החברים של ג'ורג'

"לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו": מכתבה של סרבנית

[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את זה אנשים מבחוץ. זה לא היה פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא הגיעה לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ״זה לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)

המצור שלא היה

הפצ”ר לשעבר מנדלבליט השתמש אתמול בתרגיל שבו השתמש למילוט פושעי צה”ל: הוא “חש מאוים”

הידיעות הראשונות היו מצמררות: קבוצה של מפגינים עוינים כיתרה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בבית כנסת שבו התפלל, ואף – שומו שמיים – הטיחו בו קריאות גנאי. התא”ל בדימוס המפוחד סולק מן המקום במהירות, דווח, על ידי מאבטח.

mendelblit

הימין הסתער על המציאה. השמאל המבוית, מאבי גבאי ועד אילן גילאון, מיהר לגנות ולהודיע שהבריונים המסוכנים הללו אינם מאנשיו. ואז הגיע הסרטון והסתבר ששוב עשו על השמאל ספין, והוא נפל בו. קבוצה של מפגינים קשישים ערכו טקס הבדלה לאות מחאה מול בית הכנסת, ואם היתה שם אלימות היא הגיעה בכלל מצד חובשי הכיפה. מנדלבליט לא מופיע בסרטון בכלל, ואחת המתפללות מעדכנת את המפגינים שהוא חמק מהדלת האחורית.

למה התמסרה התקשורת לנראטיב על הקצין הבכיר הפחדן לא מסובך להבין. ישראל היום מנסה לכסת”ח את נתניהו בכל דרך אפשרית, וידיעות אחרונות כבר הוכיח בזמן המחאה החברתית שכל חריגה מנימוס של שעת התה מפחידה אותו. למה קפצו אנשי הימין גם די ברור. אפילו את ההתנהלות המבוהלת של אנשי שמאל ממסדיים אפשר להבין.

מה שלא ברור פה היא ההתנהלות של מנדלבליט עצמו. הוא ידע שהוא לא היה תחת שום איום. הוא ידע שהדיווחים על כך מנופחים עד שקריים. הוא הקפיד שלא לתקן אותם, למרות שדובר משרד המשפטים טען ש”אלה אנשים קיצוניים שמפיצים הסתה ושקרים”, ובכיר בפרקליטות, המשנה ליועמ”ש רן נזרי, כבר רמז שההפגנה איננה חוקית.

לא היה איום על מנדלבליט. אז למה הוא טוען שהיה? כי ככה הוא מגיע מהבית. מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי, והתפקיד העיקרי שלו היה לסגור תיקים של חיילים שהרגו פלסטינים ללא הצדקה. השטיק הקבוע היתה הטענה שהחיילים “חשו מאוימים.” וכשהם חשים מאויימים, הכל הולך. מנדלבליט פשוט מפעיל על אזרחי ישראל את התו”ל הישן שהוא הפעיל על פלסטינים. בפעם הבאה שתשמעו על חייל ש”חש מאוים”, חשבו על קבוצת המבוגרים הקטנה ותבינו באיזה איום מדובר.

אמרו לנו שאוי אוי אוי, הפריעו למנדלבליט לומר קדיש. ראשית, אין לטענה הזו שום סימוכין. שנית, אני מצטער, אבל זדיינו. כפצ”ר, מנע מנדלבליט שיטתית הלוויות של פלסטינים והרס סוכות אבלים של פלסטינים. הוא כנראה האדם האחרון בישראל שיכול להתלונן ששיבשו את האבל שלו, אפילו אם זה היה קורה.

ושלישית, רבאק. האנשים שמפגינים מול ביתו עלוב הפיקוד רוני נומה מתלוננים על פגיעה בפרטיות ועל חציית קווים אדומים. המחנה שהביע תמיכה ביריקה על אלעזר שטרן מחוץ לבית כנסת ממש, ממש מ ז ו ע ז ע. זה אותו המחנה, צריך להזכיר, שבזמן ההתנתקות אנשיו פינצ’רו את הרכב של שר האוצר נתניהו בשל תמיכתו בהתנתקות, והוא נאלץ להמלט יחד עם מאבטחיו. האירוע הזה – שיש להודות שהרנין בוקר במשמרת חדשות – נמחק מהזכרון. אז לא נמצאו לו מי יודע מה מגנים.

ונקודה אחרונה: אין שום דבר לא פוליטי בבית כנסת. התפילה היא פוליטית וקהל המתפללים פוליטי לעילא, כפי שגילו על בשרם קצינים דתיים שתמכו בהתנתקות. יש פה בעיקר “אכלו לנו, שתו לנו, אמרו לנו דברים לא נעימים.”

