החברים של ג'ורג'

הדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון

בישראל, מורשים האזרחים לשחק בדמוקרטיה – עד שהם מעצבנים את המושל הצבאי שלהם. כן, יש לכם מושל צבאי

השבוע, פרסם אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג, תיקון לצו שלו באשר לאסיר המשוחרר ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”), בזו הלשון:

“עם זאת, העותר רשאי גם ללא קבלת אישור מראש, לקיים שיחה מזדמנת בעל פה עם אזרחים זרים או תושבים זרים, ובלבד, שמדובר בשיחה חד-פעמית, המתקיימת פנים אל פנים, שלא תוכננה מראש, שנערכת במקום ציבורי פתוח לקהל הרחב, ושתתקיים למשך פרק זמן שלא יעלה על 30 דקות (להלן: “שיחה מותרת עם זרים”.) יודגש, למען הסר ספק, כי שיחה מותרת עם זרים לא תנוהל בכתב וגם לא תנוהל באמצעות כל סוגי התקשורת ובכל אמצעי תקשורת, ובכלל זה לא תנוהל באמצעות האינטרנט.”

במילים פשוטות יותר, האלוף אייזנברג (אתם עשויים לזכור אותו כאוגדונר פלשונר ממלחמת לבנון השניה; בשיטה הצה”לית, האיש שוועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת קטלנית, לא רק שלא הודח אלא אף קודם) התיר לקרוסמן לנהל שיחת רחוב קצרה עם אנשים שאינם אזרחים ישראלים.

מאחר והצו הזה נשמע כאילו יצא מהכלאה של מערכון גרוע של אפרים קישון עם משהו שקפקא היה שורף במגירה, אני מביא פה, באדיבותו של עורך הדין מיכאל ספרד, את תמונת הצו. הצו תוקן במהלך עתירה שהגישו ספרד ועו”ד אביגדור פלדמן להסרת ההגבלות מעל קרוסמן.

crossman

אז מה קורה פה? קודם כל, כמו לפני שנה, הממסד הצבאי ממשיך להתעלל בקרוסמן ולמנוע ממנו לצאת מישראל. קרוסמן, נזכיר, הוא אסיר משוחרר שיצא מהכלא לפני יותר מעשר שנים. הוא ריצה 18 שנות מאסר במלואן, חלקן הניכר בבידוד, אבל המושל הצבאי שלכם ממש לא אהב את הרעיון שמישהו שדפק ככה את המערכת ייצא מהישג ידו; אז מדי חצי שנה הוא מוציא צו שבונה, בלשונו של ספרד, “צינוק מנהלי סביבו באמצעות צווים מגבילים.” חשוב מדי פעם להזכיר את המקרה של קרוסמן, כי הוא מזכיר לנו שיש בישראל שתי מערכות: האחת, זו שמתוארת בכל כלי התקשורת, היא מערכת דמוקרטית-לכאורה, שבה מתנהלות מדי פעם בחירות ושיש בה סוג של ביקורת שיפוטית. השניה, הרשמית לא פחות מהראשונה אבל עם הרבה פחות יחסי ציבור, היא המערכת הבטחונית. זו פועלת מכוחם של צווי שעת חירום שמעולם לא בוטלו.

וכל זמן שאתם לא מעצבנים את המושל הצבאי שלכם, במקרה שלנו הפשלונר אייל “בסדר, כולנו כשלנו” אייזנברג, הכל יהיה פחות או יותר בסדר. אבל אם תביאו לשליטים האמיתיים של המדינה, הצבא והמשטרה החשאית, את הסעיף, העולם שלכם יכול להתהפך מהר מאד ואתם תגלו באיזו דיקטטורה צבאית אתם חיים בעצם.

בואו נסתכל על המקרה של קרוסמן. הוא נחטף בפעולה חשאית מרומא, והורשע בריגול חמור על אף שלא העביר את המידע שברשותו לשום סוכן זר אלא לעיתון. הוא נידון ל-18 שנות מאסר, ריצה את כולן – בניגוד מובהק, למשל, לרוצחי המחתרת היהודית או לפושעי המלחמה של כפר קאסם – וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות שהופכות אותו בעצם לאסיר בית, שיכול לחזור לכלא אם הוא ינהל שיחה בת 31 דקות במקום פומבי עם אזרח זר. לפני הצו של אייזנברג, אגב, כל שיחה עם אזרח זר היתה עילה למאסר.

טוב, נו, אתם אומרים, זה מרגל מסוכן. וואלה? כי את צווי אלוף פיקוד העורף הפעילו גם נגד טלי פחימה. פחימה לא עשתה דבר, חוץ מאשר לעצבן את הרוב היהודי ולסרב לשתף פעולה עם השב”כ כמודיעה. היא נעצרה במעצר מנהלי, בצו אלוף פיקוד העורף. בסופו של דבר, היא הורשעה על כך שהיא תרגמה מסמך צה”לי שנפל לידי פלסטינים… מבלי שהיא דוברת ערבית. בתי המשפט שלנו אישרו את הקרקס הזה, זה אחר זה, ופחימה ישבה שנתיים בכלא.

