החברים של ג'ורג'

הקוד האתי של השטינקרים של אם תרצו

שתי הערות על מצב הדמוקרטיה הישראלית

לפני 25 שנים בערך, ב-1993 או 1994, למדתי באוניברסיטת תל אביב ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה. יום אחד, לקראת קורס באולם המרכזי של גילמן שהעביר יוסף אגסי, הגיעו כמה סטודנטים נרעשים מאד. לדבריהם, הם יצאו הרגע מקורס של אסא כשר, שבו הציג להם שאלה פילוסופית: האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון. הטיעון של כשר – ואני חייב להודות שאני לא זוכר מה היו המסקנות שלו – היה שמאחר ויש ודאות קרובה שאריאל שרון יוביל למותם של חפים מפשע, הרי שלגמרי לא ברור שיש ערך לשימור החיים שלו.

לשם הבהרה, אני סבור שכל אדם ראוי לטיפול רפואי. אפילו אסא כשר – למרות שזה האחרון, כמו שרון בשעתו, אחראי בוודאות קרובה למותם של רבים. בשנים האחרונות, כשר מפתח את התיאוריה שחיילים מסתכנים מספיק מעצם היותם חיילים ואשר על כן אין סיבה שהם יסתכנו סיכון נוסף על מנת שלא לפגוע באזרחי אויב. אני מאד מקווה שיום אחד אסא כשר יצטרך להסביר את הדברים שלו בבית דין בינלאומי, כפי שנאלץ אלפרד רוזנברג, כי כשאתה שומט את העובדה שאזרחי אויב הם קודם כל אזרחים, אתה פותח את השער לרצח עם נוסח סמוטריץ’. (מעניינת כאן במיוחד הצורה שבה כשר, שאיננו משפטן, נתן לעצמו פטור מהמשפט הבינלאומי.)

(לידיעת חמושי צה”ל: אסא כשר הוא גם זה שניסח את נוהל חניבעל, שמתיר למפקדים שלכם להרוג אתכם אם יש חשש שתשבו (הוא טוען שמפקדי צה”ל לא הבינו אותו), וזה שאישר לעשות בכם ניסויים ואפילו להסתיר ממכם את המידע שיאפשר לכם לקבל החלטה מושכלת בשאלת הניסויים.)

בימים אלה, סיים כשר לנסח “קוד אתי” לאקדמיה. המשמעות של הקוד האתי של כשר היא חיסול החופש האקדמי, כלומר החופש של מרצים להעלות לדיון דברים שמקוממים את הציבור. החופש האקדמי הוא זה שמאפשר לשיח האנושי לנוע קדימה ולא להתקבע. כשר, שכבר שנים משרת את המערכת המסתאבת של המדינה הציונית, ממש לא אוהב את הרעיון.

סעיף ג’ בהגדרה “פעילות פוליטית” של כשר קובע ש”כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או למפלגות, בכנסת או מחוצה לה, או התנגדות ישירה לעמדה כזו, באופן מפורש.” הטקסט לא בהיר: ניסוח זהיר יותר היה מציב, לפני “בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות”, תנאי: “ו/או” או “ובתנאי שיש.” מהטקסט כפי שהוא כעת – אולי רצוי היה שידרשו מכשר יותר דיוק במסמכים שהוא כותב עבור המדינה – משתמע שכל “תמיכה ישירה או התנגדות ישירה” ל”עמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת” היא עשיה פוליטית בלתי ראויה מצד חבר אקדמיה. בסעיף ב’ של “פעילות אקדמית” קובע כשר שפעילות אקדמית היא פעילות המתבצעת על ידי חבר אקדמיה גם מחוץ לכותליה, ובלבד שהוא מציג את עצמו כמבר המוסד.

במילים אחרות, כשהפרופסור מאוניברסיטת תל אביב אסא כשר דן בשאלה האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון, הוא עובר על כללי האתיקה שלו-עצמו. לרוע המזל, בישראל השאלה למי להעניק טיפול רפואי היא שאלה שנמצאת בדיון ציבורי סוער. האם כשר יפסול את עצמו בעתיד מתפקיד אקדמי כלשהו?