היום הוא היורצייט של ג’ורג’ אורוול, שבין השאר אמר “החירות היא לומר לאנשים את שאינם רוצים לשמוע.” האנשים שהפגינו מול בית הכנסת של מנדלבליט אמרו לו, ולקהל שלו, דברים שאינם רוצים לשמוע: שהוא מועל בחובתו לעשות משפט וצדק. במקום להתמודד עם הטענות, הוא בחר להעמיד פנים שהוא חש מאוים. אם למישהו היה ספק שהאיש איננו כשיר לתפקידו, אמש הוא הוכיח זאת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פנינו אל השמש העולה

או: לא קלה דרכנו. סוג של מניפסט לרגל הבחירות במרצ

אנחנו ישראלים וסוציאל-דמוקרטים. כל אחד מאיתנו מחזיק גם בשלל זהויות אחרות. חלקנו יהודים, חלקנו פלסטינים, חלקנו בדואים. חלקנו אתאיסטים, חלקנו יהודים מאמינים על שלל גווניהם, חלקנו מוסלמים ונוצרים. אבל מה שמחבר אותנו הוא ישראליות וסוציאל-דמוקרטיות.

שתי זהויות בעייתיות, אבל הכרחיות. להיות ישראלי הגון, פירושו לדעת שנוצרה כאן מולדת שלא התקיימה קודם, ושהיא באה על חשבון אסונו של עם יליד. פירושו להישיר מבט אל המהפכה שממנה נולדנו ולדעת שהיא היתה טרגדיה איומה, לכל המעורבים בה; להישיר מבט אל האסון ולדעת שאת הנעשה אין להשיב ושהמשימה שלנו היא תיקון וריפוי. לדעת שזו תהיה עבודה ארוכה, מייסרת, מתסכלת – אבל שאין לנו את הזכות המוסרית להשתמט ממנה.

להיות סוציאל דמוקרט משמעו לדעת שהחברה שבה אתה חי איננה צודקת; שהיא מפלה אנשים על רקע כלכלי שברובו נובע מהמצב בו נולדו; שהיא משרתת קבוצה של אוליגרכים מושחתים – ובו זמנית להרתע מן החלום המפתה של מהפכה אלימה. כי מהפכה אלימה, לצד כל הטרגדיות שתביא עמה, פשוט תוליד מעמד עליון חדש, ואלימותה תכשיר את המשך האלימות. איכשהו, אף מהפכה לא הצליחה לצאת מהשלב של הדיקטטורה של הפרולטריון, שתמיד התגלתה כדיקטטורה של האליטה המהפכנית.

הנדרש מאיתנו הוא הכבד מכל: לשכנע את הציבור שדרכנו צודקת ושעליו להצטרף אלינו, לדפוק כל יום את הראש בקיר ועדיין לקום ולעשות זאת שוב למחרת. ואם אתם מרגישים שהראש שלכם לא עומד בזה, זה בסדר. צאו לחופשה. לא תועיל לאיש אם תשרפו. אבל אנא, חזרו אלינו בכוחות מחודשים אחר כך. יש לנו פריבילגיות רבות; אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

אנו יודעים כי יש לנו אומה. אנו יודעים כי יש לנו מולדת. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשאיר אותה טובה יותר לבאים אחרינו. לאט, בנחישות, יום אחרי יום, קרב פרלמנטרי בעקבות הפגנה. ויהיו תבוסות. לא מעט מהן. ויהיה תסכול. ואף על פי כן, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת.

ביום חמישי הקרוב ייערכו בחירות לוועידת מרצ. אני מבקש את אמונם של חברי סניף פתח תקווה בבחירות. ביחס לשאלה הבוערת שבפנינו: אני בעד פריימריז פתוחים. ביחס לדברים שהם בנפשנו – ובכן, הם למעלה.

(יוסי גורביץ)

משטרת המשטר

כשהמשטרה הטילה סגר על פתח תקווה, היא הוכיחה שוב שהיא משרתת את המשטר ולא את הציבור

לא רציתי ללכת להפגנה השבועית בפתח תקווה שלשום. תכננתי ללכת, ואז התחרטתי. הייתי עייף מדי ורבאק, אוגוסט. ואז ראיתי בטוויטר שהמשטרה עצרה את מני נפתלי ואלדד יניב, החלה לחסום את הכניסות לפתח תקווה כדי למנוע את ההפגנה בכיכר גורן, ולבקש מאנשים חשודים למראה להזדהות ולציין לאיפה הם נוסעים. מכפר גנים הגיעו דיווחים על כך שהמשטרה מעכבת כל שלושה אנשים, בנסיון לברר אם הם מפגינים. וכן, לפי תקנות שעת חירום, כל שלושה אנשים יכולים להיחשב להתקהלות בלתי חוקית. בלי לחשוב יותר מדי, צייצתי את הכתובת של ההורים שלי כדי שכל מי שייתקל בשוטרים יוכל למסור להם כתובת לגיטימית אם גם לא רלוונטית.

לקח לי בערך שלוש דקות להבין שהרגע הפעלתי על עיר הולדתי ומגורי את נוהל בילעין. כשנוסעים להפגנה השבועית שם, נהוג לשנן שם של התנחלות סמוכה שיש בה אירוע כדי שאם חייל חשדן ישאל לאיפה אתה נוסע, תוכל למסור לו מידע שנראה אמין ולהמשיך אל היעד האמיתי. יש”ע זה כאן.

ואז הלכתי להפגנה מול תחנת המשטרה ברח’ שטמפפר. היו שם כ-100 אנשים כשהגעתי. כשעזבתי, היו כאלף. היתה הפגנת נגד עלובה מדי של שלושה-ארבעה ליכודניקים. כנראה שזה מה שדוד ביטן מסוגל לקושש בהתרעה קצרה. ושוב רשמה המשטרה הצלחה: הפגנה שאמורה היתה להיות נגד שחיתות הפכה, כרגיל, להפגנה על עצם הזכות להפגנה.

