החברים של ג'ורג'

תראו מי מפעיל תחנת כוח, ויאיר לפיד נתפס בשקר: שתי הערות על המצב

מישהו באמת מופתע? כתבתי אתמול (א') על האופן שבו עיכב האוצר את בניית תחנת הכוח הנוספת שחברת החשמל זקוקה לה, ועל ההודאה למחצה של בכיר באוצר בכך שהמשרד מייבש את חברת החשמל ומונע ממנה את מה שהיא זקוקה לו כדי לתפקד.

הבוקר (ב') פורסמה בכלכליסט (עמ' 3, למרבה הצער לא מצאתי את הכתבה באתר) ידיעה של ליאור גוטמן, ממנה עולה שהממשלה – שאישרה אתמול הכרזה על מצב חירום במשק החשמל – אישרה הפעלה של תחנות כוח פרטיות, שיונעו בגז ממאגר תמר ים תטיס שעד כה שימש כמעט רק את חברת החשמל. לגמרי במקרה, הן שייכות לשלושה אוליגרכים: צדיק בינו, יצחק "תשכחו מהחוב, זו חברה ציבורית" תשובה, ונוחי "קריסה טוטאלית" דנקנר. הממשלה גם אישרה רכישת חירום של סולר מבז"ן (בבעלות האחים עופר) ובז"א (בבעלות בינו). תעריף החשמל צפוי לעלות ב-2013 בהתאם לכמויות הסולר שיירכשו.

כלומר, האוצר מעכב את בנייתה של תחנת כוח שחברת החשמל זועקת שהיא זקוקה לה כבר שנים עד שנוצר מצב חירום – אותו הוא מנצל כדי לאפשר לאוליגרכים להפעיל תחנות כוח משלהם, תוך שימוש במאגר הגז של חברת החשמל. זה נראה כמו נסיון לדחוף את ההפרטה של חברת החשמל דרך החלון. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שזה מה שיקרה, הייתי אומר לו להפסיק לקרוא רומנים קומוניסטיים גרועים. אבל הנה זה מתרחש לנגד עינינו.

אנחנו כנראה נשלם יותר על החשמל שהאוליגרכים יספקו, כי להם אין עניין לספק לנו שירות, רק להגדיל את הרווחים שלהם. אם יהיו תקלות מסתוריות באספקת החשמל בקיץ, מה שיגרור עוד תשלום לאוליגרכים הללו, אל תתפלאו: אנרון כבר הוכיחה שלחברה הרבה יותר רווחי לייצר משבר חשמל מאשר סתם לספק חשמל. המצב גרוע במיוחד לאור העובדה שדנקנר ותשובה הוכיחו את עצמם כאנשי עסקים בינוניים בלבד, שפועלים על פי העקרון שאם הם מרוויחים, הם שומרים את הרווחים – אבל אם הם מפסידים, הם מגלגלים את ההפסד אל הציבור. אנחנו נפסיד בכל מקרה.

השקרן הטיפש: יאיר לפיד פרסם אתמול סטטוס מנותק במיוחד, שבו קשקש משהו על כך ש"צעירים יצאו לרחובות צעקו 'איפה הכסף'" (לא שמעתי קריאה כזו ולא מכיר מישהו ששמע כזו), ושהוא עצמו "לא הלך לכיכר כדי שהם לא ירגישו שאני מנצל את המחאה למטרות פוליטיות." ספק אם יש משפט ציני מזה, שבו זמנית מנצל את המחאה, מייחס לה מניעים לא-לה, וגם מתמם שהוא לא עושה שום דבר כזה.

מילא הציניות. הבעיה האמיתית היא, כפי שחשף שפרסם הבלוג "בורג אחד רופף" (בעקבות הודעה של אחת הפעילות), שלפיד שיקר. הוא פנה למארגני ההפגנה בחיפה בבקשה לנאום שם, הם ערכו הצבעה בנושא בקרב הפעילים, והתשובה היתה "לא" רועם. כלומר, בפעם הראשונה שבה לפיד ניסה לנאום בכינוס מרכזי של המחאה החברתית, הוא נבעט, ובצדק. כזכור, ימים ספורים קודם לכן, לפני קהל אמריקאי, הוא התייחס בשחצנות ובבוז למוחים. הוא הגדיר אותם כצעירים נוגעים ללב, אבל קומוניסטים שעברו את גיל 17 וככאלה מטומטמים. את הבעיטה הוא הרוויח ביושר.

ואת הבעיטה הזו הוא ניסה לטשטש באמצעות הסטטוס על "כדי שלא ירגישו." הוא כנראה חשב שאף אחד לא יתפוס את השקר שלו. השקר החזיק בערך יום. הוא עדיין חושב שאפשר להסתיר את האמת, לפחות ממעריציו הנבערים: משתמשים שפרסמו את המידע הזה על הדף של לפיד מצאו שהפוסטים שלהם נמחקו והגישה שלהם לעמוד נחסמה. לפיד כלכך רגיל למעמד של איש תקשורת בכיר, שמה שהוא לא אומר לא קיים, שהוא חושב שהוא יכול לייבא אותו גם לרשת. ספק אם יש דבר המבהיר את חוסר ההבנה של לפיד בתקשורת החדשה, כמו גם את הזלזול שלו בציבור הישראלי.

אבל מה שמדאיג הוא הבחירה האוטומטית בשקר. לפיד יכול היה, אחרי הדחייה שקיבל מפעילי חיפה, פשוט לא לכתוב על הנושא; הוא יכול היה להשתמש בדחייה הזו כדי לתקוף את הפעילים ולטעון שהיא מוכיחה את טענותיו על קומוניסטים מסוממים ששרים קומבאיה ולא מוכנים לקבל פוליטיקאי רציני כמוהו; הוא יכול היה לכתוב שהוא מבין את הכעס שלהם, אבל שהם טועים, ולהסביר למה; הוא בחר לשקר.

אז הנה, יאיר, יש פלטפורמה שבה חושפים את השקרים שלך ושעליה אין לך שום שליטה. ברוך הבא למציאות התקשורתית המודרנית. אודה לכל מי שיכול לקדם את הפוסט הזה לאלה מחבריו שעדיין שוגים לראות בלפיד ג'וניור, חומץ מקולקל בן חומץ, תקווה ל"פוליטיקה חדשה."

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: עוד שעה קלה על כלכלה

לפני מספר שבועות התפרסם הפוסט הזה. למרבה השמחה הוא עורר דיון ער (ולעתים אפילו נרגש) בנושאי אנרגיה והקשר בינה לבין כלכלה. הטענה הבסיסית בפוסט היתה שבבסיס כל המבנים הפיננסיים והחשבוניים בעולמנו ניצבת אורח איתנים אנרגיה – והיא היא הכלכלה האמיתית.

בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט עלו מספר נקודות שכדאי אולי להבהיר; הנה נסיון לעשות זאת בקצרה, אבל לפני כן, הקדמה קטנה על ההבדל בין ניתוח מצב לבין שאיפה. ניתוח מנסה להבין מה יש; שאיפה – במובנה הפוליטי – מבקשת להשפיע על מה שיש. לכן, אנשים שונים יכולים לשאוף שאיפות שונות גם אם הם שותפים לניתוח. לדוגמה: גם שני אנשים שונים המסכימים לאמירה "יש מגרש ריק בקצה הרחוב" (ניתוח זהה) עשויים לשאוף לדברים שונים, כשהאחד ישאף לבנות עליו שוארמיה, והשני מילק-בר (שאיפות שונות). כמובן, יכול להיות גם מצב שבו שני אנשים מנתחים מצב בצורה שונה, אבל יש להם אג'נדה זהה (אחד חושב שיש מגרש ריק, השני לא חושב כך – אבל שניהם רוצים לבנות שם מילק-בר).

במקרה שלנו, שני אנשים עשויים להיות מוטרדים מהעובדה שהאנושות הגיעה לשיא תפוקת הנפט, אך כל אחד מסיבותיו הוא: האחד כי הוא רוצה להמשיך לסוע בבוגאטי שלו, והשני כי הוא צופה בעיות גיאופוליטיות.

ולענייננו. ראשית כל, סוגית האפוקליפסה. "אפוקליפסה עכשיו", “תיאוריה אפוקליפטית-מלתוסיאנית", “סוף העולם" – אלו רק שלוש דוגמאות לתיאורים הרבים שהופיעו בתגובות וייחסו לפוסט ניבוי של קץ הולך ומתקרב של עולמנו. ביטויים אלה אינם מדויקים, בלשון המעטה, כי אנחנו לא נמצאים "בסוף העולם המתורבת” – אלא אם כן התרבות היחידה שאנו מכירים היא התרבות התעשיתית של 150 השנים האחרונות. לפני מספר שנים היה מי שהשתמש בדימוי של גיא אולדוואי בטנזניה, שבו נמצאו עקבות ההומנידים המוקדמות ביותר שהתגלו לנו עד עתה, כדי להמחיש לאן עתידה האנושות לשוב. אבל גם הדימויים הללו גם לא הופיעו בשום מקום בפוסט.

הדימויים האלה לא הופיעו מהסיבה הפשוטה שהם לא סבירים וחשוב מזה: בלתי נחוצים. לא צריך ללכת עד לתקופת האבן כדי לדמיין לאן תוביל אותנו ירידה בכמות האנרגיה המחצבית הזמינה לנו. ירידה מתונה באספקת האנרגיה עשויה להוביל אותנו לרמה טכנולוגית של יפו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת. ירידה חדה יכולה להוביל אותנו ליפו של שנות ה-20'. הפסקה מוחלטת של אספקת האנרגיה המחצבית תחזיר אותנו לרמה של יפו בשנת 1870 (בתוספת דודי שמש לחימום מים וכמה מכשירים פוטו-וולטאיים). זה לא סוף העולם ולא חזרה לתקופת האבן, ואפילו לא לתקופת השלטון העבאסי. לכן אפשר להמתין עם "חידוד חניתות הצור", כי אנחנו לא "חוזרים למערות".

בעצם, לא צריך ללכת רחוק לא בזמן ולא במרחב. קילומטרים ספורים מיפו, בכפרים שבשומרון, חיים עשרות אלפי אנשים שחורשים שדות עם חמורים, מוסקים זיתים בידיים (זאת אומרת, באותם שדות וכרמים שטרם הופקעו בידי שלטון העריצות של הממשל הצבאי), מחממים את ביתם בחורף בתנורי עצים ובאופן כללי משתמשים בחשמל ובנפט הרבה פחות מהאזרח הישראלי הממוצע. זה לא אידילי ולא אידיאלי, אבל זה דוגמה לחברה שצורכת הרבה פחות אנרגיה מזו של העיר המודרנית, והיא נמצאת במרחק קטן מאד מכאן.

ואם כבר הזכרנו מרחקים, אז הנקודה השניה שחשוב להתיחס אליה היא הזמינות.

אחד המגיבים כתב ש"בארצות הברית יש עתודות גז ענקיות. הבעיה עם גז זה שיותר קשה להוציאו מהאדמה מאשר נפט". זה נכון במידה מסוימת (עיקר הבעיה עם הגז היא באגירתו ושינועו). יכול בהחלט להיות גם ש"כל הים התיכון הוא חבית גז ענקית” וייתכן, תאורטית, שב"תמר" ו“לויתן" יש מספיק גז לספק את כל צרכי מדינת ישראל במאה השנים הבאות. גם אם נניח שקברניטי המדינה יעשו פתאום סיבוב של 180 מעלות ממדיניותם הנוכחית ויתחילו לעבוד לטובת כלל אזרחי המדינה ולא לטובת כמה טייקונים המשמנים אותם, השאלה היא מה זמינותם של המרבצים הללו וכמה יעלה להפוך אותם ממשאב חבוי במעמקי האדמה לתנועה אפקטיבית של טורבינות חשמל או מנועי בעירה על החוף. המונח שבו נהוג להשתמש כדי למדוד את זה הוא EROEI, ר"ת באנגלית של Energetic Return On Energetic Investment: החזר אנרגטי על השקעה אנרגטית (מדידת יעילות או מחירים של אנרגיה בדולרים, יינים, אירו, שקלים או כל כסף פיאט אחר היא בעייתית, כי בשיטה המוניטרית הנוכחית – זו שאחרי ביטול תקן הזהב – יכול כל נגיד בנק מרכזי לרדת למרתף, להפעיל את מכונות הדפוס ולהתחיל להד – – – אה, סליחה, לא להדפיס כסף, חס וחלילה, אלא "לבצע הרחבה כמותית". לכן דולר של היום אינו דולר של לפני שנתיים. אנרגיה, לעומת זאת, נמדדת ביחידות די קבועות). לכן, המחיר האמיתי של אנרגיה הוא המחיר האנרגטי שלה.

הנה דוגמה: נניח שבראש העץ אנחנו רואים אבוקדו גדול ובשל המכיל 200 קלוריות. כדי להשיגו ולהשתמש בו, הטיפוס על העץ ידרוש מאתנו 5 קלוריות, הירידה ממנו 3 קלוריות וקילוף האבוקדו (הרי אנחנו לא רוצים לאכול את הקליפה) עוד 2 קלוריות; בסך הכל – 10 קלוריות. כך שיחס האנרגיה שנשקיע לאנרגיה שנקבל הוא 1:20, לפי החישוב הבא: 200/10=20. אפשר לומר שיחס הEROEI במקרה הזה הוא (1 ל- ) 20.