כמובן שלא. האתיקן המכובד הוא חזיר שפורש טלפיו ואומר “כשר אני.” לקוד האתי שלו יש מטרה אחת: להקל על השטינקרים של אם תרצו לחסל את הדיון בישראל. מרצה שידון בשאלת הטיהור האתני שביצעה ישראל ב-1948 – וזו עובדה שאין עליה מחלוקת רצינית – יגלה שסטודנטים זועמים ילשינו עליו. מרצה שיעסוק בשאלת הקיפוח של הפלסטינים הישראלים, כנ”ל. מרצה שידבר על השסע החברתי בישראל יקבל תזכורת לא נעימה לכך שאם תרצו השתתפה בהפגנות נגד המחאה החברתית ב-2011. יהיה מעניין כשטרולים דתיים יתחילו להתלונן על לימודי אבולוציה וידרשו להציג מנגד את התפיסה הבריאתנית, וכשטרולים ליברטריאניים יסתמו את הפה למרצים שידברו על התחממות גלובלית. שטינקרים מטיבי לכת יוכלו לארוב בפקולטות לאסטרונומיה ולזעוק שלא יעלה על הדעת שלא מעלים לדיון את האסטרונומיה התלמאית, שהרי היא מגובה בתנ”ך וב”שמש בגבעון דום.” וכמובן, מרצים למשפטים שיעזו לומר שישראל מנהלת כיבוש בשטחים ייגררו לפני ועדות אתיקה.

אפשר להתנחם בכך שסביר להניח, כמו שקורה כמעט תמיד, שהמהפכה הזו תטרוף את בניה ותוך זמן לא רב כשר עצמו יידרש להסביר את דבריו לוועדת אתיקה, אבל זה הומור גרדומים.

האקדמיה נעמדת על הרגלים האחוריות, אם כי כפי שציינה היטב תמר רוטמן היא לא עשתה זאת כאשר הוכרז שמרצות הן אקדמאים סוג ב’. בכל זאת, אנחנו מדברים פה על זכויותיהם של גברים. סביר להניח שאם הקוד האתי של כשר יתקבל, תוך זמן קצר מרצים לא יוכלו לעמוד על הנקודה הזו, שהרי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ואת המסורת של חופש אקדמי תכנס את הסנאט שלה ותפטר את כשר, כמי שחותר לשלול את החופש האקדמי של שאר חברי המוסד. אבל ספק אם עוד נותר בה האומץ.

[…]

השבוע השתתפו השר ישראל כץ וחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, כולם מהליכוד, בכנס לכבוד הספר “הנסתר והגלוי בערביי ישראל.” כץ נאם, ביטן וזוהר השתתפו בפאנלים. הספר, שנכתב על ידי אחד רפי ישראלי, תוהה מדוע בעצם הפלסטינים הישראלים לא מוחזקים במחנות ומדוע מותר להם לדבר בציבור. במהלך הכנס נשמעו קריאות להחזרת המשטר הצבאי על ערביי ישראך.

כאן יש להזכיר שחרות (לימים גח”ל, לימים הליכוד) היתה אחת המפלגות שבעקביות הצביעה עם המפלגות הערביות בעד ביטול המשטר הצבאי, עד לביטולו ב-1966; להזכיר שהתפיסה הז’בוטינסקאית הבסיסית דיברה על מדינה דו לאומית ועל שוויון זכויות בין אזרחיה – תפיסה שהנשיא ריבלין מחזיק בה עד היום; ולומר שלמראה יורשיהם הרוחניים, סביר להניח שמנחם בגין ויוחנן באדר, שלהם יש מניות יסוד בדמוקרטיה (פגומה ככל שתהיה) הישראלית, מתהפכים בקברם.