נזכיר מושכלות יסוד: בניגוד לטענת המשטרה, הפגנה איננה צריכה רשיון – ולא משנה כמה אנשים משתתפים בה – אם היא לא כוללת תהלוכות ונאומים מדיניים. לא שממש ברור מהו נאום מדיני. אחד הדברים שהצליחו להכניס למוח של ישראלים הוא שאין להם זכות להפגין, אלא אם מפקד המשטרה המקומי בעד זה. כמה נוח.

אולי הנקודה הקריטית בכל הפרשה העלובה הזו היתה ההודאה של המשטרה בבית המשפט, ביום ראשון, שבעוד שהיא התעקשה שמספר המפגינים בכיכר גורן לא יעלה על 50, היא אישרה 400 מפגיני נגד. התרגיל הזה חושף את מה שצריך היה להיות ברור מלכתחילה, עוד מהשבועות הראשונים של שבירת ידו של מני נפתלי ומעצר מפגין בודד עם שלט: המשטרה רואה את תפקידה לא כשירות הציבור, אלא כשירות המשטר. ההפגנות עושות רע למנדלבליט, אז המשטרה אצה להגן עליו ולא על זוכת הביטוי של הציבור.

זו כמובן לא הפעם הראשונה. מי שזוכר את ימי הפגנות המילואימניקים נגד אולמרט – לפני שידענו שמדובר בתרגיל של לשכת נתניהו; הוא ודאי היה קורא לזה נסיון הפיכה – יזכור גם שהמשטרה ניסתה לדכא אותן. אינני זוכר את שמו של האיש, אביו של אחד ההרוגים במלחמת לבנון השניה, אבל יום אחד נחתו עליו שני קציני משטרה ודרשו ממנו להודיע האם הוא מתכוון למחות באירוע שאולמרט אמור להגיע אליו. וגם זה לא היה חדש במיוחד: המשטרה היתה כלי של המשטר מאז ראשית ימי המדינה. רשמית, במשטרת ישראל מעולם לא היה אגף פוליטי, אבל תמיד היו לה קת”מים (קציני תפקידים מיוחדים), שבתחום העמום שלהם נכנס גם פיקוח ושיבוש של מתנגדים פוליטיים. עיקר הפעולה שלהם היתה כמובן במגזר הערבי, אבל הם היו פעילים גם נגד יהודים שחצו את גבולות הקונסנסוס המדומיין של המשטרה. הפנתרים השחורים בשנות השבעים – חתולים מאולפים ביחס למקור האמריקאי – הוטרדו, הותקפו פיזית, וסבלו ממעצרי שווא בנסיון להגן על מה שנשאר משלטון מפא”י. מפגינים, כל סוג של מפגינים כל זמן שהתנגדו לממשלה, סבלו מנחת ידה של המשטרה תמיד.

אני לא יודע מי נתן את ההוראה להתייחס לזירת הפגנות כאל זירת פיגוע ולמנוע מאנשים להגיע למקום. אני לא בטוח שהיתה הוראה, ושאם היתה היא לא הגיעה מהמפכ”ל. מפקדים מקומיים לא צריכים פקודות: הם מכוונים את עצמם לרוח המפקד. והם עוד לא הבינו שתפקידה של המשטרה הוא להגן על זכויות הציבור.

ואנחנו מדברים על משטרת ישראל, אז אחרי 70 שנים של בזיון וקצף אפשר להגיע למסקנה הסבירה שהיא כבר לא תלמד. את הגוף הזה צריך לפרק. להדיח את כל הקצינים מדרגת ניצב משנה ומעלה ולבנות את הכל מחדש. בקייב עשו את זה. אפשר לעשות את זה גם פה – כל מה שצריך הוא שהפוליטיקאים ירצו בכך. אבל להם אין עניין: יו”ר הכנסת סירב לאחרונה לאשר את עצם הקמתה של שדולה נגד אלימות משטרתית, והציע שחברי הכנסת שרוצים בכך ישתלבו בפעילות של השדולה למען השוטר.

אפילו במשטרה נשמעו קולות על כך שהפעולה במוצ”ש היתה מזיקה: דאגו שם לתדמית של המשטרה, שחבולה גם כך. חברים, הבעיה היא לא התדמית שלכם. הבעיה היא אי האמון הציבורי בכם. אנשים לא מדווחים על פשעים כי הם לא רואים טעם. ואתם הופכים את עצמכם במהירות ממטרד לאויב. אוי לנו אם נגיע לשלב הזה. כדי להציל את המשטרה מעצמה, צריך לפרק אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הגנה מן המנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נבעטנו מבורות המים, מהשוק והכיכר

משטרת ישראל מותחת פסק דין של בג”ץ, בעייתי כשלעצמו, אל מעבר לגבולות הסביר. תגידו שלום לחופש המחאה שלכם

שלשום (ג’) עמד אורן סימון בכיכר גורן בפתח תקווה, עם שלט שמצטט את ישעיהו א’: איכה היתה לשונה קריה נאמנה וכו’. אתם יודעים, הפרק היחיד מישעיהו שכולם מכירים. זמן קצר לאחר מכן הוא עוכב על ידי משטרת פתח תקווה, תושאל, נעצר, והובא לפני שופט. האחרון דרש ממנו ערבות בסך 1,000 ש”ח, כמו גם 5,000 ש”ח בערבות עצמית ו-5,000 ש”ח בערבות צד ג’, ולקינוח גם הרחיק אותו מפתח תקווה ל-15 יום.

