החברים של ג'ורג'

צרת הנשים

כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה לי פוליטיקה עכשיו

מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו

את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.

מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.

לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?

הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.

[…]

הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.

הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.

[…]

לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.

הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.

והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.

הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.

בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.

ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.

אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.

וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.

[…]

רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.

אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.

עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.

רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.

ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ערוות השושואיסטים

הסרטון המביך של הרצוג הוא סיבה טובה להרהר במעמדם של אנשי השירותים החשאיים בחיינו

האם בוז’י הרצוג סחט גאים פלסטינים כדי שיבגדו בקרובי משפחתם?

האם ציפי לבני רצחה מלצרים?

השאלות הללו צריכות להתעורר אחרי סרטון שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי ששחרר היום (ג’) המחנה הציוני, שבו שושואיסטים בדימוס מיחידה 8200 מתגאים בשירותו ביחידה של בוז’י הרצוג. (לא סביר שנראה בקרוב סרטון דומה על לבני – המחנה הציוני קלט, באיחור, שהיא עשתה את התרגיל הקבוע שלה וכייסה אותו, שהיא נטל אלקטורלי, ובהתאם הוא מסתיר אותה.)

מה אומר לנו הסרטון? כמעט כלום. אומרים לנו שאי אפשר לומר שום דבר על השירות של הרצוג, אבל תסמכו עלינו – זה היה חתיכת שירות. תסמכו עלינו – כי אין שום אפשרות להפריך את הטענה הזו. הסבירות שהרצוג היה מעורב בסחיטה מלוכלכת של נער מבוהל, שמצא את עצמו בין הפטיש של הכיבוש הישראלי ובין הסדן של חברה שמרנית שמאמינה בכבוד המשפחה גבוהה לפחות כמו הסבירות שהוא היה מעורב באיזה משהו הירואי כמו שיגור טיל.

בעצם, מה כל כך הירואי בשיגור טיל? מי היה האויב המסוכן שנגדו התמודד הרצוג? הוא התגייס לצה”ל ב-1978, ושירת בו לכל היותר כעשור. 1978-1988: עשור שבו ישראל כמעט שלא התמודדה עם צבאות סדירים (להוציא התנגשות קצרה, שלא נגמרה מי יודע מה, עם הצבא הסורי ב-1982) אלא התחילה את השקיעה הבלתי פוסקת שלה למלחמות נגד מתקוממים, תחילה בלבנון ואחר כך גם בשטחים הכבושים. אם הרצוג אכן היה אחראי לשיגור טיל או משהו דומה, הוא כנראה נורה כלפי מישהו שלא היה מסוגל להתגונן ממנו או להגיב.

האם זה בכלל קרה? כנראה שלא נדע אף פעם. התיקים האלה, אם הם נשמרים בכלל, לא נפתחים. ואם הם נפתחים, הם מציגים צד אחד, צר מאד. מה עשתה ציפי לבני במוסד? היא לא יכולה לומר, כמובן. היא רק יכולה לומר שהיא היתה שם. מה עשה הרצוג ב-8200? הוא רק יכול להתיר לדמיונכם להשתולל. הוא לא יכול לדבר על זה.

boujie1

אז למה לעזאזל הם מדברים על זה? אתם מועמדים לבחירה על ידי הציבור. אם יש לכם קבלות, הציגו אותן. אם יש משהו שאתם לא יכולים לדבר עליו, אל תדברו עליו. אל תרמזו לדברים שאתם לא יכולים להוכיח ושאי אפשר להפריך. אני כבר לא מדבר על הנימוס המקובל בארצות מתורבתות, שאומר שאנשי השירותים החשאיים – להוציא מינויים פוליטיים שם – מתבקשים לפרוש בשקט, אולי להוציא ספר צנוע, אבל לא להתמודד על משרה פוליטית. השירותים החשאיים מתמקדים בנבירה בלכלוך; תמיד קיים חשש שאיש השירותים ינצל לרעה את מעמדו לשעבר ואת קשריו בקריירה החדשה שלו. ישראל איננה מדינה מתורבתת ומהבחינה הזו אנחנו דומים הרבה יותר לשכנינו או למזרח אירופה, המולדת הפוליטית האמיתית שלנו. לידתה של המדינה הזו בארגוני שחרור/טרור, אחרי הכל: ישראל גלילי, יצחק שמיר, מנחם בגין היו גיבוריה מראשיתה. איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, השתתף בישיבות מרבז מפא”י. תמיד היה משהו מהסובייטי בהערצה הישראלית לשירותים חשאיים.