אפשר להתווכח עם ישראלי, למשל על טענת העוני של ערביי ישראל. אפשר לתהות איך באמת קרה שאוכלוסיה שלמה הפכה לעניה, ואז להזכיר – בקרוב, לא תוכלו לעשות זאת באוניברסיטה – שמדינת ישראל הלאימה את רוב הקרקעות של ערביי ישראל ואז חילקה אותם ליהודים; שהיא מקפידה לא לספק לעיירות ערביות שטחים לפיתוח, או אפילו תכנית מתאר; שהיא הקפידה להזניח את החינוך של אזרחיה הפלסטינים, ושקצת קשה להקים חברות הייטק למי שבתי הספר לא מספקים לו את הכלים ללמוד את התחום, ושעיקר ההייטק הישראלי צומח מן הצבא ומיחידה 8200, ושלשם עיסוק בו צריך לעתים קרובות סיווג בטחוני; אבל באמת חבל על הזמן המוקדש לאנשי הקש האלה.

מה שאנחנו רואים פה הוא את שר המודיעין של מדינת ישראל ושני ח”כים במפלגת השלטון משתתפים בכנס שמטרתו המוצהרת היא הדרה – בשלל תירוצים – של 20% מאוכלוסיית המדינה, כמו גם השאיפה לכלוא אותם במחנות, שאיפה שכרגיל מנומקת בפשע של מעצר היפנים-אמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה.

אלה פעמוני אזהרה לקראת טיהור אתני או השמדה. נוכחות של בכירים במפלגת השלטון בכנס כזה היא לגיטימציה לשלילת זכויות של אוכלוסיה לא בשל מעשים של פרטים מתוכה, אלא בשל עצם השתייכותם אליה. בקצה הדרך ניצבים סמוטריץ’ וספר יהושע, אבל את המסילה אליה מניח ישראל כץ.

[…]

בטורו השבועי, כמו בכל טור שבועי, כתב אתמול (ו’) בן דרור ימיני שמצב הדמוקרטיה הישראלית שפיר והכל טוב ותראו, יש ימין קיצוני בשוודיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: איך אומרים אוריינטליזם בערבית

"מה מלמד אותנו יער המיקרופונים הניצב לפני ח'אלד משעל?" – שואל ד"ר רוני צירינסקי, בוגר הרווארד, בטור שפורסם לאחרונה ב”הארץ” (עדכון: בינתיים הוסר הטור מאתר הארץ, אך הוא פורסם גם באתר “העין השביעית”). צירינסקי מתייחס לתמונה של משעל במסיבת עיתונאים כאשר לפניו מספר רב של מיקרופונים.

"אסור להכליל", ממהר צירינסקי להטיל לחש הגנה, אבל בכל זאת נדרש לעניין המוזר – מדוע מנהיגים ערביים מדברים אל הרבה מיקרופונים? קשה להם כל-כך לסדר מיקרופון אחד?

צירינסקי מגיע למסקנה שלא מדובר בעניין טכנולוגי או חוסר תיאום, אלא "יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.”

הוא צודק, כמובן. הכל סביב הגודש והכבוד. ככה זה, ערבים. ואנשי כדור-רגל איטלקים. טוב, אתם יודעים כמה חשוב להם הכבוד שם באיטליה (איטלקית: "ריספקטו"), זה עניין של גבריות (איטלקית: "מאמא מיא"). אולי בעצם גם שוודים. בכל זאת, קר שם (שוודית: "קולד") אז הם צריכים להתחמם בכבוד שלהם.

אז ככה זה ערבים, וספורט. חשוב להבין שאנשי ספורט רוצים להציג נדיבות. כמו גם מזכ'ל האו"ם. או אולי ראש העיר של טוקיו. או עוד כמה יפנים בזמן האסון בפוקישימה. אבל תראו איזה רזים וחטובים המיקרופונים שלהם. לא כמו הערבים השמנים והצבעוניים האלה. ממש בזאר. או עורך הדין של קצב. טוב, קצב קצת ערבי, לא?

וליברמן. טוב, הוא לא ערבי. אבל האמת שאין שם *כל כך* הרבה מיקרופונים. מצד שני אין שם רק אחד. מה, לא יכלו לסדר רק אחד? הרוסים האלה יודעים לבנות טילים גרעיניים. מכאן ברור שאין כאן מגבלה טכנולוגית, אלא מסר – אנחנו נדיבים, אבל בקטנה (רוסית: "בקטנסקי").

צירינסקי מסכם בכך ש"הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות.”

אל תשפטו אותו. ככה זה, אקדמאים.

(פורסם במקור בבלוג "נביא שקר".)