על פניו, רוב אוכלוסיית המדינה היתה שמחה לקבל הרחקה מפתח תקווה, ולהרבה יותר מ-15 יום. עבדכם הנאמן, שלאחרונה נאלץ לגרור את עצמו חזרה לעיר מולדתו, מזדהה למדי. על עצם קיומה של כיכר גורן נודע לו מהחדשות, ובהתחלה היה סבור שמדובר בשם חדש לכיכר המיואשים המפורסמת. ואחרי שצחקנו, זה לא מצחיק, בעצם.

אורן מימון הוא חלק מהקבוצה של מני נפתלי, שעל האלימות המשטרתית נגדה כתבתי כאן. המשטרה נתלתה בכמה תלונות של שכנים כדי למנוע הפגנות מול ביתו של היועץ המשפחתי מנדלבליט, ואילצה את המפגינים להתייצב מאות מטרים מהמקום. הם עתרו לבג”ץ נגד ההחלטה הזו, ובג”ץ דחה את העתירה.

הפסיקה הזו מעניינת כשלעצמה. השופט העליון, מני מזוז, כתב את חוות הדעת שהתקבלה. הוא מציין (סעיף 17) שהפסיקה הישראלית ביחס לשאלה האם מותר להפגין מול ביתו של עובד ציבור איננה חד משמעית, וכותב (סעיף 16) שהוא עצמו נוטה לראות בהפגנה מול ביתו של עובד ציבור נסיון להשפעה לא לגיטימית על עובד הציבור. הוא מצטט שורה של תקדימים, בארץ ובחו”ל, שתומכים בעמדה הזו.

עד כאן, סבבה. אפשר לחלוק על העמדה הזו – אני סבור שהיא מסרסת במידה ניכרת את היכולת להפגין, כי כפי שאמר האדמו”ר יאיר לפיד, בתוך משרדי הממשלה לא שומעים את המגפון החזק ביותר, והמפגינים נשארים כשנאצורים רטובים בגשם – אבל זו עמדה שאנשים הגונים וסבירים יכולים להתווכח עליה.

ואז מזוז מבצע סטיה מעיקר הדיון, ובסעיף 23 מדגיש כי יש בעייתיות ניכרת בהפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, משום שלזה יש סמכות מעין שיפוטית, וזו צריכה להתבצע “ללא השפעות חיצוניות אחרות”; לדברי מזוז, החלטות היועץ המשפטי לממשלה “אינן אמורות להיות מושפעות מדעת קהל או מלחץ ציבורי, אלא לשקף את החוק ואת האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.”

אבל כל השאלה מהו “האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק” היא, במהותה, שאלה ציבורית ובמידה ניכרת פוליטית. כשמנדלבליט מחליט שלא לחקור את ראש הממשלה אלא רק לבצע “הליך בדיקה”; כשהפרקליטות מחליטה שלמרות העובדה שאשת ראש הממשלה גרמה להעסקה פוגענית, ולמרות שהמדינה תאלץ לפצות את קורבנותיה בכסף רב, אין עילה ציבורית לתבוע ממנה את הנזק שגרמה למדינה; כשהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מחליט שלא להעמיד לדין את משה קצב בעילת אונס ואת אריאל שרון בתיק האי היווני, אלה… אה, פאק.

אבל הנושא שלנו הוא לא הסאבטקסט של מזוז אלא הטקסט שלו, והוא, כאמור, משהו שאנשים הגונים יכולים לא להסכים עליו. לרוע המזל, אנחנו צריכים לעסוק במשהו קוטבי לאנשים הגונים, קרי משטרת ישראל. זו, כזכור, עצרה את סימון לא בעת הפגנה מול ביתו של מנדלבליט, ואפילו לא על הפגנה שמתייחסת למנדלבליט. היא עצרה אותו על כך שעמד בכיכר עם שלט שמצטט את ישעיהו א’. טכנית, הוא נעצר לא על הפגנה אלא על “הפרעה לשוטר” כשסירב להתפנות מהמקום.

קרן נויבך ראיינה אתמול (הקטע הרלוונטי מתחיל בשעה ו-11 דקות) קצין בדוברות המשטרה, סנ”צ עמי בן דוד, שהבהיר שלטענת המשטרה, מעצרו של סימון הוא חלק מיישום םסיקת בג”ץ ביחס להפגנה מול בתי פקידי ציבור. סביר להניח שהשופט מזוז ייחרד לשמוע שהפסיקה המנומקת שכתב ביחס להפגנות מול בתים שימשה כאמתלה למעצרו של אדם שהחזיק שלט מחאה סתמי למדי מאות מטרים מביתו של מנדלבליט, כמו גם לתשאולו (וכנראה גם למעקב ראשוני אחריו); אבל הוא יוכל להאשים רק את עצמו. אתה אוכף את החוק עם המשטרה שיש לך, ואם מזוז לא יודע מה שווה המשטרה שלו, ואיך היא מפרשת את פסיקות בתי המשפט, צריך לתהות אם הוא כשיר לתפקידו.