כעת בואו נקח מקרה קצת שונה. בראש העץ הסמוך יש אבוקדו נוסף, אבל הוא קטן יותר ומכיל רק 100 קלוריות. במקרה כזה יחס החזר האנרגיה שלנו יהיה נמוך יותר (1 ל- 10), אבל עדיין ישתלם לנו לעשות את כל הדרך לראש העץ, לרדת משם, לקלף את הפרי ולאכול אותו – כי כמות האנרגיה שנקבל תהיה גדולה מכמות האנרגיה שנשקיע.

בראש העץ השלישי אנחנו רואים אבוקדו קטן יותר ועם קליפה עבה יותר, המכיל 20 קלוריות בלבד. העץ השלישי גם גבוה יותר, ולכן יידרשו לנו 12 קלוריות לטיפוס, 8 קלוריות לירידה ו-4 קלוריות לקילוף – 24 קלוריות בסך הכל. במקרה כזה, החזר האנרגיה יהיה 20/24, כלומר קטן מ-1, מה שהופך את כל העסק ללא כדאי: אנחנו נוציא יותר אנרגיה על השגת האבוקדו ממה שנקבל מאכילתו. לא משנה כמה עשרות ומאות פירות נראה על העצים הסמוכים – אם הם קטנים ורחוקים מדי, מבחינה אנרגטית לא ישתלם לנו לטפס על העץ ולקטוף אותם.

כמובן, ככל שנמצא סולמות יציבים יותר לטיפוס וסכינים חדים יותר לקילוף, כך ישתפר יחס החזר האנרגיה, וישתלם לנו לקטוף גם את הפירות הקטנים והמצומקים יותר. אבל בכל רגע נתון, החזרי אנרגיה הולכים וקטנים ייאלצו אותנו להשקיע יותר בשביל להשיג אותה כמות של אנרגיה. ובכל מקרה, יחס נמוך מ- 1 פשוט מוציא את שכרנו בהפסדנו.

אותו דבר בדיוק נכון לגבי הנפט. אם לפני 160 שנה די היה לקחת טוריה, לחפור בשדה ירוק בפנסילבניה ולקבל זרם נפט הבוקע מהאדמה, הרי שכיום יש להשקיע הרבה הרבה יותר אנרגיה בחיפוש אחר מרבצים קטנים יותר, מרוחקים יותר וירודים יותר באיכותם. זו המשמעות של עלית מחיר האנרגיה: עלינו להשקיע יותר אנרגיה לשם הפקת אותה כמות.

וזה מביא אותנו לענין השלישי, והוא כלכלת הנפט. כמו כל שוק, גם זה בנוי על היצע וביקוש. ככל שמשאב חיוני יותר, כך הביקוש אליו "קשיח" יותר, בעוד שלמוצרים בלתי חיוניים יש ביקוש "גמיש" (עליה במחיר ביצי השלו תגרום לרוב הקונים להקטין את מספר הביצים שהם אוכלים מדי שבוע; עליה במחיר הלחם תגרום לרובנו לשלם יותר). הבעיה הכלכלית במקרה של הדלקים המחצביים לא תתחיל ברגע שבו תשאב טיפת הנפט האחרונה וגם לא ביום שבו נכרה את גוש הפחם האחרון. הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם: ברגע שבו ההיצע לא מסוגל להדביק את הביקוש.

במשך ששים שנה מאז תום מלחמת העולם השניה, גדלה תפוקת הנפט מדי שנה כמעט (להוציא מספר שנים של "אמברגו הנפט" בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973). שיטות גילוי משוכללות יותר, טכניקות שאיבה משופרות – כל אלו אפשרו הגדלה של הכמות המופקת במקביל לעליה בביקוש. אולם מאז שנת 2008, תפוקת הנפט כמעט ואינה גדלה יותר, ונשארת קבועה: כ- 85 עד 90 מיליון חביות ביום.

וזה לא שהביקוש קטן. אדרבה: הסינים, ההודים ואזרחים של עוד הרבה "כלכלות מתפתחות" היו שמחים לצרוך יותר. במלים אחרות: הביקוש גדל, אולם ההיצע לא. יותר אנשים רוצים פרוסה מהעוגה (לא בלי צדק, יש לציין), אבל העוגה, שהלכה ותפחה משל עשרות שנים, הפסיקה לתפוח.

אז יכול להיות שמאגרים נוספים יתגלו, או שטכנולוגיות חדשות לניצול אנרגיות מתחדשות ייכנסו לשוק בשנים הקרובות. אמן כן יהיה רצון. יכול להיות שברגע זה ממש מדען עלום במעבדה כלשהי אי-שם מצליח לראשונה בהיסטוריה לבצע היתוך קר או להפיק סולר ממי ים. אבל כשם שלא היינו מתכננים את תקציבנו המשפחתי לשנים הקרובות בהסתמך על ההנחה שנזכה בלוטו, כך לא כדאי לנו לבנות על פריצת דרך משמעותית בתחום האנרגטי.

בכל מקרה, בל נשכח שגם לתשתית יש עלויות. הנה דוגמה אחת: על כבישי ישראל נוסעים כיום כ- 2.5 מיליון כלי רכב (לפי נתוני הלמ"ס). נניח שממשלת ישראל תתעורר מחר בבוקר ותחליט להרתם (קרי: לתת זכיון במחיר מגוחך לאחים עופר) להקמת מתקני ענק להפקת אנרגיה סולרית, ובמקביל ירד פלאים מחיר הסבת כלי רכב ממנוע בערה פנימית למנוע חשמלי ל- 10,000 ש"ח בלבד. גם במקרה כזה, מחיר הסבת צי כלי הרכב במדינת ישראל מהנעה בנפט להנעה בחשמל יהיה עדיין 25 מיליארד ש"ח. שוב: זה רק מחיר הסבת המנועים, בהנחה שירד משמעותית, ולפני שבכלל התחלנו לחשב את מחיר הקמתן של תחנות כח סולריות, חיווט להולכת חשמל וכיו”ב.

וכמה מלים על אנרגיה גרעינית. על הסכנות הבריאותיות של הטכנולוגיות הגרעיניות כבר דובר רבות (אם ביפאן, שבה האתוס הלאומי בנוי על צייתנות, קפדנות ועמידה בנוהלים קרה מה שקרה, אני לא רוצה לחשוב איך עשויה להראות תחנת כוח גרעינית בחברה שבנויה על אלתור במקרה הטוב וחפיפניקיות במקרה הרע). הבעיה העקרונית היא שגם כמויות האורניום, בדומה לנפט, אינן אינסופיות; גם הוא משאב מתכלה.