מסע אחורה בזמן

המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד הדמוקרטיה

תחקיר כלכליסט שפורסם הבוקר, שנכתב על ידי תומר אביטל, חשף חלק נוסף ממקורות המימון של "אם תרצו": הסוכנות היהודית, שהעבירה לארגון 374,875 שקלים במהלך שנת 2009 – כסף שהגיע מג'ון הייגי, כהן הדת המאד שנוי במחלוקת. הסכום היווה כ-75% מסך התרומות שקיבלה "אם תרצו" במהלך 2009 (סך כולל: 456 אלף ₪), ושאיפשר לה לנסות ולצרוב את התודעה שלנו החל מתחילת השנה.

לסוכנות היהודית, על פי נהליה-שלה, אסור להעביר כספים לעמותות פוליטיות: היא מחויבת להעביר כספים אך ורק "אם הפרויקט הממומן בתרומה הוא בעל קשר מובהק למטרות הסוכנות: עידוד עלייה, חינוך, זהות יהודית ועוד". יתר על כן, תרומות שעוברות דרך הסוכנות היהודית חייבות להיות מיועדות לפרוייקטים ספציפיים. למרות כל זאת, הסוכנות היהודית העבירה את התרומות.

בכך שימשה הסוכנות היהודית – גוף, נזכיר, שאיננו כפוף לממשלה, אבל מנוהל על ידי מקורבו של נתניהו, נתן שרנסקי – כצינור להעברת כספים להתקפה פוליטית על השמאל הישראלי. אפילו "אם תרצו" עצמה, בהונאה הרגילה שלה, איננה מעמידה פנים שאיננה תנועה פוליטית: היא רק מתחזה לתנועת מרכז.

אמור מעתה, כש"אם תרצו" מאיימת להטיל חרם בינלאומי על אוניברסיטאות ישראליות – להם, כמסתבר, מותר – מי שחתום על החרם הזה הוא הסוכנות היהודית ושרנסקי. כשהיא מנהלת קמפיין הפחדה באוניברסיטת תל אביב, הסוכנות היהודית ושרנסקי הם שעומדים מאחוריו. כש"אם תרצו" גוררת אותנו את המק'ארתיזם והפאשיזם, וכשתציע בעתיד למנוע מיוצרים שמאלנים להופיע, או מסופרים שמאלנים לפרסם את ספריהם – צעדים הגיוניים בהחלט, בהתחשב במה שהיא עושה עכשיו – הסוכנות היהודית ושרנסקי יציצו מאחורי כתפיהם של רונן שובל וארז תדמור.

הגיע הזמן להזכיר שוב מי שני האדונים הנכבדים האלה. הראשון הוא דובר "תא כתום" לשעבר, שהיה ממובילי המאבק בהתנתקות, וששובץ ברשימה לכנסת של "הבית היהודי" על תקן הסוס הטרויאני שאמור לשכנע חילונים טובים להצביע לרשימה דתית-לאומנית, האיש שרצוי שישקיע מאמצים בהוצאת "אלטנוילנד" של הרצל אל מחוץ לקאנון הציוני – כי בספר ההוא, יש טיפוס בשם הרב געייער, שטוען שאזרחות מלאה צריכה להיות ליהודים בלבד (מסתבר שהרצל, בניגוד לשנינה של אחד העם, דווקא הכיר את היהדות האורתודוקסית), והוא הנבל שבעלילה, שדומה דמיון בלתי נעים לאנשי "אם תרצו". השני גנב אמל"ח וחומרי חבלה מצה"ל, לדבריו לצורך "הגנה עצמית", והיה מעורב באיומים באלימות כלפי מתנגדים פוליטיים.

שני החבר'ה האלה קיבלו כמעט 375 אלף ₪ מהפאסטור ג'ון הייגי, שמוקצה מחמת מיאוס גם בחלק גדול מהקהילה האוונגליסטית בארה"ב. במהלך הקמפיין של ג'ון מק'קיין ב-2008 נתפס הייגי באמירות פרו-היטלריות, בטענה שהרוטשילדים הם חלק מקונספירציה כלכלית עולמית, שהשואה התרחשה כי היהודים בגדו באלוהים, ולקינוח הוא גם יצא להתקפה כללית על הכנסיה הקתולית ומאמיניה.