נריה אופן, פעיל ימין קיצוני, הוחזק במעצר מנהלי בצו אלוף פיקוד מרכז במהלך ההתנתקות, וזה היה עוד חצי סביר, כי זה היה בגדה המערבית ושם צווי מעצר מנהלי מופעלים על ימין ועל שמאל. אבל כשעבר אופן לירושלים, שנחשבת רשמית לחלק מישראל, הופעל נגדו צו אלוף פיקוד העורף, שהרחיק אותו ממספר שכונות. זה היה אחרי צו של אלוף פיקוד מרכז שהרחיק אותו מיצהר. כלומר, נריה עצבן מספיק את המשטרה החשאית ואת הצבא, כדי שאלה – שלא מצליחים לאסוף נגדו ראיות, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה אם הם לא יכולים לענות את הנחקר ולאיים שיענו גם את בני משפחתו, עד שהוא מודה – הרחיקו אותו ממקום המגורים שלו, פעמיים, בצו מנהלי. בלי הצורך המעיק בראיות. בית משפט? אדם זכאי עד שיוכח אחרת? לא בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

במאי השנה, החתימה המשטרה החשאית את אלוף פיקוד העורף על צווי הרחקה כנגד שלושה קטינים ש”תכננו משהו” בזמן ביקור האפיפיור. המשטרה החשאית לא טרחה להציג ראיות, כי לא היו לה כאלה. בספטמבר 2012, מסרה משטרת ישראל צווי שטח צבאי סגור של אלוף פיקוד המרכז, שהוא רשמית הממלא את מקום הריבון בשטח שנמצא מחוץ לישראל (הגדה המערבית), ל-11 פעילי שמאל. השוטרים טעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים. כלומר, משטרת ישראל – גוף שאמור על שמירת החוק בתחומי ישראל – הגישה לאזרחים ישראלים, בתחומי מדינת ישראל, צווים שמי שהוציא אותם כלל אין לו סמכות עליהם.

מה קרה פה? נורא פשוט. השוטרים ידעו מכוח איזו סמכות הם פועלים: מדינת הבטחון הלאומי היהודית. כשזו מתערבת, בתי המשפט הרגילים מתפוגגים. הם ממלמלים משהו על כך שזה לא בסדר ואכן חריג ואסור שזה יחזור על עצמו יותר מדי אבל אין ברירה, מדובר בבטחון המדינה, וכשהם מושבעים בשם המפלצת הקרה הזו, השופטים נדים ראשם בכניעה וזזים הצידה.

המשפטן הנאצי קארל שמיט ניסח ב-1922 כלל פוליטי חשוב: “הריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום,” כלומר הריבונות נתונה לא בידי מי שמחזיק בה רשמית אלא בידי מי שמוסמך להשעות את החוקים הרגילים.

אז אתם יכולים לשחק בדמוקרטיית נדמה-לי, אבל כל זמן שתקנות שעת חירום – אלו שכינה מנחם בגין כגרועות מן החקיקה הנאצית – נשארות בתוקף, אתם לא באמת אזרחים. אתם אזרחים כל זמן שלא עצבנתם את מי שמכריע על מצב החירום – ובישראל, אלו המשטרה החשאית והצבא. זכויות האזרח שלכם קיימות מכוח חסדו של המושל הצבאי. אל תשכחו.

ואם תשכחו, יזכירו לכם.

ועוד דבר אחד: השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל, החזיק בבלוג שלו פוסט שנקרא “Rocks can kill.” היום גילה הבלוגר נועם ר. שהפוסט ההוא נעלם משם – וזה קרה יממה אחרי שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי עדי עד תקפו באבנים רכבים של הקונסוליה האמריקאית. פתאום, המשפט “אבנים יכולות להרוג” הפך לבעייתי מאד מבחינת מערכת ה-hasbara, אז דו”צ העלים את הפוסט. הוא רק שכח שיש בעולם צילומי מסך ושמירת ארכיון. הנה הארכיון של הפוסט הזה. כלומר, דו”צ לא רק שקרן, אלא גם טמבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ג'ון קרוסמן, אסיר ציון

בשבוע שעבר הגיע ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) לבג"צ לריטואל שנתי-כמעט: הוא עתר כנגד מערכת הבטחון בדרישה לאפשר לו לצאת מישראל, כמו גם להפגש עם זרים. הריטואל, שחזר על עצמו בפעם השביעית, חזר על עצמו על פי כל כללי הטקס: קרוסמן, באמצעות עורכי דינו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שטח את טענותיו; המדינה טענה שהוא עדיין מסוכן, כי הוא עדיין יודע חומר סודי ועדיין מתכוון לפרסם אותו, ולשם כך הציגה "חומר סודי" לבית המשפט; ובית דינו של אשר גרוניס, אחר שעלעל ב"חומר הסודי" – מידע שהאיש שגורלו נידון לא יכול היה לראות כלל, קל וחומר לא לערער על הנאמר בו – שיחק את תפקידו בקומדיה, והטביע חותמת "חוקי" על המשך ההתעללות באדם זקן. עד השנה הבאה.