עורכת הדין של האגודה לזכויות האזרח, רוני פלי (היה לי הכבוד והעונג להכיר אותה כששימשה כעורכת דין של יש דין), שלחה אתמול (ד’) מכתב בהול לסנ”צ עליזה ארבל, היועצת המשפטית של מחוז מרכז במשטרת ישראל. פלי ציינה במכתבה שמעבר לכל מה שכבר צוין פה, מפגינים קיבלו שיחות טלפון משוטרים שהבהירו להם שהם לא יוכלו להפגין יותר נגד מנדלביט בכל פתח תקווה כולה. פלי כתבה ש”לשיטת משטרת פתח תקווה, אסור להפגין נגד היועץ המשפטי לממשלה לא בכיכר גורן בפתח תקווה, לא בכיכר רבין בתל אביב, לא בכיכר ציון בירושלים אלא אך ורק מול אחת משתי לשכותיו של היועץ המשפטי לממשלה. זוהי פרשנות מרחיקת לכת, לא חוקית ולא חוקתית, שאין בינה ובין פסיקת בג”ץ ולא כלום.” פלי קראה למשטרה להפסיק להתנכל למפגינים נגד מנדלבליט, כל זמן שהם לא מול ביתו.

עכשיו תורה של המשטרה להוכיח שמעצרו של סימון היה תקלה, ולא בלון ניסוי לקראת מדיניות כוללת לדיכוי הפגנות בשירות אלשיך ושקד. הכדור במגרש שלה. נעדכן.

ונסיים, אלא מה, בישעיהו א’ (כולי תקווה שמשטרת פתח תקווה מרשה לי לכתוב את זה בתחום שיפוטה): הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני; חדלו הרע; למדו היטב; דרשו משפט; אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ענישה ללא הרשעה

לשכת עורכי הדין מצטרפת לרדיפה השלטונית את ברק כהן

לשכת עוכרי הדין הודיעה היום (ב’) על השעיית רשיונו של עו”ד ברק כהן לשנה וחצי, זאת בשל כתב האישום שהוגש נגדו על ידי הפרקליטות בשל איום והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית, ציון “הלא מטריד” קינן (בנק הפועלים) ורקפת “הגנבת” רוסק-עמינח (בנק לאומי). חשוב לציין שהמשפט נגד עו”ד כהן עדיין מתנהל, והוא לא הורשע בדבר. אף על פי כן, בית הדין של הלשכה החליט לכרות את מטה לחמו.

זו החלטה תמוהה למדי, במיוחד לאור ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתחילת חודש אפריל בפרשה. למרות הקשקשת של הפרקליטות של שי ניצן, שטענה בכתב האישום שהמחאה שהניע כהן לא היתה אותנטית אלא אמתלה, השופט קבע שמדובר היה במאבק ציבורי מובהק וש”כאשר באה המדינה לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שמוחים מחאה חברתית, נפגעת הזכות לחופש ביטוי פגיעה קשה במיוחד, נפגעת ליבתו של כבוד האדם.”

ההחלטה הזו היתה סטירת לחי לשי ניצן, משרתם של כל האדונים, שכמה שבועות קודם לכן הזדרז להורות על פתיחת חקירה כנגד כהן בחשד ל”תקיפה”; זאת, לאחר שכהן אמר למירי רגב אמירות לא נעימות ברחוב וחשף את העובדה ששומרת המסורת הידועה, בעלת ה”בצאת שני כוכבים”, אוכלת במסעדה לא כשרה בפומבי.

קשה שלא לראות את הפעולה של בית הדין של הלשכה אלא כהמשך ההתנכלות הממסדית לפעולה של כהן. הוא היחיד שמפחיד טיפוסים מסוגה של רוסק-עמינח. זאת, משום שזו החלטה שפשוט לא ננקטה במקרים אחרים. אחד מעורכי הדין היותר ידועים לשמצה במדינה, אביגדור קלגסבלד, הצליח לרמוס עם הג’יפ שלו את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השמונה; שניהם מתו. למרבה הנוחות, קלגסבלד טען בחקירתו ש”איננו זוכר דבר”, ועל הריגה של אם ובנה הוא ישב שמונה חודשים. מיד עם שחרורו מהכלא פתח משרד חדש. את הרשיון שלו לא שללו.

בשנת 2015, הגיש עורך הדין עודד דוגמא (גילוי נאות: המדובר בידיד אישי) תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד עו”ד איתמר בן גביר. דוגמא הביא כראיה צילום וידאו שבו נראה בן גביר כשהוא הופך דוכן של פלסטיני בשוק. אף שבניגוד לפעולות של כהן, זו פעולה אלימה מובהקת, הלשכה החליטה בסופט של דבר – אמנם לא בלי לבטים – שלא לנקוט בסנקציות כנגד בן גביר. הפיכת דוכן, סבבה; הצקה לבנקאים כחלק ממחאה חברתית, עד כאן. פה אנחנו נחסל את יכולת הפרנסה שלך בדיוק כשאתה באמצע משפט פלילי.