בסיכומו של דבר, נראה שאנחנו הולכים לקראת שקיעה כלכלית דרסטית. אני משתמש במלה "שקיעה" ולא במלה "התמוטטות" רק בגלל הקונוטציות הפתאומיות שיש לזו האחרונה. המונח "התמוטטות כלכלית" קשורה אצל רבים לדימוי חזותי של אלפי אנשים נואשים הצרים על סניפי בנקים בוקר בהיר אחד, או נפילות בשוק המניות של 15% תוך יממה. אבל בדרך כלל התמוטטות כלכלית לא מתרחשת תוך יום וגם לא תוך חודש. התמוטטות של מערכת כלכלית יכולה לקחת שנות דור, אך הסימנים המעידים עליה יכולים להתגלות בטווח שנים של עשור. סביר מאד שמה שאנחנו רואים עתה אינו מיתון חולף, אלא שפל כלכלי. כלכלנים אופטימיים כמו פול קרוגמן אומרים שהוא עתיד להיות פחות נורא מהשפל של שנות ה- 30'. הלואי שהוא וחבריו צודקים.

(דן תמיר)

פוסט אורח: צדק חברתי מזווית נאו-מלתוסיאנית

בשבוע שעבר יוסי כתב כאן עוד פוסט על המחאה החברתית, ובפסקת הסיום הוא התייחס בחיוב למאמר דעה קצרצר של דן תמיר ב- The Marker בנושא שיא תפוקת הנפט וסוף עידן הצמיחה הכלכלית. רפרפתי על התגובות לפוסט ונראה שהסיפא עניינה את המגיבים לא פחות מהרישא. הפוסט הזה הוא ניסיון להעמיק קצת בסוגיה הזו שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הממוסדת בכלל ובישראל בפרט – למרות שההשלכות שלה על עתידנו עשויות להיות די משמעותיות בלשון המעטה.

לפני 213 שנה כומר אנגלי בשם תומס מלתוס פרסם טקסט שנוי במחלוקת שעורר עליו מאז ועד היום את זעמם של רבים וטובים מכל קצות הקשת הפוליטית (לי לפעמים נדמה שהוא שאב קצת השראה מ'הצעה צנועה' כשהוא כתב את זה). מלתוס פיתח תיאוריה לפיה בזמנים טובים בני האדם (כמו כל בעלי החיים) נוטים להוליד יותר ילדים מאשר בזמנים קשים. מכיוון שבזמנים טובים אוכלוסיות נוטות לגדול בשיעור מעריכי (1,2,4,8) ותנובת המזון מצליחה לגדול רק בקצב ליניארי (1,2,3,4), אמא טבע (או אולי אלוהים?) נאלצת תמיד להתערב ולהחזיר את האיזון למקומו באמצעות מחלות, מלחמות ורעב. הסבל, למרבה הצער, נופל בעיקר על כתפי העניים – אבל אסור בשום אופן לסייע להם (מלתוס התנגד נחרצות לחוקי העוני) כי זה רק יגרום להם להוליד יותר ילדים ולהחריף את הסבל. תשלומי רווחה רק מנציחים את העוני, טען מלתוס, ולטענה הזו יש עדיין לא מעט תומכים בימינו. במהדורות המאוחרות יותר של הספר הוא התייחס לאפשרות התיאורטית של 'איפוק מוסרי', כלומר של הגבלת ילודה יזומה – אבל הוא נטה להאמין שהאוכלוסיה, ובמיוחד העניים, אינם מסוגלים לשלוט בתאוותיהם המיניות. מחזורים של גידול וקיטון של האוכלוסיה האנושית, מלווים בתקופות של רווחה וסבל בהתאמה, הם פשוט מוטיב חוזר לאורך ההיסטוריה שצפוי להימשך לנצח (מלתוס גם זיהה התקדמות טכנולוגית מסוימת הודות לתמריצים שהסבל מספק, ולכן לא ראה בו דבר שלילי לחלוטין).

מאז ועד היום נשפכו על מלתוס קיתונות של בוז, ועם הזמן למדתי שגם למלתוס יש מעין "חוק גודווין" משלו – ככל שדיון על גבולות לצמיחה מתארך, ההסתברות שאחד הצדדים יכריז "מלתוס טעה" ויראה בצמד המילים האלה נוק-אאוט אינטלקטואלי מתקרבת לאחד (למעשה, רוב הדיונים מתחילים ישר עם הטיעון הזה ולכן מסתיימים מהר מאוד). הביקורת על מלתוס היא כפולה – פעילים חברתיים (וכל אדם בעל חוש מוסרי והיסטורי בסיסי) נגחו בו על יחסו האליטיסטי כלפי המעמדות הנמוכים והתעלמותו מפעולות הנישול היזומות שטרינספרו אותם מהכפר לעיר בחסות חוקי הגידור. שיעור הילודה גרם לעניים הרבה פחות סבל מהעובדה שכפו עליהם בניגוד לרצונם לשמש כגלגל השיניים של המהפכה התעשייתית. כלכלנים (וכל אדם אחר שעיניו בראשו) שמו אותו ללעג על כישלונו לתפוס את מימדיה של המהפכה התעשייתית שהתחילה להאיץ בתקופתו. כאן הכישלון של מלתוס הוא ענק – לא רק שצריכת המזון לנפש עלתה בעקביות מאז כתיבת הספר על אף גידול אדיר באוכלוסיה האנושית, אלא שהפעילות הכלכלית כולה (כפי שהיא נמדדת בתמ"ג לנפש) גדלה, והתגברה לא רק על מחסור בקרקע חקלאית אלא גם על מחסור בכל חומר גלם אחר שמזין את הפעילות הכלכלית.

שני הכישלונות של מלתוס, המוסרי והחומרי, היו אמורים להוביל לכך שהוא יגמור בפח הזבל של ההיסטוריה מבלי שאצטרך להשחית עליו מילים מיותרות. אבל הנאו-מלתוסיאנים קמים ונופלים בכל דור מחדש (כפי שכתב אחד המגיבים לפוסט של יוסי) ומסרבים להיעלם בעקשנות שאחרוני המרקסיסטים לא היו מתביישים בה. על רובם רובצת התחושה המעיקה שההגיון הקר של מלתוס עדיין אורב בפינה, ממתין לשעת כושר לחשוף את ערוותה של המודרנה ולצחוק אחרון. כל דור ודור של נאו-מלתוסיאנים מבסס את התחושה הזו על תהליכים ומגמות שגורמות לו להאמין שהפעם זה באמת שונה, שהפעם באמת לא נשארו לנו יותר שפנים לשלוף מהכובע ושאין דרך שבעולם ש- X מיליארד בני אדם יוכלו לחיות בסגנון החיים של האדם המערבי הממוצע (או לחיות בכלל). בתגובה אליהם מרבית הכלכלנים והציבור הכללי נוטים לגחך (במקרה הטוב) או להתעלם (במקרה הרווח) כי התהליכים והמגמות שמפניהם הנאו-מלתוסיאנים מזהירים הם בדרך כלל רחוקים מהעין ומהלב. נביאי הזעם נובחים, השיירה עוברת, והחיים דבש (לפחות במערב) – למי שיש כוח לצדקנים האלה כשאפל מוציאה צעצוע חדש ומגניב כל חודשיים?