תמצות מהיר של הפרשה: עד 1985 עבד ואנונו כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה, שם (פתח מנטרה מגוחכת) על פי פרסומים זרים, שחלקם הניכר נשען על הפרטים שיספק קרוסמן (סגור מנטרה מגוחכת) מפתחת ישראל את הנשק הגרעיני שלה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בה הרג צה"ל כ-17,000 לבנונים, חלק ניכר מהם בהפצצות שקשה להגדיר אותן אלא כהפצצות טרור על ביירות, עבר ואנונו רדיקליזציה. הוא הגניב מצלמה לכור וצילם בהרחבה, ואסף מידע נוסף. כשנודע למעסיקיו על ארגוני השמאל שאיתם הוא הסתובב, הוא פוטר. ואנונו יצא למסע בעולם, הגיע לסידני, התנצר שם ולקח על עצמו את השם ג'ון קרוסמן. הוא שוכנע להגיע ללונדון ולמסור את המידע שבידיו לעיתון סאנדיי טיימס.

פרצה סערה, שחלקה הוסתר מהציבור הישראלי. קרוסמן שיגר טורפדו הישר ללב קונספציית ה"עמימות" הישראלית, שאמורה לאפשר לישראל להתנהל כאילו יש לה נשק גרעיני (פתח מנטרה מגוחכת) רק על סמך מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) מבלי שתיאלץ להודות בכך. זאת, למרות ש(פתח מנטרה מגוחכת)על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) היא ערכה ניסוי גרעיני בדרום אפריקה. המשך הסיפור ידוע: קרוסמן פותה, נחטף לישראל, הוחזק בחשאי, הועמד לדין על "ריגול חמור", ונמצא אשם אף על פי שנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאלץ להודות שהוא לא בא במגע עם שום סוכן זר אלא רק הדליף את המידע שבידיו לעיתון. קרוסמן נידון ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את כולן, 11 מהן בבידוד. בשנה האחרונה למאסרו נכנסה מערכת הבטחון לתזזית, וניסתה למצוא כל מיני פרטי שטיקים וטריקים להאריך את המאסר. אחרי הכל, אף אחד לא חשב ברצינות שהוא ישרוד אותו.

קרוסמן הוא מהדורה מוקדמת של אדוארד סנודן: הוא ניסה להתריע בפני הישראלים והעולם על המפלצת שבונה מערכת הבטחון. בשיר שכתב ב-1987, כבר מאחורי סורגים, ושמו "אני המרגל שלך," הוא כתב כך:

"ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש
.
מדוע אני רואה את כל המכונה

מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים

ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן

היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן

רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי

ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע

המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי
.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה
.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי
,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי

של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה

לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו
.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב

על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך

אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח."

קרוסמן שוחרר מהכלא באפריל 2004, לפני כמעט מעשור. שוחרר? טכנית, כן. בפועל, הוא הפך לאסיר ציון. אין לו מה לעשות בישראל. הוא שנוא על רוב האוכלוסיה המוסתת. מבחינת היהודים הישראלים, הוא בגד פעמיים: פעם כשהעביר מידע שרוב האוכלוסיה לא יודעת מהו ולא רוצה לדעת מהו, ופעם כשהמיר את דתו. קשה לחשוב על מעשה קיצוני יותר בישראל מאשר המרת דת – ועוד לנצרות. הפרובוקטור הגדול פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששמאלנים רבים העריצו מבלי להבין, גרם למעריציו תדהמה כשחירף וגידף את קרוסמן – מבחינתו, מי שהמיר את דתו היה חלאה. המעריצים המובכים העלימו את האמירה הבעייתית. קרוסמן שב ומבקש לצאת מישראל, כדי שיוכל לחיות את מה שנותר מחייו בשלווה ובקרב אנשים שאוהבים אותו. לשווא.

המעשה של קרוסמן היה, במהותו, מעשה שנולד מאימי המלחמה הקרה. והוא נכשל טוטאלית. האוכלוסיה הישראלית ("זה לא בשבילי, גדול עלי. קום קרא! קום הודע לעם הזה!") לא רצתה לדעת. עדיין איננה רוצה. בכך היא נכשלת לחלוטין במבחן שהעמיד לה קרוסמן. הוא ציפה ממנה להיות פוליטיאה, קרי חבר אזרחים עצמאי, חושב, שמסוגל לחקור בכוחות עצמו ומסרב להיות עדר שמואכל בכפית על ידי האליטה; הוא ציפה שהיא תתעורר, ותשאל לאן כל זה הולך, האם יש נהג לרכבת הזו. הוא הסתובב יותר מדי בחוגים רדיקליים, כמסתבר. הוא שכח איפה הוא ואיפה ה"עם."