מדינת ישראל לא אוהבת את ברק כהן. הוא רואה במשטר הציוני משטר עוול ופועל לפירוקו. המדינה נלחמת בחזרה בכל הכלים שיש לה. המשפט הצבאי הגס אומר שאם אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. מדינת ישראל, על שלל זרועותיה, מנסה להטביע את ברק כהן, כי הוא איש שמאל מזרחי שלא מהסס להתמודד עם מירי רגב בטריטוריה שלה וכי הוא עושה רעש בין שתיים לארבע ומזכיר מי בעלי הבית האמיתיים במדינה: אוליגרכים לא נבחרים.

אה, כן, בלי שום קשר: אתמול (א’) החליט משרד החינוך להפריט את החינוך הפיננסי ולהעביר אותו… לידי הבנקים. בנק לאומי, שההנהלה שלו אישרה מה שהוא בפועל שוחד ואז פטרה את עצמה מאחריות, יסביר לילדים שלכם על אחריות כלכלית. בנק הפועלים, שמנסה כמיטב יכולתו לדחוף הלוואות למי שלא יכול לקחת אותן, יסביר להם על צרכנות נבונה.

“Cאים לבנקאים” יערכו משמרת מחאה ביום רביעי, בשעות 10:00-11:00, מול לשכת עורכי הדין בתל אביב. פרטים כאן. אם אתם יכולים להגיע, אנא הגיעו.

ועוד דבר אחד: חמושי חיל הים האמיצים שלנו ירו היום (ב’) למוות בדייג העזתי מוחמד באקר, לאחר שלטענת דובר צה”ל הוא חרג מתחום הדיג המותר. ספרו לי עוד על כמה ישראל לא שולטת ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שחקי, שחקי

עמוד השחר על יומנו אור יהל. לא לפחד כלל

(לזיו ואמילי)

ההיסטוריון היווני פוליביוס זיקק את התפיסה היוונית הקלאסית על ההיסטוריה. בניגוד לתפיסה היהודית-נוצרית – שלאחר מכן עברה גם עיבוד ליברלי ומרקסיסטי – פוליביוס לא האמין שלהיסטוריה יש נקודת סוף שאליה היא שואפת ומכוונת. התפיסה של ליברלים כמו פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה” שבו מנצחת התפיסה הליברלית היתה נראית לו משונה כמו התפיסה שקץ ההיסטוריה יבקע איכשהו מתוך דיקטטורה של הפרולטריון.

ההיסטוריה, אמר פוליביוס, היא מעגל. היא נעה בקווים קבועים אך משתנים. עריצות מזדקקת למלוכה, כלומר משטר יחיד הכפוף לחוק; זה בתורו מאבד את כוחו לאריסטוקרטיה; האריסטוקרטיה מושחתת והופכת לאוליגרכיה, כלומר מאבדת את היסוד שבה שדואג לכלל ודואג רק לעצמו; שחיתותה של האוליגרכיה מובילה למהפכה דמוקרטית; הרצון להתחנף לבוחרים בכדי לזכות בחן בעיניהם מדרדר את הדמוקרטיה לאוכלוסקרטיה, שלטון האספסוף; הרסן המותר של האוכלוסוקרטיה מוביל לכמיהה לאיש חזק, וכך בוקעת לה מחדש העריצות, שסופה להזדקק למלוכה, והגלגל ממשיך להסתובב.

זו נחמה קטנה מאד לאלו שנמחצים תחת הגלגל בזמן שהוא מסתובב, אבל הידיעה שסופו של הגלגל להסתובב חשובה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים בעולם המערבי שמעידים על עליה חדה של מה שאני מכנה האינטרנציונל הפוטיניסטי: ארגונים שנעים בין הלאומניים לניאו נאצים פורחים בכל מקום, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הדוגמא הבולטת האחרונה היא הברית שהוכרזה לאחרונה של מפלגת החירות האוסטרית של הניאו נאצי היינץ כריסטיאן “מועל יד הוא אמירת שלום” שטראכה עם המפלגה השלטת ברוסיה, כששטראכה מדווח בעליצות על מפגשים עם היועץ לבטחון המיועד של טראמפ, הגנרל פלין. בישראל, יש לציין, קודם שטראכה במרץ על ידי השרלטן משה טל חירותי, שתחת הזהות המזויפת של “וילהלם רוט” פמפם אותו כמיטב יכולתו באתר מידה – האתר שעורכו רן ברץ הפך למשהו לא ברור במערך ה-hasbara של ראש הממשלה שלנו.