נתמזל מזלו של הדור הנוכחי של הנאו-מלתוסיאנים (והנה ההודאה – אני ביניהם) שהתיאוריות שלנו מתחילות לקבל סוף סוף חיזוקים גם בעולם היומיום המוחשי – מחירי הבנזין והמזון במגמת עליה כבר עשור, והמערב תקוע כבר כמה שנים טובות במשבר חוב וצמיחה ששום כלי פיסקלי או מוניטרי מוכר לא מצליח לסיים אותו (הם ניסו כבר כמעט את הכל). אבל הרעיון של גבולות טבעיים לצמיחת האוכלוסיה והכלכלה האנושית הוא משהו שרוב האנשים פשוט לא רוצים לשמוע עליו. להכחשה הקולקטיבית הזאת יש כל כך הרבה סיבות (לגמרי במקרה זה נושא שאני כותב עליו תזה), אבל אשמור אותן לפעם אחרת – בפוסט הזה אני אנסה להסביר למה אני חושב שהפעם זה באמת שונה. איבדתי את תמימותי באשר לרציונליות של רוב האנשים כשזה מגיע לנושאים האלה, אבל אנסה בכל זאת – ולו רק כי אני מסכים עם מה שכתוב למעלה בהקשר לאורוול ולאמירת האמת, וגם כי אני יודע שמי שקורא כאן מסוגל לחשיבה ביקורתית שהיא גבוהה בהרבה מהממוצע.

הניסוי הכלכלי של 250 השנים האחרונות – הצמיחה הבלתי פוסקת של הכלכלה הגלובלית – הניב מנצחים ומפסידים. אפשר לומר בזהירות מתבקשת שהמדינות המפותחות, כלומר אנחנו, יצאנו עם ידינו על העליונה כמעט בכל פרמטר – רמת החיים, ההשכלה, תוחלת החיים, התקשורת והתחבורה, החופש לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו נתפסים בכלל בעבר הלא כל כך רחוק. וכמו במחזה הטראגי הטוב בכל הזמנים, התהליך הזה שהסב לנו כל כך הרבה עונג היה מלווה במכירת נשמתנו לשטן. אני ממש לא מתכוון להיכנס לדיונים פילוסופיים על חומרנות, ריקנות וניצול, אלא לכסף במובן הבסיסי והפשוט ביותר של המילה. השטן, כפי שאני מבין אותו, הוא הפיכת הכסף שלנו לחוב. התהליך הזה התחיל מיד אחרי שהבנק הראשון בעולם המודרני הוקם באמסטרדם בשנת 1609, ושטרות נייר התחילו להחליף את הזהב והכסף כאמצעי המסחר המרכזי. כדי להמריץ את הכלכלה ולאפשר לה לצמוח בקצב מהיר יותר (הפיתויים שהעולם החדש והתמים העמיד לכובשים היו אינסופיים, בניגוד להיצע הסופי של הכסף והזהב), פוליטיקאים, סוחרים ובנקאים התחילו לייצר כסף חדש שהיה עשוי מנייר (תארו לכם!). הנייר הזה נוצר, פשוט מאוד, באמצעות הלוואה נושאת ריבית – תוך מסע פרסום אגרסיבי שנועד לשכנע את הציניקנים שלנייר הזה יש משמעות כלשהי מעבר לצרכים היגייניים מאוד מסוימים. השיטה הזו הפכה עם השנים לדרך היחידה שבה מייצרים כסף, ובאופן רשמי, מאז 1971 כל שטר ומטבע שקיימים בעולם – דולר, שקל, ין או לירה טורקית – מייצגים חוב ותו לא. ובגלל שלחובות יש ריבית, בכל רגע נתון יש בעולם יותר חוב מכסף. השיטה הזאת עובדת לא רע כל עוד יש צמיחה כלכלית והעוגה גדלה – כשאנחנו נעשים עשירים יותר, קל לנו יותר לשלם את החובות הישנים ואנחנו יכולים לקחת על עצמנו חובות גדולים יותר, כי אנחנו יודעים שבעתיד נהיה עוד יותר עשירים ונוכל לחזור על התהליך הזה לנצח. משחק הכסאות המוזיקליים הזה הוא די פשוט – חובות מייצרים צמיחה, וצמיחה מאפשרת לקחת עוד חובות, וכולם נהנים מהחיים. אבל כשהמוזיקה נפסקת, והצמיחה מאיטה או חס וחלילה נעצרת, זה נעשה לא כל כך נעים. אנחנו מייצרים פחות, ולכן חברות מפטרות עובדים ומפסיקות לגייס עובדים חדשים. הן מורידות את השכר, והצרכנים צורכים פחות ומפסיקים לקחת הלוואות (ומתקשים להחזיר את החובות הקיימים שלהם). המדינה מצליחה לגייס פחות הכנסות ממיסים, מתקשה להחזיר את החובות שלה בעצמה, ונאלצת לחתוך לאזרחים את השירותים הנפלאים שהם התרגלו אליהם. כל זה מודגש עוד יותר כשהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר – אם הכלכלה לא צומחת, הרווחה של כל אחד מהאזרחים נשחקת כשיעור גידול האוכלוסיה, כי אותו התוצר מתחלק על יותר אנשים. ובכלל, איך אפשר לרצות את כולם מבלי להגדיל את העוגה בכל שנה מחדש? השמאל רוצה יותר כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הימין רוצה יותר כדי לקבל החזר יותר גבוה על ההשקעות שלו; העסקים, הפועלים, הבנקים ולכן גם הפוליטיקאים (וזה באמת הדבר היחיד שמאחד את כל המפלגות) – כולם מכורים לצמיחה כלכלית – הפרה הקדושה שכבר מזמן הפכה לאל נערץ יותר מיהוה, ישו ומוחמד גם יחד.