במהלך שנות המלחמה הקרה, שבה ידענו כולנו – ידענו ממש, והדחקנו כדי להמשיך לחיות – שסופנו עתיד לבוא או בחטף של פיצוץ פטריה או בהרעלה הגדולה שתבוא אחריה, הנושא הגרעיני לא ירד מסדר היום של המדינות החופשיות. הוא עורר אי נחת אפילו בברית המועצות, שנאלצה להתמודד עם ממציא פצצת המימן שלה, אנדריי סחרוב, כשזה החליט להפוך לאויב קולני של הנשק ושל תפיסת ההשמדה הכוללת המובטחת (mutually assured destruction, MAD). בישראל, הנושא כלל לא היה על סדר היום. הוא לא יכול היה להיות: הצנזורה לא אפשרה זאת. בישראל, לכאורה מדינה דמוקרטית, הנושא החשוב שבחשובים נסגר בחדרי חדרים. לאזרחים או לנבחריהם לא היתה כל אמירה בנושא. אפשר להתווכח האם הצבא הישראלי נמצא תחת פיקוח אזרחי או לא; אין שום אפשרות לטעון שהנשק הגרעיני הישראלי, שקיים (פתח מנטרה מפגרת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מפגרת) נמצא בפיקוח.

המצב היה יכול להשתנות. קרוסמן העניק לישראלים את המפתח. הם יכלו לדרוש דיון. הם יכלו לצאת לרחובות במאות אלפיהם ולדעת מה נעשה בשמם באחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר שידועים לאדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה מערכות הבקרה על הנשק הגרעיני שיש לישראל (פתח מנטרה מגוחכת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת). מי אחראי להפעיל אותו? עם מי הוא אמור להתייעץ? כמה אנשים מעורבים? כמה מהם מגיעים מחוץ לאותה מערכת סגורה? מה בעצם קרה באותם רגעים מעורפלים במהלך מלחמת יום הכיפורים? היתה שעת רצון, אבל זה לא קרה. הישראלים העדיפו להסב את מבטם, לראות במי שניסה להפוך אותם לאזרחים מודעים בוגד.

אותם האזרחים עצמם גם הסבו את מבטם, במקרה הטוב, או הפטירו "כמו שצריך," כשמערכת הבטחון הפכה ללעג ולקלס את המושג של "ריצוי עונש." קרוסמן ריצה את עונשו – והיא ממשיכה להעניש אותו עשור ויותר אחר כך. היא עושה זאת בתמיכה מלאה של רוב הישראלים, שלא יבינו למה הוא בעצם חי ויאמרו לך בלי למצמץ שב"מדינה מתוקנת" הוא היה מוצא להורג, אם בכלל היה מגיע לבית משפט. ברור למה מערכת הבטחון עושה זאת: היא מתנהלת כלפי קרוסמן כפי שמערכת הבטחון האמריקאית מתנהלת כלפי צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג וכפי שהיא מריירת להתנהל כלפי אדוארד סנודן. המערכות הללו נקמניות תמיד כלפי מי שמעז לחשוף את ערוותן. הן חייבות להתנהל כך: הן חשופות יותר מכל לאיש החושב שבא מתוך המערכת. הן צריכות, בו זמנית, אנשים אינטליגנטיים במיוחד – אבל רק כאלה שחושבים בנתיבים ברורים מראש. אם כל האנשים הנבונים שפועלים במערכות האפלה שלנו יפתחו מצפון, המערכות הללו יחוסלו תוך זמן קצר, או על כל פנים יאלצו לעבור מהפכה שתשנה אותן מן היסוד. אז הן עושות את מה שהן יודעות לעשות – מטילות אימה.

על מערכת הבטחון אין טעם לכעוס. מדובר בעקרב. טיבו ידוע. אבל לא רק הציבור הישראלי נכשל במבחן שהעמיד לו קרוסמן: נכשלה גם מערכת המשפט הישראלית. החל מהפרקליטות שהגישה כתב אישום כנגד קרוסמן, דרשה את המעצר הסודי שלו בראשית הדרך ומייצגת את מערכת הבטחון גם כיום, וכלה בבתי המשפט. החל מהפסיקה האיומה של שמגר, שהופכת העברת מידע לעיתונאי ל"ריגול חמור" – במקום, נניח, להפרת אמון או להוצאת דבר שלא בסמכות – ועבור בשופטים ששוב ושוב מסכימים לקבל "חומר סודי," ומשחקים את התפקיד שהמערכת דורשת מהם.

