הפיד שלי בפייסבוק הוא בדרך כלל עם אוריינטציה שמאלנית, חילונית ותל אביבית למדי. השבוע, באבחת פוסט אחד שהעלה חבר, התעדכנתי גם שמיקי חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה, וגם שהפרומו לתחקיר הראשון הוא לא פחות מ"גזעני נגד החרדים על גבול האנטישמי", כפי שכתב אותו חבר. מיהרתי לבדוק במה דברים אמורים, ומיד הכל התבהר.
חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה בשם "המערכת" בערוץ 2, ומושא התחקיר הראשון שלה יהיה ניסיונות ההשתלטות של חרדים על ערים חילוניות, במסווה של השתלבות וחיים ביחד. הפרומו חושף את תוצאותיו הצפויות והבלתי-מפתיעות של התחקיר: מרבית הניסיונות המאורגנים של ארגונים חרדיים לשנות את אופי המרחב הציבורי באותן ערים לא-חרדיות (כמו בית שמש, קריית גת, חיפה, חדרה, טבריה, עפולה, ואפילו רמת אביב), מביאים לתוצאה רחוקה מאוד מהשתלבות או חיים ביחד, אלא למחיר יקר מדי שנאלץ הציבור החילוני לשלם (כמו גם אלו בציבור החרדי שמתנגדים להקצנה), בדמותן של משמרות צניעות, הפרדת נשים וגברים במרחב הציבורי ובשירותי העירייה, ועיוות בהקצאת משאבים עירוניים.
צריך להפריד בין האידיליה הרומנטית של קיום רב-תרבותי משותף לבין מגמות מאורגנות לשינוי המרחב הציבורי באופן בו הערכים החילונים-הומאניסטיים מוקרבים לטובת שליטה של עילית דתית, כלכלית, ופוליטית, שלמרבה הצער עודנה אוחזת במושכות ההנהגה של רוב הציבור החרדי.
אותו פוסט שזעק נגד התחקיר ה"גזעני" כביכול, שייך למשפחה מסוימת של הלכי רוח שהולכים ומתרבים בשיח החילוני לאחרונה. אותם הלכי רוח שאפשר היה לפגוש, למשל, בעליהום חסר הפרופורציות נגד הקמפיין המוניציפאלי של מרצ בירושלים שביקש לשמור על העיר מההתחרדות. במקרה הזה זכה הקמפיין לכינויי "אנטישמי" ו"שונא חרדים", לא מצד החרדים עצמם, כי אם מצדם של אנשים חילוניים וליברלים מירושלים ומחוץ לה, שבמעין פרץ נאורות מלאכותית קבעו שהמאבק על המרחב הציבורי של העיר הוא מאבק נגד החרדים כפרטים או כציבור, ושמרצ עושה עוול לציבור שלם.
ניתן להבין את הבלבול. קל מאוד להציג את המאבק בהתחרדות כמאבק אישי בחרדים, כי באנשים בשר ודם עסקינן, וכדי ששנים ידורו יחדיו, צריך פשרות. ככה זה בחיים. אבל נראה שבזוגיות הזו רק צד אחד נדרש להתפשר, ואלו החילונים.
אותם קולות שמדברים היום נגד התחקיר החשוב של חיימוביץ, זיכרונם קצר מכדי להיזכר במסכת ההתעמרויות שעבר ועובר הציבור החילוני בירושלים למשל, בדמות אלימות של חרדים כלפי הצועדים במצעד הגאווה בעיר, ודקירת שלושה מהמשתתפים בו בשנת 2005; אוטובוסי ההפרדה בהן נשים נאלצות לשבת בירכתי האוטובוס; הדרתן של נשים מרחבת הכותל; הצתת מועדון ה"שושן", ועוד.
יתרה מזאת, אותם מגונני הרב-תרבותיות מתעלמים מהעובדה שגם בתוך החברה החרדית מתקיימים מאבקים ומתחים פנימיים אינסופיים בשאלה איך צריך לנהל את חיי הקהילה החרדית ויחסיה עם המדינה. תופעות כמו מפלגת "טוב" של חרדים עובדים, או מפלגתו של הרב אמסלם, הן רק סנונית למגמה הולכת ומתרחבת בציבור החרדי שמאסה בהקצנה. חוד החנית של תהליך זה הן נשים – שרבות מהן סובלות במיוחד מהסדר הקיים בחברה החרדית, ושאחדות מהן אף התמודדו לראשונה, חרף איומים וגילויי אלימות, כמועמדות בבחירות המקומיות האחרונות במספר ישובים בארץ.
התחקיר של חיימוביץ' נשמע כמו תחקיר אמיץ שפותח צוהר לשיח חשוב מאוד, שאינו מקבל מספיק ביטוי, ומושתק בטענות לגזענות כביכול. הגיע הזמן להסתכל באומץ על יחסי הכוחות בחברה הישראלית, ולהבין שהסטטוס קוו שהתקבע לאורך השנים ומוטה באופן מובהק לטובת אורחות החיים הדתיים במדינה, הוא לא רק למורת רוחם של רבים מהחילונים שמוותרים למשל על תחבורה ציבורית יום וחצי בשבוע, ונאלצים להיוולד, להתחתן ולהיקבר על-פי הנחיותיהם של אנשי דת, אלא שהוא גם למורת רוחם של החרדים, המעוניינים בהמשך הטיית הכף לעבר מדינת הלכה במסווה של "השתלבות".
אפשר לבחור לעצום עיניים ובשם הרב-תרבותיות להשתיק את הדיון הזה, אבל אפשר גם לומר באומץ ובלב שלם שכדי לייצר סטטוס קוו והשתלבות אמיתיים, הציבור החרדי יצטרך להציג פשרות כלפי הציבור החילוני, אחרת ההטמעות תהפוך להשתלטות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.
(דרור מזרחי)
תגובות אחרונות