ואת הפרה הזו יש גרף אחד ויחיד ששוחט במאמץ קטן מאוד.

clip_image002

מקור

בכל פעם שמחירי האנרגיה עלו באופן משמעותי במהלך 40 השנים האחרונות, הכלכלה העולמית הפסיקה לצמוח ונכנסה למיתון. הקשר בין מחיר האנרגיה לפעילות כלכלית ברור לכל אדם בר-מוח (אלא אם הוא כלכלן ממוצע) – אנרגיה, שבהגדרתה היא "היכולת לבצע עבודה", היא, ובכן, מה שמבצע את העבודה. הגרף הזה היה נראה ככה גם אם היה מדובר במחירי שוורים במאה ה-13 או עבדים במאה ה-17. היכולת של הכלכלה שלנו לגדול לאורך זמן תלויה ביכולת שלנו להגדיל את צריכת האנרגיה שלנו ולהשאיר אותה זולה, ואותו הדבר נכון גם לגבי חומרי גלם, שמהם עשוים הדברים שאנחנו מייצרים בעזרת האנרגיה הזאת. רוב הכלכלנים יטענו שהטענה הזו שגויה משתי סיבות:

א. אפשר תמיד להתייעל ולייצר יותר מאותה כמות של אנרגיה וחומרי גלם (זאת משוואת קוב-דאגלס המשופרת – המקורית מתעלמת לחלוטין מחומרי גלם ואנרגיה ומושפעת רק מהון ועבודה).

ב. הטענה עצמה לא רלוונטית, כי צריכת האנרגיה וחומרי הגלם שלנו ימשיכו לגדול לנצח. ברגע שיתחיל להיווצר בהם מחסור, עליית המחירים תתמרץ יזמים מוכשרים לפתח חלופות חדשות, זולות ואיכותיות יותר.

לטענה הראשונה אענה עם אחד המשלים הקלאסיים של הרמן דיילי – כאן הכלכלן טוען שאפשר לאפות פאי תפוחים שמשקלו 20 ק"ג מקמח, ביצים, סוכר ותפוחים ששוקלים ביחד רק 2 ק"ג, אם רק נצליח לשכלל מספיק את הטכנולוגיה של המיקסר והתנור, ונגייס גדוד גדול מספיק של טבחים שילושו ממש ממש חזק את הבצק. אם נתאמץ מספיק, בסופו של דבר יהיה אפשר לאפות מהמרכיבים האלה עוגה במשקל אינסופי. זה אמנם נכון שקיימים מוצרים ושירותים כלכליים שהקשר שלהם לבסיס החומרי הוא חלש מאוד (שיעורי יוגה? קמעות של הרב כדורי?), אבל נסו פעם לחשוב על חיים בעולם שבו הם מוצעים לכם כתחליף לאוכל בגלל ש"משהו חייב להמשיך לצמוח". לצערם של חובבי תיאוריית הסינגולריות, אנחנו יצורים ביולוגיים עם צרכים פיסיים בעולם אמיתי, ולשיפורים טכנולוגיים במובן הזה יש גבולות – חוקי התרמודינמיקה ניסחו אותם היטב כבר במאה ה-19.

הטענה השנייה מאוד דומה לראשונה אם לוקחים אותה גם כן אל הקצה, אבל בטווח הזמן הקרוב היא יותר מורכבת, ודורשת תשובה יותר מורכבת. הפוסט הזה ארוך מדי גם ככה, ולכן אפנה אתכם למחקר (אחד מבין אלפים) שבוחן בדיוק את הסוגיה הזו, לא במונחים תיאורטיים אלא במונחים מציאותיים. מכיוון שהיום 88% מהאנרגיה שהאנושות משתמשת בה היא אנרגיה מחצבית (נפט, גז טבעי ופחם) שהיא גם אנרגיה מתכלה, אנחנו צריכים לא רק לספק תחליפים ממקורות אנרגיה אחרים אלא גם להמשיך ולהגדיל אותם לנצח אם אנחנו רוצים להישאר בעולם של צמיחה כלכלית אינסופית. האם זה אפשרי? כל אחד ישפוט בעצמו. הפחם התגלה כמקור אנרגיה איכותי יותר מעץ לשימושים תעשייתיים, והנפט התעלה על הפחם בכל פרמטר שהוא. שפטו בעצמכם אם לאנרגיה מתחדשת וגרעינית יש יתרונות בסדרי גודל דומים על פני אנרגיה מחצבית (בהיבטי תחבורה למשל) – רק קחו בחשבון שכל הביצים שלנו מונחות כרגע בסל הזה, וכרגע אין לנו (מצטער, אני מתכוון לפוליטיקאים) תוכנית ב' למקרה שלא נוכל להמשיך לצמוח לנצח עם התחליפים הבעייתיים האלה.

מה שמכניס קצת ריגוש לכל הסיפור הזה הוא העובדה שהתחליפים האלה לא צריכים להחליף בסדרי גודל משמעותיים את הדלקים המחצביים בעוד 100 שנה, אלא כבר לפני 10 שנים. נפט, למשל, הוא מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות, והוא משמש אותנו לא רק לתחבורה אלא גם לחקלאות, תעשיה, בניה, צבא וכל מרכיב אחר בחיים המודרניים שלנו בהיותו הדלק הנוזלי היחיד שמצוי בטבע. מאז שנת 2007 העולם כמעט ולא מצליח להגדיל את התפוקה של הזהב השחור למרות תמריצים כלכליים אדירים (זה המחיר בתחנת הדלק אם לא שמתם לב), השקעות של מיליארדים וטכנולוגיית קצה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה מאז שקדחו את באר הנפט הראשונה במחצית השנייה של המאה ה-19 (להוציא השבתות יזומות של אופ"ק ב-73' ו-79'), וזה היה צפוי מראש למי שבחר להקשיב לקבוצה גדולה של גיאולוגים שבילו את כל חייהם בתעשיית הנפט במקום לכלכלנים נאו-קלאסיים שמתמחים במודלים מתמטיים ובאמונה דתית בכוחות השוק. האחרונים פשוט לא מצליחים להבין איך המודלים שלהם לא עובדים בעולם האמיתי, שבו שולטת מציאות פיסיקלית ולא דמיון קודח. ההכרה בכך שזרם הנפט לא יגדל יותר באופן משמעותי (לזו הכוונה ב'שיא תפוקת הנפט') מחלחלת לאט לאט למקומות שבעבר נשלטו על-ידי חשיבה כלכלית נאו-קלאסית. סוכנות האנרגיה הבינ"ל, שעד לשנים האחרונות סיפקה תחזיות נפט אופטימיות עד קץ הימים, היום נובחת בהיסטריה מעל כל במה אפשרית שמחירי הנפט הגבוהים עומדים לפגוע בהתאוששות הכלכלית (surprise surprise). זאת אותה הסוכנות שמקטינה את התחזיות שלה כמעט כל שנה בעשור האחרון, וחושפת את כישלונה המהדהד וחוסר הרלוונטיות שלה פעם אחר פעם. מי שיטה אוזן ישמע עוד כמה נביחות – למשל העובדה שהסעודים החליטו לבנות 16 כורים גרעיניים עד 2030; שסין עסוקה במסע קניות של שדות נפט ומחצבים אחרים בכל רחבי העולם; שדו"ח היסטרי של צבא גרמניה מדבר על אפשרות של התמוטטות הסחר הבינ"ל בעשורים הקרובים כתוצאה אפשרית ממחסור בנפט; שהאמריקאים בינם לבין עצמם מודים שלסעודים אין יכולת להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולשלוט על מחירו; ושמנהל אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם (מעל 100$ מיליארד) מייעץ ללקוחותיו להתעורר (קריאה מומלצת מאוד אגב גם למי שאינו משקיע בבורסה). ואף על פי שהפעם הכלבים נובחים והשיירה באמת מאיטה לקצב צב, היא משום מה בוחרת לאטום אוזניים, לעצום עיניים, ולהאמין שהסוסים יחזרו לדהור רק כי לנוסעים כבר ממש נמאס לעמוד במקום.