המשמעות של "חומר סודי" היא שלאדם הנפגע אין כל אפשרות להתגונן מפני הטענות נגדם. יש כאן בעיה נוספת: גם לשופטים אין את היכולת להתמודד עם ה"חומר." השופטים צריכים לקבל, למעשה, את טענותיה הבלתי מבוססות של מערכת שכבר הוכיחה שהאמת איננה נר לרגליה ושהיא מנהלת מסע רדיפה כנגד קרוסמן.

בית משפט שלא היה מזנה את תפקידו היה אומר למערכת הבטחון דבר פשוט מאד: האיש כבר ריצה עונש מאסר של 18 שנים. היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו למיושן ולא רלוונטי. לא עשיתם את זה? התעוררתם בבהלה כמה חודשים לפני שהגיע מועד שחרור? וואלה. ביקשתם וקיבלתם מניעת יציאה מהארץ למשך שנה. למה לא דאגתם להפוך את המידע ללא רלוונטי במהלך השנה הזו? או, לצורך העניין, בתשע השנים שחלפו מאז?

בית משפט שלא עומד על זכויותיו של אדם שהורשע וריצה את עונשו, בית משפט שלא דורש ממערכת הבטחון לעשות גם היא את חלקה, בית משפט שמקבל חומר סודי ושכופף את ראשו מול גחמותיה של מערכת הבטחון שנה אחרי שנה, מוציא שם רע לחותמת הגומי. הוא מוכיח לנו משהו שהיינו צריכים לדעת כבר מזמן: ששלטון החוק, גם בישראל בגבולות 49', נגמר כשזה מגיע למערכת הבטחון. כשהוא נושק לגבולה, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש חומר סודי ותקנות חשאיות ומידע שהציבור לא אמור להיות מודע לו. פתאום הכל מתעוות, פתאום לכמה פקידים שלעולם לא נדע את שמם – ואם נדע, לא נוכל לפרסם – יש כוח להרע שאין דומה לו אלא במדינות משטרה.

וזה עוד שירות שסיפק ג'ון קרוסמן לאנשים המעטים החיים בישראל שאפשר לקרוא להם ציבור. וגם כעונש על כך, תמשיך מערכת הבטחון – גם בשנה הבאה ובשנים שתבואנה אחריה, עד שיבוא קץ לקרוסמן עצמו או למדינה המאמללת אותו – לוודא שקרוסמן ימשיך לשאת את צלבו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המקרה המשונה של הצו השגוי בשעת בוקר

11 פעילי שמאל הופתעו הבוקר כשהושכמו על ידי שוטרים. השוטרים, בקבוצות של שלושה לבושים אזרחית, באו בין שש לשבע בבוקר, והם מסרו לפעילים מה שנטען שהוא צווי הרחקה מנהליים, חתומים על ידי אלוף הפיקוד, שאוסרים עליהם כניסה לארבעה כפרים בגדה המערבית הכבושה: בילעין, קדום, ניעלין ונאבי סלאח. הפעילה אלמה ביבלש דיווחה שהשוטרים נכנסו לביתה, ללא צו, כשהם מצלמים בווידאו לא רק אותה אלא גם את אחותה. במקרה אחר, העירו השוטרים את הוריו של פעיל, שלא גר בדירתם יותר. השוטרים אף נופפו מולה לראווה בתיק שעליו היה כתוב השם שלה. הפעילה ליהי רוטשילד הבינה מהם שמדובר בצווים מתוקף התקנות לשעת חירום.

מה לעזאזל קשור אלוף הפיקוד, אתם שואלים? או. בניגוד לתעמולה הישראלית על כך שמדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חלות בישראל תקנות שעת חירום 1945, חוקים שמנחם בגין הגדיר כגרועים מאלה של הנאצים. הם מתירים למפקד הצבאי – במקרה שלכם ושלי, אלוף פיקוד העורף – לעשות פחות או יותר מה שבראש שלו, או ליתר דיוק מה שלוחש לו היועץ שלו מהשב"כ. מכוח צו אלוף פיקוד העורף, הורחק בשעתו המתנחל נריה אופן מפסגת זאב; הוחזקה טלי פחימה במעצר מנהלי; מופעלים עדיין איסורים דראקוניים כנגד ג'ון קרוסמן ("מרדכי ואנונו"), שלמרות שסיים לרצות את עונשו לפני שמונה שנים נאסר עליו לעזוב את ישראל. במסגרת הפסאדה של שלטון חוק בישראל, מקפידים בתי המשפט לשמש חותמת גומי לצווים הללו, אם כי מדי פעם הם עושים זאת תוך כדי הפטרת אנחה. אחרי הכל, השופטים יודעים לצד מי יתייצב האספסוף הישראלי אם הם יחליטו לבטל צו אלוף.

