תמיד של "עובדות בשטח." אני חושב שעל כל פנים, זה הסבר סביר יותר מאשר התפיסה שצה"ל זקוק דווקא לשטח הזה כדי ליישם בו את לקחי מלחמת לבנון השניה, ושצריך לומר לו שמגוריהם של אנשים ופרנסתם הדלה חשובים יותר מהרצון שלו בעוד שטח אימונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביבי טוב לאוליגרכים

בשנת 1981 הלך הליכוד לבחירות תחת הסיסמה "להיטיב עם העם", שלוותה בקידום של יבוא מסיבי של מוצרי צריכה, שהמוביל שבהם היתה סמל התקופה, טלוויזיה צבעונית . מן הראוי לציין שבשנים שקדמו לשר האוצר ארידור ניהלה הממשלה מלחמה קשה כנגד פורקי העול שרצו לראות טלוויזיה בצבע, וכל מכשיר שיובא לארץ הכיל "מחיקון", שהפך את הגרוטאה לשחור לבן בעל כורחה; אזרחים ממולחים התקינו "אנטי מחיקון" במכשיר שלהם, שהחזיר אליו את הצבע – לא בהכרח את הצבע המקורי – והממשלה כבר נערכה עם התגובה שלה, ה"אנטי-אנטי מחיקון" (מקצוע היח"צ, כפי שאפשר להבין, עוד לא היה להיט אז), כשארידור ביטל את הגזירות. המדיניות של ארידור, מלווה בסחרור התקציבי של מלחמת לבנון הראשונה, הובילה לאינפלציה הנוראה של 1983-1985. היא היתה שגויה, אסונית, אבל היא ניסתה להיטיב עם האוכלוסיה.

בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו בבחירות, לאחר שאוליגרך אוסטרלי, חסיד של כת הזומבים חב"ד, הציף את הארץ בתרומות שהביאו לקמפיין בזק ערב הבחירות: "ביבי טוב ליהודים". זה הספיק לנתניהו לנצח את שמעון פרס בהפרש מזערי של 0.8%. נתניהו לא פיזר, כמו ארידור, הבטחות להיטיב עם העם – אולי פשוט כי כבר אז אף אחד לא היה מאמין לו. לא, נתניהו הלך על שיטה אחרת: הוא הבטיח לבוחריו שהוא יהיה "טוב" להם, ובמשתמע יהיה "רע" לאויביהם – השמאל ששכח מה זה להיות יהודי, הפלסטינים, העולם כולו.

תחת אצטלה זו של "ידיד היהודים" – רק יהודים אמיתיים, כמובן, כאלה שאפשר להוריד לידם שכפ"צ – הצליח נתניהו לגרום למצביעיו להתעלם מהמדיניות הכלכלית שלו. חרחור מלחמת תרבות תמידית שימש אותו כדי להסתיר את העובדה שהוא בז למצביעים שלו – ובוזז אותם. זה היה נכון שבעתיים מאז שהפך לשר אוצר בממשלת שרון, תפקיד שאליו מונה כי שרון ידע ששם, חשוף, יחטוף נתניהו את כל הנזק האפשרי ממדיניותו הכלכלית.

שרון צדק. בבחירות שלאחר מכן, התרסק הליכוד בראשות נתניהו ל-12 מנדטים בלבד. גם בבחירות שלאחר מכן, ב-2009 – אחרי שתי מלחמות כושלות ושחיתות פנומנלית של אולמרט ובכירי קדימה אחרים – לא הצליח נתניהו לשחזר את ההישג של שרון בבחירות 2003 ולהגיע ל-38 מנדטים.

נתניהו לא טיפש. הוא פחדן, הוא נבל, הוא הססן, הוא משחק במודע על סכסוך האזרחים שלו אלה באלה, הוא מהמר על גורל עמו ומולדתו בנסיון לשמור על טרף האדמות הגזולות במזרח, אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שאם הוא יתיר לנושא הכלכלי להשאר בכותרות, בבחירות הבאות הוא צפוי שוב לרדת ל-12 מנדטים.

נתניהו הרחיב את הפערים הכלכליים במו ידיו. בעשור האחרון, המדיניות של נתניהו – ושל קודמו בתפקיד, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום; הבה לא ניתן לו להתחמק מחלקו – שינתה את מבנה המסים בישראל. רוב המסים הם, כעת, מסים עקיפים. נתניהו הוריד את מס ההכנסה והביטוח הלאומי על העשירון העליון ובמיוחד על המאיון העליון. בשם האידיאולוגיה של כלכלת הזרזוף, הוא ביצע ניסוי בבני אדם במיליוני אזרחיה של המדינה הזו. הניסוי נכשל; ספק אם נתניהו עצמו האמין שיצליח. הוא, כאמור, לא טיפש.