אז אי אפשר לדרוש מהרצוג שיהיה יותר צדיק מהאפיפיור, אבל האם אפשר לפחות לדרוש ממנו שלא ישחק את המשחק העלוב של “אני לא יכול לומר לכם אבל סמכו עלי, אני גיבור עלום של המולדת שלעולם לא ייחשף”? במיוחד כשהמשחק מגוחך במיוחד כשהוא מגיע ארוז כתשדיר בחירות?

זה נושא אחד. הנושא השני בעייתי יותר. אומרים על הרצוג שהוא “גדל ביחידה, זה אומר שהוא מכיר את המנטליות הערבית.” נניח עכשיו לשאלה מי הם “הערבים”, והאם אכן יש להם “מנטליות” מובהקת (האם ה”מנטליות” של משכיל יוצא בגדד זהה ל”מנטליות” של פלאח פלסטיני? האם יש ”מנטליות” משותפת ללוחם מיליציה שיעית ולחלאה מדאע”ש, יליד לונדון, שהוא חיסל זה עתה? לכפרי סורי ולמהפכן מטוניסיה?); השאלה האמיתית בעייתית יותר.

boujie2

האם באמת אפשר להכיר עם אחר באמצעות העדשה הנסתרת והמיקרופון המוטמן? האם המעקב אחרי החמושים של האויב, ואנשי השירותים החשאיים שלו – שהם ודאי לא פחות מלוכלכים מאלה שלך – באמת מכשיר אותך להכיר את הצד האחר? האם סמיילי הכיר את “המנטליות הרוסית”, או שהכיר רק את זו של מקבילו, קארלה? האם איש מודיעין אכן מסוגל לראות תמונה נרחבת יותר מזו של מה עושה היריב, כמה טנקים יש שם? האם הוא יכול להבין שמעבר לשירותים החשאיים והצבא של היריב, יש גם אנשים נורמליים, שלא טומאו על ידי העיסוק הצבאי/חשאי? שיש להם שאיפות משלהם, שלא כוללות הסתערות על איזו גבעה או הכפלה של איזה סוכן? בקצרה, האם הכשרה כאיש השירותים החשאיים מרחיבה את דעתך, או מצמצמת אותה? אתה יודע מי המאהבת החביבה על אבו נידאל, אבל האם אתה מסוגל להבחין במוחמד בועזיזי שמעבר לפינה, לקלוט מתי היאוש מתגבר על הפחד?

ההיסטוריה של השירותים החשאיים, ודאי אלו שלנו, עונה על השאלה הזו בשלילה. ארגוני מודיעין נכשלים, פעם אחר פעם, בהבנת הצד השני. ב-1987, ידע השב”כ מה אוכל כל פעיל פת”ח בגדה לארוחת בוקר, אבל לא ראה את האינתיפאדה מגיעה. אמ”ן לא ראה את המלחמה ב-1973. עם תחילת מלחמת עיראק-איראן, העריך אמ”ן שתמשך שלושה שבועות; שמונה שנים אחר כך, שבועות ספורים לפני סיומה, העריך שתמשך עוד שנים. ראש אמ”ן ב-2011 העריך ב-25 בינואר 2011 שמובארק יישאר על כסאו; הוא נפל כעבור שלושה ימים.

גרוע מכך: שירותי המודיעין יוצרים תמונה מערפלת, שקרית, של הצד השני. הם מספרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. הם מצדיקים את עצמם – ויש להם כוח ייחודי לעשות זאת, כי יש להם שליטה כמעט מוחלטת על המידע.

האם יש צורך בשירותי מודיעין? נראה שלמרבה הצער, כן. כל זמן שאחרים מחזיקים בהם, גם אתה צריך כאלה, ולו כדי שהאויב לא ימצא תירוץ לפרק את שלו. האם ההוצאה האדירה עליהם מצדיקה את עצמה? אין ראיות שיתמכו בכך (וכן, אני יודע שמטבע הדברים גם לא יכולות להיות.) האם השירותים האלה משחיתים את המשרתים בהם? פוגעים ביכולת שלהם לראות את העולם? די ברור שכן. האם המשיכה ההרסנית למידע סודי, שכביכול הוא חשוב יותר ממידע פתוח – הרי הסתירו אותו, מכאן שהוא חייב להיות חשוב יותר – פוגעת בשיקול הדעת של קצינים ומדינאים? התשובה היא כנראה חיובית, אבל צריך עוד מידע. האם עלינו לבחור במישהו משום שהוא “מכיר את המנטליות” של האחר, כי האזין פעם להקלטות אינטימיות שלו, או צילם אותו במצלמה נסתרת? תשמור האלה ותציל, לא.