המשותף לכל השמות מהפסקה הקודמת הוא שהם מאד עצבנו את השב"כ: אופן בכך שהערים על המחלקה היהודית פעם אחר פעם (היא משתמשת נגדו בצווים מנהליים כבר משנת 2005), פחימה בכך שחצתה את הקווים ונפגשה אישית עם פלסטינים; וקרוסמן, כמובן, על ההשפלה הגדולה ביותר שספג השב"כ מעודו, כשלא זיהה אותו כסכנה.

אלא שלאחר שהפעילים נרגעו, וקראו את הצווים שנמסרו להם, הם נדהמו לגלות שמדובר בעצם בסתם צו שטח צבאי סגור, חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז ולא אלוף פיקוד העורף. דובר מחוז ש"י התרברב היום שאנשיו מסרו צווים כאלה ל-16 פעילים, וש"חלוקת הצווים עברה ללא אירועים חריגים וכרגע לא ידוע על כוונות לבצע הפס"ד [הפרות סדר – יצ"ג] על רקע פעילות זאת." וואלה.

אז מה קרה כאן בעצם? הפרשנות הסבירה ביותר שלשוטרים שהגיעו עם הצווים, מהיותם שוטרים ישראלים, לא היה מושג בחוק שהם אמורים לאכוף, וטעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים כשמסרו בעצם צווי שטח צבאי סגור. עורך הדין מיכאל ספרד ציין שבתי המשפט הישראליים כבר קבעו מספר פעמים שאי אפשר להעמיד לדין ישראלים על הפרת צווי שטח צבאי סגור, כי מי שמוסמך לדון בהם הם בתי הדין הצבאיים ובמסגרת האפרטהייד החל בגדה, ישראלים לא נשפטים בבתי דין צבאיים.

ספרד מציין שעד כמה שזה ידוע לו, זו הפעם הראשונה שצווי שטח צבאי סגור – שהם צווים על שטח, לא על אנשים – נמסרים אישית. שימו לב מה קרה כאן: שוטרי מחוז ש"י – שנמצא מחוץ לשטחי מדינת ישראל – ביקרו ברחבי ישראל, ומסרו לפעילים צווים, לא של בית משפט, אלא של הריבון בגדה, ריבון שאין לו כל סמכות בישראל גופא. בהנחה, כמובן, שישראל לא סופחה לגדה.

לי זה נראה מאד כמו נסיון להלך אימים על הפעילים: אנחנו יודעים איפה אתה גר, אנחנו עוקבים אחריך, יש לנו תיק עליך. אנחנו יכולים להגיע אליך על הבוקר. אל תעצבן אותנו ואל תנצל את העובדה שחוקית אי אפשר לעשות לך כלום, אחרת נמצא משהו נגדך.

האפשרות הסבירה פחות היא שאכן הוצאו צווי הרחקה מנהליים כאלה, שהשוטרים יודעים עליהם, ושהם עדיין לא נמסרו. אם זה יהיה המצב, אז יהיה לנו אלוף פיקוד עורף שחותם על צווים שמטרתם למנוע מפעילים להפר פקודות של אלוף פיקוד המרכז – כלומר, נסיון מגושם לעקוף את המחסום הנוכחי מפני העמדה לדין על הפרת צו שטח צבאי סגור, שרק יזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית שמעמידה פנים לנוחותה שהוא כפופה לחוק.

ודברי הסיום של ספרד היו מדכאים עוד יותר: יש התאמה גבוהה, הוא אומר, בין החרפת היחס כלפי פעילים בגדה ובין פעולה צבאית ברצועה. בחסות רעש התותחים ברצועה, צה"ל פועל בגדה באופן שהיה מושך תשומת לב ביקורתית בימים כתיקונם.

ועוד דבר אחד: זוכרים את העמדות של שי פירון שהיו מנוגדות לאלה של "יש עתיד"? אז יש הסבר. פירון אמר לשחר אילן שהוא קיבל מיאיר לפיד חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, כפי שיקבלו כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כשלצערנו יהיו כאלה. סיעה חילונית? לא ממש. סיעה שמכניסה עוד כמה קולות אורתודוקסיים לכנסת. יש לפיד לערבוביה.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שאלוף פיקוד העורף לא יהיה מודע לקיומם, כך שיוכל להסתפק במלאכתו הרגילה, הזנחת ההגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

גינטר גראס איננו אנטישמי

זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, שאזכר את השיר של גראס ואת התגובות הראשוניות לו, הודיעה שגרירות ישראל בברלין שגראס הוא אנטישמי ושהטקסט שלו הוא המקבילה המודרנית של עלילת הדם, משום שגראס אמר שמדיניותה של ישראל מעמידה את העם האיראני בסכנת השמדה. אתמול פרץ לעובי הקורה גם ראש ממשלתנו היקר, שבמה שנראה כמו נסיון נואש להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהוא היה רוצה להעלים מישראל 30% מתושביה – הערבים והחרדים הם אסוננו; בגרמנית זה נשמע יותר טוב – התגולל על גראס, לא שכח להבליט את עברו בוואפן אס.אס. רמז בגסות שהוא נותר נאצי, וציין בצדקנות ובאריכות שישראל עוד לא ירדה למדרגתה של איראן, מה שאף אחד לא טען. בקיצור, נתניהו חזר אל החומר שבו הוא שוחה כדג מאושר במים: שואה, נאצים, אנטישמיות. גם הסייען של נתניהו בתקשורת האמריקאית, ג'פרי גולדברג, חזר על הדברים.