החולה עוד לא מת, אבל הוא מתקרב לשם. בימי כהונתו הראשונה של בגין, רעשה הארץ כאשר ילדה אמרה בטלוויזיה "אני רעבה." הרוויזיוניסטים היו שמרנים, אבל הם האמינו בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. הרבה מאד שמפניה זרמה מאז במלונות היוקרה שנתניהו אוהב כל כך, ועל פי הנתונים האחרונים של הביטוח הלאומי כל ילד שלישי בישראל הוא עני. שליש מהישראלים נאלצים לוותר על רכישת מזון כדי לחסוך בכסף, ו-19% מהם חשו "אי בטחון תזונתי"; שמונה אחוזים "חשו רעב", ושני אחוזים "חשו רעב חמור מאד."

בישראל חיים כשבעה מיליוני בני אדם. כ-140,000 מהם מסתובבים בינינו כשהם חשים רעב חמור וכ-560,000 חשים רעב. מנחם בגין היה תולש את שערותיו ומכנס מומחים בבהילות כדי להתמודד עם הבעיה; אפילו לב הברזל של יצחק שמיר היה מחסיר פעימה. נתניהו לא אמר על כך דבר.

מה יכול היה לומר? להבטיח לנו שהעושר עוד יזרזף אלינו? זה מה שהוא הבטיח ב-2003. אז דרש האוצר לקצץ בתקציבים כדי שהמדינה לא תקרוס. כשחלפו ימי המשבר, דרש האוצר לקצץ שוב בתקציב. בין אם יש משבר, בין אם יש שגשוג, הפתרון של האידיאולוגים באוצר, שנתניהו הוא בהחלט אחד מהם, הוא לקצץ את ההוצאות. בימים האחרונים הודיע לנו נתניהו, באמצעות "משולש האתגרים שלו", שהוא מתכוון לתקוע לנו עוד שטרונגול ולהעביר תקציבים נוספים לבור חסר התחתית של תקציב הבטחון. במקביל, מודיע האוצר שאפשר לשכוח מיישום דו"ח טרכטנברג, האפרח נטול הנוצות שהעלה נתניהו קורבן למחאה החברתית. היום דחתה הממשלה את המלצת טרכטנברג באשר למונופולים – ספציפית, אלה של נוחי דנקנר – והיא תמשיך להגן עליהם. ביבי טוב ליהודים? רק לחלק מהם: הוא טוב מאד לאוליגרכים.

שורה של חברי כנסת הניחו היום על שולחנה את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך). ההצעה, שנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח, נתמכת הן על ידי חברי כנסת מן האופוזיציה והן מן הקואליציה: בין חברי הקואליציה, ניתן למצוא את אורי אורבך, זבולון אורלב וחיים כ"ץ. החוק מכיל שורה של מטרות ראויות, ובין השאר הוא מכיל את סעיף השוויון (סע' 13): "לכל אדם הזכות לשוויון. אין להפלות אדם במימוש הזכויות שלפי חוק זה […] להוציא הוראה שנועדה לתקן אפליה קיימת או לקדם שוויון בפועל של קבוצה שקופחה בעבר." החוק מכיל גם סעיף מפורש שאוסר על הממשלה להערים עליו באמצעות הצעצוע החביב עליה, תקנות שעת חירום (סע' 17). נתניהו לא יכול לתת לחוק הזה לעבור, הוא יהיה חייב להפיל אותו. אבל אז, בעיה, הוא יתקשה מאד להציג את עצמו כמי שאכפת לו מהאוכלוסיה שמחוץ לקיסריה.

מי שיהיה לימים יוזף השני, קיסר אוסטריה, שוטט בעילום שם בצרפת של המשטר הישן, ונחרד ממה שראו עיניו. הוא שלח מכתב נוזף לאחותו, מארי "שיאכלו עוגות" אנטואנט, וכתב נחרצות: "המהפכה תהיה אכזרית." על הבורבונים אמרו שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר; נתניהו, כאמור, איננו טיפש. הבורבונים לא שמו לב למתרחש סביבם ולא נקטו בתרגיל האלמנטרי של הסתת העם כנגד גורם זר כלשהו, או – עדיף מכך – כנגד גורם פנימי. נתניהו עוסק בכך במלוא המרץ. יש להניח שגיליוטינת-הדמה שהוצבה ברוטשילד חידדה את מחשבתו. לא עובר יום שבו ממשלתו איננה מקדמת איזו עצת חושי-הארכי שמטרתה ליצור את התחושה שישראל נמצאת תחת מצור מבחוץ ומלאה אויבים מבפנים. יש להניח שההמולה הזו רק תתגבר בקרוב, בנסיון להסיח את הדעת. אולי, אולי, השנאה והפחד ידחיקו את הרעב. זה עבד בעבר, אחרי הכל.

אסור לנו להניח לזה לעבוד הפעם.

(יוסי גורביץ)

הפירומנים מדליקים עוד מדורה

כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"ג]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)

שועטים לתהום

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

שאריות הפסאדה הדמוקרטית

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

לקראת משטרת מחשבות

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)