מה משותף לאינטרנציונל הפוטיניסטי? ישנם מספר אלמנטים שמופיעים בכל ראש של ההידרה הזו: שנאת נשים ונסיון לדחוק לאחור את ההישגים של הפמיניזם; שנאת זרים, בדגש על זרים “לא לבנים”; יסודות חזקים של הומופוביה; ושאיפה ל”גדולה לאומית.” בקיצור, הרצון לחזור לימים הישנים והרעים של שנות ה-50, כשגברים היו גברים, נשים היו כנועות, שחורים לא נראו על המסך וכבשים היו מבועתות. כתופעה תרבותית, את ניצני מה שמכונה עכשיו ה-Alt-Right (הניאו נאצים היו צריכים מיתוג מחדש, ו”תנועת מרכז ציונית” היה תפוס) אפשר לראות בתנועת Gamergate וה-Sad Puppies, התקוממות של גיקים לבנים מתוסכלים נגד החדירה של נשים לתחומי המדע הבדיוני והגיימינג, שנתפסו כשמורה גברית נקיה.

במקביל יש לציין את הברית הדיאלקטית של האינטרציונל הפוטיניסטי עם כוחות כמו דאע”ש. הפיגוע שבוצע אמש (ב’) בברלין נראה כמו נסיון בוטה להשפיע על הבחירות הקרובות שם – בדיוק כמו שהפיגועים בספרד ב-2004 ובבריטניה ב-2005 קידמו את עלייתן של ממשלות ימין (תופעה שאנחנו מכירים היטב) – בספרד ישירות, בבריטניה באמצעות חיסול שאריות מעמדו של בלייר. יש לציין שלא רק דאע”ש או ארגונים דומים מנסה לדחוף את הימין בגרמניה לשלטון: גם פוטין, על פי שורה של דיווחים בגרמניה, מתכוון לחבל בבחירות שם באמצעות מערכה משולבת של דיסאינפורמציה ולוחמת סייבר. לשני הצדדים, אחרי הכל, יש מטרות דומות מאד ואויב משותף אחד: הדמוקרטיה הליברלית. לרוסיה כבר יש היסטוריה של שיתוך פעולה עם הנאציזם – כולם זוכרים איך סטאלין והיטלר התקוטטו, אבל שוכחים שהם היו יופי של בעלי ברית בשנים 1939-1941.

יש נקודה אחת מטרידה, שבה הרגע הזה בהיסטוריה שונה מכל קודמיו: עלייתה של מדינת המעקב והיכולת לנטר ולהרוג על סמך “ביג דאטה.” הקושרים האריסטוקרטיים, הדמוקרטיים או תומכי הטיראניה של פוליביוס יכלו להפגש בסתר, אם הקפידו על מידור מינימלי, ולתכנן את הפלת המשטר. היום, אם כמה טיפוסים שנחשבים כחשודים – או אפילו טיפוס חשוד אחד ייפגש עם כמה אחרים – סביר להניח שתוך זמן קצר תוכנת מעקב תעדכן את קצין האיסוף שלה על המפגש. ואם הם יכבו את הסלולרים סביר להניח שתוכנת המעקב תעלה גם על זה. על סמך תוכנות כאלה ומידע קלוש כזה, תוכנית המל”טים של ארה”ב כבר הרגה לא מעט אנשים.

במסגרת תרומתה היחודית של ישראל לאנושות, חלק ניכר מהתוכנות הללו – שכבר משמשות לא מעט דיקטטורות – נכתבו על ידי מתכנתים ישראלים, יוצאי מערכת הבטחון ברובם, שלא היו צריכים לכבות את המצפון כי ספק אם היה להם כזה מלכתחילה. זה הצד האפל של “סיליקון ואדי”, פיתוח ישראלי חשוב משמעותית מהטפטפות המפורסמות של שירותי ה-hasbara, והוא מציב מכשלה שדורות קודמים של מתקוממים נגד עריצות לא הכירו: היכולת של העריץ לדעת לא רק מה חושבים נתיניו (באמצעות ניטור של המסרונים שלהם) אלא גם מתי אנשים לא מרוצים מתכנסים.

בשילוב עם העובדה שארגוני מודיעין ומשטרה הם דבר גמיש להפליא מבחינה מצפונית, ושהנטיה הבסיסית שלהם היא הגנה על הסדר (יהא אשר יהא), ישנה לגמרי אפשרות שההתקוממיות העתידיות יהיו בעיקרן כאלה שיבואו מתוך שירותי המודיעין עצמם, או מתוך ארגונים שהמודיעין יעדיף לא לראות. שאר ההתארגנויות עשויות להבלם בשלב החוליה – ולו משום אפקט הצינון שבעצם קיומה של מדינת המעקב.

אבל החיים הדיגיטליים הם חיים של נוחות, ואפשר ללמוד, במאמץ, לוותר על חלקים מהם. יהיה לנו רע; אין דבר, זה לא נורא. יש דברים חשובים יותר וסביר להניח שהתנגדות תצמח שוב. בינתיים, מומלץ לכולם להוריד את סיגנל ולהתרגל להשתמש בה. והגלגל אולי יתעכב, אבל בסופו של דבר יסתובב.

והוא יסתובב כנראה מהר יותר משחושבים. האינטרנציונל הפוטיניסטי חלול. הפרכה הפנימית הראשונית שלו היא כמובן הברית המשתמעת עם כוחות דאע”ש. זו תהיה הברית הראשונה שתפקע. אחר כך יגלו רוסים ואמריקאים ש”הגדולה הלאומית” שלהם מתנגשת בעצם, ובריטים וצרפתים – גם ימנים – יגלו שבסופו של דבר הם לא רוצים לחיות כמו רוסים. כל הצדדים יגלו שכל ההוצאות האלה על בטחון מחסלות את מה שנשאר ממדינת הרווחה שגם הם משתמשים בה.

