החברים של ג'ורג'

צרת הנשים

כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שאו ציונה נס

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

 

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

marzl

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

תומכי ליברמן באירוע שבו הותקפה זועבי. קרדיט: הרשימה המשותפת

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

באדיבות דוברות הרשימה המשותפת

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ממתינים לתולעים

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)