עד לכאן כיסיתי מדגם חלקי של ראיות לכך שהכלכלה הגלובלית ניצבת בפני מצוקת אנרגיה קשה שתכתיב שיעורי צמיחה עלובים או שליליים בעשורים הקרובים, ולא נגעתי בכלל בגבולות שמציבים בפנינו הכיורים של כדור הארץ (היכולת לספוג את הבלגאן שאנחנו עושים) כמו התחממות גלובלית. אני מניח שמי ששרד עד לכאן הבין את הרעיון, ולמי שרוצה ללמוד עוד אמליץ להתחיל כאן וכאן (ואפילו יש כמה גופים ישראליים שעוסקים בתחום), שם תוכלו לקבל הפניות לעוד אלפי ספרים, מחקרים אקדמיים ודו"חות ממשלתיים שנכתבו על הנושאים האלה. לסיכום החלק הזה הרשו לי רק להפנות את תשומת לבכם לכך שהיכולת שלנו להתגבר על משאבים מתדלדלים עד היום הייתה תמיד בצורת "פתרון" של צריכת עוד אנרגיה. אין יותר מספיק מים מתוקים? התפלה. נגמרו הדגים באוקיינוס? חוות דגים. אין מספיק נפט? בישול חולות זפת ופצלי שמן. איכות הקרקע מתדרדרת? עוד יותר דשן, חומרי הדברה ומים. פתאום הסינים רוצים גם כן לחיות כמונו? ניקח את כל ה'פתרונות' האלה עוד יותר אל הקצה. כל זה עבד לא רע כשהצלחנו להפיק יותר ויותר אנרגיה כל שנה. מרגע שזה לא עובד יותר – איך לומר זאת בלשון עדינה? – צריך לפנות לכיוונים אחרים. כמו שניסיתי להראות בתחילת הפוסט, להגיע לא מוכנים לעולם שבו הצמיחה הכלכלית מפסיקה זה לא דבר כל כך נעים.

מכיוון שזה בלוג פוליטי והיסטורי, בחלק הנותר אני רוצה לגעת קצת בהשלכות הפוליטיות של עולם ללא צמיחה כלכלית, לספר סיפור היסטורי קצר ולחזור לביקורות המוצדקות על מלתוס הרשע.

בשנת 1900, כשהתנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה עדיין צעירה וסקסית, חברו [זהירות: PDF] יחד בפריז כמה קבוצות של נאו-מלתוסיאנים ממדינות שונות והקימו את "הפדרציה הבין-לאומית להתחדשות אנושית". בהובלת הסוציאליסט-אנרכיסט פול רובין, הקבוצה שברה ממלתוס שמאלה וטענה שמעמד הפועלים מסוגל לשפר את מצבו החומרי אם במקביל למאבק החברתי למען עולם צודק יותר הוא גם יוריד באופן יזום את שיעור הילודה. הנאו-מלתוסיאנים האמינו שרק באמצעות השבתה יזומה, עצמאית ומדודה של הרחם, דרך חינוך מיני, אמצעי הגנה, וחירות האישה על גופה, הפרולטריון יצליח לשבור את מעגל השעבוד הנצחי שלו. הסיבות לכך הן ששיעור ילודה גבוה משרת את המדינה האימפריאליסטית (מספק בשר תותחים זול), את הבורגנות (היצע גדול של דורשי עבודה מאפשר לשלם להם שכר רעב) ואת הכנסיה (במיוחד הקתולית, שלא רק נאבקה אידיאולוגית בהגבלת ילודה, אלא גם נחלשה משמעותית מול הפרוטסטנטיות והייתה זקוקה תמיד ליותר מאמינים חדשים). בנוסף לאתוס הסוציאליסטי, הפמיניסטי והאנטי-מיליטריסטי, בטקסטים של התנועות הנאו-מלתוסיאניות מאותן שנים אפשר למצוא מוטיבציה נוספת. כך למשל הצהרה מ-1913 קובעת כי "בהתחשב במה שעלול לקרות לצאצאינו, אנחנו נוטלים לעצמנו את הזכות לעודד בניית גדר סביב הגידול הבלתי נשלט באוכלוסיית המין האנושי". חברי התנועה, במיוחד בדרום אירופה וביבשת אמריקה (צפון ודרום), נרדפו, נכלאו והוצאו להורג אחרי שעלו על העצבים של הצבא, הכנסייה ובעלי ההון. למרות זאת, בין אם בעזרת הנאו-מלתוסיאנים ובין אם לא, שיעורי הפריון במערב החלו לצנוח באותה תקופה, ומעולם לא עלו יותר שוב. הרחם המערבי אמר את שלו.

ההישג המרשים ביותר שהשמאל יכול לזקוף לזכותו בעיני הוא הרחבת שיח הזכויות שהתרחשה בקצב מעורר השתאות במאה השנים האחרונות. אחרי שהעניים קיבלו זכות הצבעה וזכויות נוספות, הגיע תורן של נשים, שחורים, הומואים ועוד סוגים רבים של מיעוטים. למרבה הצער, מי שלא קם ונאבק על זכויותיו, או מי שאינו מסוגל לעשות זאת, בדרך כלל נשכח בצד. מספיק מילים כבר נכתבו על כך שהישראלים מוכנים להיאבק בהמוניהם על צדק חברתי עבור עצמם, אבל נלהבים הרבה פחות לעשות זאת עבור אחרים (בין אם הם פלסטינים, עובדים זרים או פליטים). בעלי החיים והטבע הצליחו לקבל זכויות חלשות יחסית בחקיקה בדיוק בגלל שהם לא מסוגלים להגיש עתירות ולארגן הפגנות. החקיקה הקיימת בעניינם בדרך כלל מעגנת את זכויותיהם לא בגלל שיש להם ערך אינהרנטי, אלא בגלל שיש להם ערך לאדם, או בגלל שהאדם, בטוב ליבו, הוא יצור רחום וחנון.