וכל זה, מבלי לומר מילה על הנזק שגורם הרצוג לסיכוייה של ישראל להיות משהו שאיננו מדינת כל יהודיה בכך שהוא מתהדר בכך שהוא הרג “ערבים”; אף מילה על מה שהוא גורם ליחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל. אלו אמירות שראויות לליברמן או בנט, לא למי שמתיימר להוביל את המחנה החופשי בישראל.

אם היו ספקות אחרי הפיאסקו בהצבעה על פסילת זועבי, לא צריכות להשאר כאלה כעת: יש רק שתי מפלגות שמאל בישראל, ורק באחת מהן אין פוליגמיסט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחנה הציוני עוד לא קלט שאנחנו כבר לא ב-1954

ההחלטה של המחנה הציוני לתמוך בפסילת חנין זועבי היא לא רק סכין בגב, היא גם גול עצמי

אם למישהו היה ספק שאסור להצביע עבור המחנה הציוני, בוז’י הרצוג וציפי לבני חיסלו את הספקות ביום חמישי האחרון, כשהודיע המחנה הציוני שימליץ לוועדת הבחירות על פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה הערבית המשותפת).

על פניו, מי שמכיר את ההיסטוריה של מפלגת העבודה, לא צריך להיות מופתע. לפני הבחירות של 2009 (אז מנהיג המפלגה היה אהוד ברק) תמכה העבודה לא רק בפסילה של זועבי עצמה, אלא בפסילה של בל”ד כולה.

מה קרה פה? קרו שלושה דברים. קודם כל, המחנה הציוני מיהר להצטנף בחיקו החמים של הקונסנסוס היהודי. לא רק יאיר לפיד מסרב לשבת עם “הזועבי’ז,” גם מפלגת העבודה והתנועה תומכות בהרחקתה מהכנסת. מישהו במטה שלהם בטח חשב שזה יביא להם קולות. זה לא יקרה: כשבוז’י הרצוג מנסה להתחפש לדני דנון, הציבור יעדיף את המקור. כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו. (במקרה של ציפי לבני, אף אחד לא היה מתפלא אם היתה מתחפשת גם למאיר כהנא. הקוקיה הזו הטילה ביצים ביותר מדי קינים מכדי שיקחו ברצינות את הטענה שיש לה אידיאולוגיה כלשהי.)

שנית, מפלגת העבודה חוזרת למקורות שלה. בשנות החמישים והשישים, היו למפא”י “מפלגות” לווין של פלסטינים ישראלים, שהיו גרורותיה לכל דבר ועניין, כבשים צייתניות של בן גוריון שתמכו פעם אחר פעם במשטר הצבאי. אם אתם לא זוכרים את זה, היו בטוחים שבציבור הפלסטיני זוכרים גם זוכרים. כשמפלגה פלסטינית ניגשת לבחירות לכנסת, הצל של מפלגות הקוויזילינגים האלה מלווה אותה; היא תמיד צריכה להוכיח לבוחריה שהיא לא ההמשך של סיף א דין זועבי. היורשת של מפא”י, מצידה, עדיין חושבת שהיא רשאית להכתיב לפלסטינים הישראלים מה מותר להם לומר ומה גבולות השיח שלהם; בלשונו של אלתרמן, היא עדיין חושבת שמותר לה לקרוא

“אתה דובר באין מחריד,

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מסיבה פרטית.”

רק שבמקרה של הרצוג ולבני, אי אפשר לומר שהם טובים, נדיבים, או דוגלים בחופש.

תזכורת: ברשימת הבית היהודי לכנסת, יש בוגדים ותומכי טרור של ממש. יושב ראש המפלגה, נפתלי בנט, מעסיק כיועץ פוליטי את המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון. יש בה אנשים שמפנטזים על הקמת מחנות השמדה, יש בה רב שפסק שמעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי, ויש בה שרלטן פוליטי שהוא כנראה הפעיל הפוליטי היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מטעם בית המשפט. אבל את המפלגה הזו, המחנה הציוני כלל לא היה מעלה על דעתו לנסות לפסול. מה זאת אומרת, להגביל את חופש ההצבעה והבחירה של יהודים?