זה המממן שבאמצעותו מנהלים שובל, תדמור וחבר מרעיהם מסע של הונאה, כחש, מרמה ואיומים כנגד המחנה הדמוקרטי בישראל. זה המממן שעל חשבונו הם חיים: ב-2008 החלה "אם תרצו" לשלם משכורות לפעילים שלה, בסכום של 43 אלף שקל; ב-2009, עם התרומה של הייגי והסוכנות הציונית, המשכורות עלו ל-366 אלף שקל. במקביל ירד תקציב האירועים והפעילויות מ-103 אלף ל-23 אלף, ותקציב ההסברה והפרסום – מ-328 אלף ל-113 אלף. מסתבר שיש כסף בסתימת פיות.

עכשיו מסתבר שהם מקבלים גם סיוע שקט מזרוע ממסדית למחצה. אם "אם תרצו" היו סיבה לדאגה, החשיפה שהם מקבלים סיוע מזרוע ממשלתית למחצה צריכה לעורר פאניקה.

במדינה נורמלית, מעורבותה של הסוכנות היהודית בהעברת כספים ל"אם תרצו" היתה גוררת ועדת חקירה. בישראל כנראה שלא יקרה כלום. לזכור, לפעם הבאה שבה שובל, תדמור והאידיוטים המועילים שלהם – ראיתי אותם ביום העצמאות בירושלים, צורחים "זבל אנושי" – ינסו שוב לדבר על "כסף זר".

(יוסי גורביץ)

הבלון הנפוח עוזב, נרג יהדות ממשיך בשלו, השקר של 'מרד הילדות', ואי ההבנה בנושא שביתת המרצים: ארבע הערות על המצב

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע חגי סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. נניח לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אוי, התחרפנותה הסופית של האתון, סגירתה של המחשבה הישראלית, ושיטת מצליח של טרטמן: שלוש הערות אומללות ואחת משועשעת על המצב

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט ומלחמתו באליטות

בתגובה ל"מה קרה לנו", מאת ארי שביט, ב"הארץ השבוע" של יום שישי האחרון:

לכל מי שלא רוצה לעייף את מוחו בקריאת המאמר המקורי, נתמצת אותו (בצורה לא הוגנת במיוחד, אבל מדויקת לטעמי) ב"אליטות רעות! אליטות אשמות!". שביט טוען כי הסיבה שהמלחמה הנוכחית היא כשלון מהדהד בין היתר מכיוון שההון, התקשורת והאקדמיה חברו להם יחדיו לסמם את הציבור ולגרום לדיסוננס לא בריא בין תפיסת המציאות הישראלית כמדינה נורמלית לבין המציאות עצמה, של חיים בסכסוך בין-דתי ובין-תרבותי.

כדי להדגים את נביבות טיעוניו, אשלוף מספר ציטוטים מתוך המאמר:

 

"הן התקינות הפוליטית והן האשליה-של-נורמליות פשו בראש ובראשונה באליטות הישראליות. הציבור הישראלי הרחב נותר על פי רוב מפוכח ואיתן."

"טענת האיוולת תופנה כלפי קאדר שלם של מעצבי דעה ומנהיגי חברה ישראלים, שחיו בבועה וגרמו לישראל לחיות בבועה. הצבא יידרש לבדק-בית ולבנייה מחדש, אבל הזעם האמיתי יופנה כלפי האליטות שכשלו. אליטות שמעלו באמונו של עם נבון, מרשים וחזק."

כאן נשאלת השאלה: האם זה אותו עם נבון, מרשים, וחזק שלו צבא קטן וחכם? אם כן, אז יש לחפש אותו במחסן למטה בחצר מאחורי מסכות האב"כ והתפאורה של "אלטנוילנד", כי הוא בטוח לא מסתובב לו בחוץ.