אבל הקבוצה הכי מקופחת, ובפער ענק אחרי כל היתר, היא גם הגדולה והשקטה ביותר – והיא מייצגת את מי שיחיה כאן בעתיד – צמחים, בעלי חיים ובני אדם. וזה כולל גם את רובנו בעוד 10-20 שנה, ואת הילדים שלנו. הגדולה המוסרית של הנאו-מלתוסיאנים מלפני 100 שנה, שידעו לשלב צדק חברתי, פמיניזם, התנגדות בלתי מתפשרת לאלימות וקיימות ( זאת הגישה שדואגת לדורות הבאים) צריכה לשמש לכולנו מצפן מוסרי. נשמע מופרך במציאות של היום? תתפלאו. גם בתחילת המאה ה-21 קמות קבוצות שנושאות את אותן המסרים – Degrowth ו-Transition Towns הן בעיני המובילות שבהן. לתנועות ה- grassroots האלו יש שורשים אינטלקטואליים חזקים שחיים ובועטים, כמו כלכלה אקולוגית ואקולוגיה עמוקה, שיונקים בעצמם מענקים כמו ג'ון סטיוארט מיל, גנדי (המהטמה, לא זה עם העוזי) והנרי דיויד ת'ורו. מי שדבק בעקרונות האלו היום נאבק כדי לשכנע אחרים להפחית את הצריכה שלהם ולאמץ סגנון חיים חלופי, והוא לא מתבייש לשמש דוגמא גם אם אחרים רואים בו פראייר או לוזר לפי סולם הערכים המקובל.

התנועות האלו עברו לעסוק במה שבעיני יהיו האתגרים האמיתיים של המאה ה-21 ומציעות תפיסת עולם מגובשת שמכילה לא רק את המרכיבים המוסריים שציינתי למעלה, אלא גם חזון ודרכי פעולה מפורטות איך אפשר להגיע אליו באופן שפוי. רוב האנשים, במפתיע או שלא, לא מעוניינים לשמוע על זה בגלל שזה דורש מהם לא מעט ויתורים חומריים ולא פחות חשוב מכך, אידיאולוגיים. לצפות שהפוליטיקאים במערב יגלו מנהיגות אמיתית באווירה כזו זו בדיחה תפלה, ותעיד ההתעלמות הגורפת שלהם מדו"חות שהגופים שהם עומדים בראשם חיברו בעצמם. ובגלל זה השיח הציבורי, בישראל כמו בשאר העולם, תקוע בשאלות הגדולות של המאה ה-20. במקום לחשוב איך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר עם פחות, אנחנו עסוקים בלהיאבק מי יקבל יותר.

חוזי השחורות הקיצוניים שבינינו נוהגים להשוות את המאבק בין המעמדות הגבוהים לנמוכים על חלוקת העוגה לויכוח שבין נוסעי המחלקה הראשונה לבין נוסעי המחלקה השניה והשלישית על הזכות למקום מרווח על סיפון הטיטניק כדי לצפות בקרחון היפהפה המתקרב אליהם באיטיות. גם אם לנוסעים במחלקה השניה והשלישית יש זכות לצפות בשירת הסירנות הזו ממש כמו לנוסעי המחלקה הראשונה, יהיה מועיל יותר אם כל הנוסעים יעזבו את רווחת הסיפון ויתחילו לנקוט בפעולות שקולות, מתואמות ומאוזנות כדי להטות את נתיב האוניה מהקרחון, או לנסות לפחות למזער את הפגיעה (כן, אני יודע שהיא טבעה בלילה, אבל זה הורס את המשל).

סלחו לי על הפתוס המוגזם. המציאות, למרבה המזל, רחוקה מלהיות כל כך טראגית. האנושות לא תיכחד בזמן הקרוב, והאיזון יוחזר למקומו – בועטים וצורחים (אם להשתמש במטבע הלשון של יוסי) אמא טבע תחזיר את היקף האוכלוסיה והכלכלה שלנו לשיווי משקל שתואם את כושר הנשיאה של כדור הארץ. השאלה היחידה היא האם נוכל לוותר על הבעיטות והצווחות ולעשות זאת בעצמנו, או שמלתוס יחייך מדושן מעונג בקברו מהסבל שיהיה כרוך בתהליך הזה, מרוצה מכושר האבחנה הדק שלו אודות טבע האדם.

תכננתי לעצור כאן אבל אני חייב לזרוק כמה מילים על ההקשר הישראלי לכל זה. אנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, וקצב גידול האוכלוסיה אצלנו גבוה ביותר מפי 2 מזה שבצפון אמריקה, וביותר מפי 10 מזה שבאירופה; המים המתוקים שלנו כבר מזמן לא מספיקים לצרכים שלנו ואנחנו תלויים לחלוטין בהתפלה שמבוססת על אנרגיה מחצבית; ולמרות ההתפלה הזאת אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו אפילו חלק קטן מהמזון שלנו, ואנחנו מייבאים כ-80% מהתצרוכת הקלורית שלנו; נותנת החסות שלנו בשכונה הקשוחה הזאת היא מעצמה שהתרחבה הרבה מעבר ליכולותיה והיא מתחילה לאט לאט לקלוט את זה (מישהו אמר רומא?). נגיד הבנק המרכזי שלנו מתגאה בכך שאין לו בכלל זהב בכספות בעיתוי הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת, ואני חושש שאנחנו עומדים להצטער על זה מאוד. המצב במדינות סביבנו, כמו שכולכם יודעים, עוד פחות טוב. מי שקורא את הבלוג הזה לא צריך להתרגש יותר מדי מקריסה עתידית של החברה הישראלית, אבל אני תמיד דוגל בהסתכלות על התמונה הרחבה – זה מקלקל את ההצגה אם יושבים קרוב מדי (ואני אומר את זה בהרבה כאב – הייתי מעדיף מן הסתם שהדברים היו נראים אחרת). אחרי הכל, אם אפילו לשמעון פרס – אחת הדמויות המבחילות ביותר בציבוריות הישראלית – כבר מתחיל לרדת האסימון, זה באמת מתחיל להיות קצת מדאיג.

(רן ישר)