אבל כלפי פלסטינים ישראלים, במחנה הציוני עדיין חושבים שמותר להם לומר מה הגבולות שלהם. הם עדיין חושבים שמדובר באזרחים סוג ב’, שישראל היא קודם כל מדינת יהודיה וכל השאר הם אורחים נסבלים, שבמידה והם עושים שימוש נועז, חריג, מטריד בחסינות שהוענקה להם כחברי כנסת כדי לחשוף את ערוות המשטר הציוני, צריך לזרוק אותם החוצה. מהבחינה הזו, באמת שאין הרבה הבדל בין הרצוג ולבני ובין משה פייגלין.

ושלישית, שהסכין בגב הזו – ההצטרפות לימין שמעניקה לגיטימציה לסתימת פיות של ח”כים פלסטינים – היא גם גול עצמי מהדהד, מכמה סיבות. קודם כל, יש סיכוי טוב למדי שהמשחק הציני של המחנה הציוני, משחק שמחקה את המשחק של הימין הקיצוני – אנחנו נפסול את זועבי, לתשואות הקהל, ובג”צ יבטל את ההחלטה, וכך יציל אותנו מעצמנו – לא יעבוד הפעם. כשזועבי ערערה על ההחלטה להרחיק אותה מהכנסת, הפחדנים בגלימה ניצלו את העובדה שהכנסת פיזרה את עצמה כדי להמנע מלפסוק; אבל לפני זה, הם ניצלו את הבמה כדי להשתלח בזועבי. כן, גם בבית המשפט העליון יושבים פופוליסטים. גם שם קוראים עיתונים ומחפשים את שמם. מישהו מוכן להתערב שבוז’י הרצוג לא יהיה עלה התאנה של בג”צ, כשזה יחליט הפעם שלא להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית? הוא יעשה את זה בלב כבד, כמובן, ותוך אמירות נוקבות על כך שזה ממש לא תקין אבל אי הסבירות לא מוגזמת.

אם זה קורה, מה שצפוי לקרות הוא חרם פלסטיני על הבחירות ונפילת הפסאדה של הדמוקרטיה היהודית. והמחנה הציוני ישמש, כפי ששימש בממשלות נתניהו, כמלבין הלאומי. הוא זה שיאמר לליברלים מחוץ לישראל שהנושא מורכב ושלא היתה ברירה.

אבל גם אם בג”צ יעמוד על זכויותיה של זועבי, זה עדיין גול עצמי מהדהד. להרצוג אין ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים בשום קונסטלציה שהיא. העובדה שהוא מוכן לתקוע בגבם סכין כזו, מציבה בפנינו שתי אפשרויות: או שהרצוג טיפש מאד, או שהוא חושב שהוא יכול להעליב את הפלסטינים ועדיין לזכות באמונם אחרי הבחירות. מאחר והם כבר לא חיים בימיו של סיף א דין זועבי, לגמרי יתכן שבהחלטה הזו, הרצוג הפסיד את ראשות הממשלה.

בהנחה, כמובן, שהוא בכלל רצה בה. אם אנחנו יוצאים מנקודת המוצא שאומרת שהמטרה של הרצוג ולבני היא לא להרכיב את הממשלה הבאה, אלא למצב את עצמם במקום טוב בממשלת נתניהו, אז המהלך הזה הגיוני לגמרי: הרצוג ולבני מבהירים לימין היהודי שהם לא פחות ציונים ממנו, גם הם יודעים לשלול זכויות של פלסטינים. עכשיו אפשר לדבר על התיקים?

אז, שוב, וביתר שאת: כשתלכו לקלפיות ב-17 במארס, אל תצביעו לשום מפלגה שלא מכירה בזכויות המלאות של כל אזרחי ישראל. זה אומר שכאשר אתם נכנסים לקלפי, הפתק של “המחנה הציוני” פסול. יש רק שני פתקים שהדמוקרט הישראלי יכול לשים בקלפי: מרצ והרשימה המשותפת.

אל תהיו הפראיירים שיסדרו שוב ללבני את הג’וב של שרת המשפטים, כשזו בתמורה מוכרת אתכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד לזה שהתעניין במצבו של ווילי. לחתול שלום והוא מתרוצץ עם בעליו.

(יוסי גורביץ)

רוצים לזרוק את נתניהו לפח? הצביעו שמאלה

נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

צילום: Naama Lazimi

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

רעיון: מואה, ביצוע: גלינה ווקס

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)