הצגת הציבור הישראלי כציבור מפוכח ונבון, כאשר זה אותו ציבור שתמך שנים במדיניות ההתנחלויות, למרות שכל בר דעת היה מבין שכל התנחלות לא תקרב את פתרון הסכסוך אלא תנציח אותו לדורות, תמוהה בעיני. האם זה לא אותו ציבור שחזר והצביע כל פעם בעד הליכוד, כאשר הוא טוען ש"המערך" דפק אותו ולכן עליו ליפול, למרות שהליכוד היה באותה עת בשלטון? האם זה אותו ציבור חכם שמצביע לליברמן כאשר ליברמן מציע תוכנית לא ישימה לחלוטין של שלילת אזרחות ממאתיים אלף איש, כי "לפחות הוא אומר את מה שכולם חושבים" (כאילו שהיות אדם אידיוט בפומבי היא תופעה טובה יותר מטמטום בסתר). האם זה אותו ציבור שיוצא כל העת נגד האליטות האקדמיות ונגד השכלה, ושהביא לנו את כינוי הגנאי "פרופסור", וחושב שיש חשיבות גדולה יותר להיותך מחזיק תעודה מאשר מה שלמדת בשבילה?

דווקא אותו עם חזק הוא זה שהחזיק באשליות על כוחו של צה"ל וכוחה של המדינה, ולא דרש בשום שלב ממנהיגיו להתנהג באופן שמצמצם את הסיכונים. אותו עם מרשים יצא כנגד כל מילת ביקורת שהוטחה על ידי האקדמיה בנושאים חברתיים וכלכליים, ומנע כל דיון במדיניות ההפרטה. זהו אותו עם שתמך במנהיגיו בצורה עיוורת בזמן שהם עשו ככל שביכולתם כדי לחזק את המרכיב הדתי של הסכסוך ולהביא אותנו לנקודה שבה אנו נמצאים היום.

חדשות לי למר שביט: פני הכנסת כפני העם, ופני האליטות כפני העם. העניין הוא ששביט מזהה בטעות את האליטות כהון, כתקשורת, וכאקדמיה, ומגן על הצבא ועל העם. למעשה, כבר שנים רבות מספיק להיות תת-אלוף בינוני לשעבר, חבר מרכז, או מתנחל כדי להיות אדם משפיע. הדבר האחרון שצריך לעשות אם מבקשים כרטיס כניסה לאליטות המשפיעות הוא להיות פרופסור, שמאלן שמאמין בנורמליות, או עיתונאי החורג מהקונסנסוס. הבעיה העיקרית היא לא חוזק ה"אליטות" הללו, אלא דווקא הזלזול הבוטה בהם.

נתייחס לטענה כי האקדמיה סיממה את האזרחים בתקינות פוליטית ובדה-קונסטרוקציה של האתוס הציוני. אחוז הפוסט-ציונים מזערי מבין חוקרי האקדמיה, כאשר רוב חוקרי האקדמיה לא עוסקים כלל בנושאים הקשורים לתחומים האלו. שנית, אני חושב שאילן פפה היה מופתע לגלות כי (לפי שביט) כל כך הרבה אנשים לא רק שיודעים מי הוא ומקשיבים לדבריו, אלא אף נותנים להם לחלחל פנימה ולהכתיב את תמונת עולמם. איני חושב כי ארי שביט מסוגל להביא אפילו מקרה אחד של חוקר אקדמי שהשפיע על דעת קהל בכיוון יוני או אנטי-ציוני, אבל זה לא מפריע לו להצביע על "אקדמיה" מונוליטית ומתנכרת החזקה מספיק ל"סמם" את הציבור. טעון זה נראה מגוחך עוד יותר כאשר יש מולנו חוקרים בעלי שם, כמו זוכה פרס הנובל צ'חנובר, המתריעים על כך כי ישראל מסכנת את עתידה המחקרי בשל אי-הקצאת משאבים, ואין אף אחד שמקשיב להם או אפילו זוכר כי הם אמרו זאת.