מה, בעצם, אמר גראס? התקשורת הישראלית לא טרחה לתרגם את שירו של גראס. הנה הוא, בהשמטות הכרחיות (שלי) מטעמי זכויות יוצרים, בתרגומו של אלון אלקין (שום קשר לח"כ אלקין):

מה שחייבים לומר / גינטר גראס

מדוע אני שותק, ומשתיק זמן רב מדי,

את מה שגלוי לכל ומתורגל

במשחקי מלחמה, שבסופם אנו השורדים

מוזכרים כהערת שוליים.

זוהי הזכות לכאורה למתקפה ראשונה,

אשר זה אשר כפוף למרותו של רברבן

ושנכפה עליו להשתתף בשמחות מוכתבות –

העם האיראני – עשוי להימחק בה,

כיוון שבתחום שליטתו,

כך מנחשים, פצצת אטום הולכת ונבנית.

[…]

את ההשתקה הכללית של מצב העניינים הזה,

אשר שתיקתי שלי כפופה לה,

אני רואה כשקר מכביד

וככורח, כיוון שהעונש מוכן ומזומן

ברגע בו יפרו אותה:

פסק-הדין "אנטישמיות" יוטל.

אך כעת, כיוון שמארצי,

אשר פשעיה שלה

שאין אשר ישווה להם

מוזכרים ומאוזכרים פעם אחר פעם –

כחלק מעסקה, מה

שנקרא 'פיצויים' בשפתיים רפות –

צוללת נוספת

אמורה להישלח לישראל, והמיוחד בה

הוא יכולתה לשאת ראשי-טילים משמידי-כל

אל המקום שבו קיומה

של פצצת אטום בודדת טרם הוכח

אך אשר בו הפחד מתיימר להחליף את חובת ההוכחה,

אני אומר את מה שחייבים לומר.

אך מדוע שתקתי עד כה?

כיוון שסברתי שמורשתי,

אשר עליה רובץ כתם שלעולם לא יימחה,

דורשת ממני שאצפה שאת העובדה הזו תאמר כאמת גלויה וברורה

מדינת ישראל, אשר אליה אני קשור

ואליה אני רוצה להמשיך ולהיות קשור.

אך מדוע אני אומר עכשיו,

בזקנתי, ובטיפות הדיו האחרונות:

כוחה הגרעיני של ישראלי מסכן

את השלום העולמי, השברירי בין כה וכה?

כיוון שחייבים לומר

את מה שעוד מחר עשוי להיות מאוחר מדי עבורו:

גם כיוון שאנו – אשר העול אשר רובץ עלינו כגרמנים כבד דיו –

עשויים להפוך לספקים של פשע,

ניתן לחזות שאת אשמתנו

גם תירוצים הרגילים

לא יוכלו למחות.

[…]

אז מה, בעצם, הקפיץ כאן את הרפלקס לזעוק "אנטישמיות" ו"עלילת דם", אמנם קו ההגנה הראשון של משרד החוץ הישראלי? הבה נבחן את טענותיו של גראס.

האם יש לישראל נשק גרעיני? [פתח מנטרה] על פי כל המקורות הזרים הידועים [סגור מנטרה] התשובה היא כן. נשיאה של ישראל, שמעון פרס, תואר פעמים רבות כאבי תכנית הנשק הגרעיני של ישראל, ומאד נהנה לא להכחיש. ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי וענונו) ריצה 18 שנים בכלא ישראלי, חלק ניכר מהן בבידוד, משום שחשף את העובדות בנושא.

האם כלי הנשק האלה נמצאים בפיקוח? כמובן שלא. ישראל נמצאת מעל לחוק. כש-189 מדינות דרשו ממנה לפני שנתיים להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ישראל הודיעה שהן יכולות לחפש את החברים שלהן.

האם ישראל מתכננת התקפה באיראן? כן, והיא מדברת על זה כבר 20 שנה. נתניהו ושריו הגבירו לאחרונה את הרטוריקה שלהם בנושא, ונתניהו אמר שמדובר ש"לא מדובר בימים או שבועות, אבל גם לא של שנים." אהוד ברק דיבר במפורש על מספר הקורבנות הישראלים במתקפת-נגד איראנית, והעריך אותם בכ-500.