בקשר לתקשורת, שביט טועה ומטעה. התקשורת רצה אחרי הציבור ולא להפך. כדי "להביא רייטינג" על העיתונאי להיות ממסדי ככל האפשר. שביט מפגין חוצפה אמיתית כאשר הוא טוען כי התקשורת "דחפה" את אשליית הנורמליות, בעודו מתעלם מכך שכלי התקשורת הממסדי ביותר, ערוץ 2, הוא אהוב העם בדיוק בגלל שלעולם לא יחרגו בו מהקונזנסוס. הרי, אם העם כל כך נבון ומפוכח, מדוע ל"כוכב נולד" רייטינג גבוה כל כך המזכה את התוכנית בכותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ולא לאחת מתוכניות האקטואליה המתעסקות בבעיות החברה? התקשורת מתאימה את עצמה למכנה המשותף הרחב ביותר שהוא בהכרח הנמוך ביותר. הציבור מסמם את עצמו מול המסך ולמול הכותרות הצעקניות, ובמידה והיה בוחר לא לעשות זאת, כלי התקשורת היו מתאימים את עצמם כדי לשרוד.

באשר לבעלי ההון, נציין רק כי ההערצה אליהם מוכרת עיתונים עם כתבות עליהם ולא להפך. אם אותו עם "חכם" היה מפסיק להתעניין באושר המתחיל מתוכה של שרי אריסון, ויותר בתשע מאות העובדים שהיא פיטרה, היה ניתן להתייחס לטענותיו של שביט ברצינות.

לפי שביט מתקיימים כנראה שני עמים ישראלים שונים באותו שטח, ולמעשה אפילו באותו סלון. יש את העם שמתעסק באובססיביות בחבילות השידור של המונדיאל. את עם זה יכולים הפרופסורים והעיתונאים לסמם (בישיבות שבועיות המתקיימות במקום לא נודע תחת מעטה סודיות) על ידי מנות קצובות ומתוכננות היטב של לחם ושעשועים. יש גם את העם החכם והחזק שיבוא חשבון עם האליטות ש"מעלו באמונו". רק לי כנראה לא ברור מה יגרום לעם הראשון להפוך באופן ספונטני לעם השני.

קל לטעון כי האליטות כבר אינן שולחות את בניהן ובנותיהן המצוינים לצבא. קשה יותר להתייחס לטענה שהצבא והרשויות עשו את מיטב יכולתם בעשרות השנים האחרונות כדי לדאוג שמצוינות תהיה מצרך נדיר בשרותם. אבל למה שארי שביט יהרוס לעצמו את התיזה ויסיר אחריות מהשעירים לעזאזל שמצא?

גם אם נקבל את הנחותיו של שביט ונשדד מערכות כדי להלחם על קיומנו, נשארת תהייה טורדנית אחת. האם אנחנו לא נלחמים בדיוק בשביל לקיים חיים נורמלים, או שלמעשה אנחנו כאן רק כדי לקיים את אותו "צומוד" בו אנחנו כל כך אוהבים לזלזל? שביט, יאמר לזכותו, אינו טוען שעלינו לאבד את אשליית הנורמליות, אלא לקיים "מעטפת מגן המבודדת את ישראל מהמרחב ומגינה עליה מפניו." לגנותו יאמר, שהוא לא מציג כל דרך ישימה לבצע זאת, אלא מפריח סיסמאות כוללניות ונבובות לאוויר. לאחר קריאת מאמרו כל מה שנשאר בראש הקורא הוא קריאה לפירוק כל היסודות הנורמלים עליה בנויה חברה חופשית, ללא שום אלטרנטיבה ממשית. אם לא נקיים כאן אליטה ביקורתית ויצרנית, אז למה טרחנו מראש?

גילוי נאות: הכותב מנסה לפלס את דרכו למשרה באקדמיה הישראלית, ושמח לגלות שבנוסף למשכורת מגוחכת יחסית לכמות ההשקעה הנדרשת , ולזלזול במקצועו, יקבל גם כרטיס כניסה למועצה הסודית השולטת בציבור הישראל


(עופר רון)





בשם השוויון

"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול הזה. הגיע הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך הזה הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"ג ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"ג. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות זה התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ הזה פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו זה פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

רשומה זו פורסמה גם ב"סיפור האמיתי והמזעזע של".

(איתמר שאלתיאל)

הטובים לאוקספורד

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 

אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 


כך מתקצבים את האוניברסיטאות. מתוך דו"ח על מצב ההשכלה הגבוהה של "עמותת שופר".

 

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 


הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

(איתמר שאלתאל)