האם ישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני נגד איראן? כן, או על כל פנים היא מספקת סיבות טובות לחשוב שכן. נתניהו אמר פעם אחר פעם ש"כל האופציות על השולחן", ופירוש הדבר שגם האופציה הגרעינית על השולחן. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה לפני מספר שנים שישראל שוקלת שימוש בנשק גרעיני טקטי, כפי שעשתה גם רשת פוקס, שפרשן שלה אמר כי מקור ישראלי שהוא הגדיר כאמין וידעני אמר לו זאת (כאן, בסביבות 2:15-2:25). ניתן לטעון באופן אמין שמדובר רק במלחמה פסיכולוגית ישראלית, ושאפילו אהוד ברק לא פסיכי עד כדי כך; אבל אי אפשר להאשים את גראס אם המלחמה הפסיכולוגית הישראלית הצליחה יותר מדי. כשישראל משתדלת במשך שנים לשחק את תפקיד המשוגע האזורי, היא לא יכולה להתלונן כשאכן מתייחסים אליה כמג'נון מזיל ריר.

כלי הנשק הגרעיניים הטקטיים האלה, האם הם ישוגרו מצוללות גרמניות? בהחלט יתכן. צוללות הדולפין הגרעיניות שקיבלה ישראל מגרמניה מתוארות כמסוגלות לשאת נשק גרעיני ובהחלט יתכן שהן חמושות בו. אם אני הייתי שר הבטחון הישראלי, הייתי מחמש אותן. כמובן, אני גם הייתי מודיע על כך ועל יכולת המכה השניה, ומפסיק את משחק העמימות המטופש.

האם נתניהו שוקל להשמיד את העם האיראני? אין להוציא זאת מכלל אפשרות. עוזר של נתניהו טען לפני מספר שנים שנתניהו מתייחס לאיראן כאל "עמלק", נתניהו מסר לאחרונה לאובמה מגילת אסתר תוך יבבה (שקרית ובורה) על כך שהעם הפרסי תמיד שנא את היהודים (והמגילה עצמה מכילה דמות שמתוארת כעמלקית, המושמדת על ילדיה), והוא מתייחס בערבוביה לאיראנים כאל נאצים ועמלקים. דינו של עמלק הוא השמדה עד אחרון ילדיו, ויש לציין שההערות האלה של נתניהו הן הרבה יותר ג'נוסיידליות מכל מה שמיוחס לאחמדניג'אד, שנתניהו מעולם לא התנער מהן, ושנתניהו לא שילם מחיר ציבורי כלשהו עליהן.

כלומר, כל מה שגראס אומר הוא סביר, על כל פנים בגבולות המלחמה הפסיכולוגית כנגד איראן שמנהלת ישראל. האמת לעולם איננה אנטישמית. לא היתה כאן כל עלילת דם, לא היתה פה כל אנטישמיות, לא היתה פה כל טענה שיהודים משתמשים בדמם של ילדים לצרכים ריטואליים. יתר על כן, ביקורת על מדיניותה של ישראל, אין לה דבר עם יהודים או יהדות. הטענה, שמושמעת תדירות על ידי פקידים ישראלים, שהתנגדות לישראל היא אנטישמיות, נובעת מהתפיסה האוטו-אנטישמית שממשלת ישראל מייצגת נאמנה את כל היהודים בעולם. לא מניה ולא מקצתיה, והתפיסה הזו – שאומרת בעצם שיהודים שמעולם לא חיו בישראל ושאינם אזרחיה חייבים לה נאמנות – היא בעצמה זרז לאנטישמיות.

אם היו במשרד החוץ הישראלי שרידים של בושה, הוא לא היה משתמש בביטויים שבהם השתמש כנגד גראס. אף אחד לא הופתע, עם זאת, שהוא השתמש בהם בכל זאת. התוצאה החיובית היחידה מכל הפרשה היא שבפעם הבאה שישראל תצרח "אנטישמיות, אנטישמיות", אנשים ילמדו להתעלם ממנה.

ועוד דבר אחד: הערב, בסעודת החג, נסו לזכור שמיליוני בני אדם נתונים באותה שעה בסגר, ושחגי ישראל הפכו מזה כמעט שני עשורים לעילה לשלילת חירות התנועה של אחרים – אמנם, לא בני העם הנבחר. חג חירות שמח.

(יוסי גורביץ)

סעיף 113 היעיל תמיד

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

בתי המשפט הם לא הפתרון; הם חלק מהבעיה

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול היה פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית היה הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא היה מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי היה מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי היה מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה זה פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן כ"אדמות מדינה" ואז, ראה זה פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש הזה מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל היה לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, היה לבג"צ רע מאד עם זה, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את זה. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

קלפי משחק: שתי הערות

ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)