וליותר מדי אנשים שרואים עצמם ימנים יש יותר מדי קשרים עם נשים, הומואים, וזרים. הבעיה שעליה התלונן הימלר בנאום פוזן – שלכל גרמני יש את היהודי הטוב שלו, שעליו צריך לשמור – תצוץ בקנה מידה עצום. ואם את הזוועות של אז אפשר היה לדחוק לארצות הדמים במזרח ולהעמיד פנים שהן לא קורות, בעידן שבו כל ילדה יכולה לצייץ מחאלב, יהיה צורך ברמות הדחקה של ותיק מק”י כדי לא לראות מה קורה. ובסופו של דבר, יש גבול למה שאנשים מוכנים שייעשה בשמם. כי בסופו של דבר, לימין אין מה להציע פרט למגף דורך על פני אדם לנצח, פרט למלחמת נצח שבה רן ברן משכנע אותנו שתמיד נלחמנו נגד אירואסיה.

אז יש להם מגף כבד יותר הפעם. אבל הם מנהלים את מלחמת המאסף של מעמד – גברי ברובו – שהופך במהירות למיעוט ואובדן ההגמוניה מחריד אותו. מיעוט ששולט על רוב (טראמפ, נזכיר, הפסיד את הקול העממי) תמיד נזקק להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשאר במקום; הפעלת כוח גוררת התנגדות ויוצרת קואליציות בין נפגעים; והגלגל ישוב ויסתובב.

עד אז יהיה רע לתפארת, כן, אבל כך היה פחות או יותר תמיד. בסופו של דבר, יש לחזור למושכלות ראשונות:

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ועץ הערמונים, ווינסטון וג’וליה המוכרים זה את זה? זה בידינו, עדיין.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניאו-פיאודליזם

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החיים עצמם

המדיניות הכלכלית שסמלה הוא ראש הממשלה נתניהו מסוכנת לתושבי ישראל הרבה, הרבה יותר מאיראן

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בהיסטריה. הבוקר (א’) הוא עשה תרגיל יח”צ והודיע שהוא שולל את רשיון העסק של בז”ן ושאר קונספירציות נגד בריאות הציבור, והורה לחסום את הכניסה למפעלים הללו במשאיות של העיריה. המשטרה גררה אותן זמן קצר לאחר מכן, ובכל מקרה התנועה במפעלים לא פסקה לרגע – מה גם שחלק ניכר מהחומרים מגיעים אל המפעלים בצינורות.

למה יהב בהיסטריה? כי לפני כמה ימים, דו”ח של משרד הבריאות מצא שיש שיעורי סרטן עודפים בחיפה, והאשים את זיהום האוויר בכך שהוביל ישירות למותם של כ-30 ילדים לפחות. במשך עשר שנים, מצא הדו”ח, היו 780 מקרי סרטן בחיפה שניתן לייחס לזיהום האוויר החריג בה.

התגובה הראשונית של עיריית חיפה היתה התנפלות על הנתונים: “בכירים בעיריית חיפה” אמרו שאנשי משרד הבריאות הציגו “פרשנות בלבד של אנשים שלא זזו יום אחד מהמשרד,” כמו גם את ההודעה המדהימה הבאה: “משרד הבריאות, שבעצם לא קיים במחוזות רבים כמו בחזית הזו, ביחד עם שר הבריאות הבלתי נראה, החליטו להפוך לכתבי עיתונות ולהוציא סטטיסטיקות ופרשנויות במקום להזיז את ישבנם מהפלורסנטים במשרד לשטח ולעבוד.” ניתאי פרץ ציין בפייסבוק שלפני חודשיים, התגובה של העיריה של יהב היתה ש”מחקר מקיף שנערך בקרב צעירים עד גיל 20 בנושא, מעלה כי שיעור הילדים ובני הנוער החולים בחיפה הוא מהנמוכים בארץ.”

אז אם עד לפני שלושה-ארבעה ימים, התגובה של יהב והלוזרים שסביבו היתה שאין שום בעיה והכל טוב, ואם יש בעיה הרי שזו המצאה של אנשים במשרד הבריאות, הבוקר העיריה עברה לקוטב השני: הפגנת שרירים מול מרעילי התושבים שלהם. איך עושים שינוי כזה תוך זמן כל כך קצר? פשיטא, יהב חושש בצדק שגם אם התושבים הרגועים מדי של חיפה לא יעשו בו לינץ’, ועל הדרך ישרפו את בז”ן, הרי שכל מי שיוכל יברח משם. אנשים מוכנים לגור מעל לוע הר געש, אבל לא מעל בתי הזיקוק, שמרעילים את הילדים שלהם. התוצאה צפויה להיות אסונית מבחינת היכולת של חיפה לגבות ארנונה.

אבל הבעיה היא לא בראש העיריה של חיפה, שבמשך שנים ניסה להסתיר מהתושבים שלו את העובדה שהוא משתף פעולה עם המרעילים שלהם. הבעיה, במידה מסוימת, היא אפילו לא בברונים השודדים שמנהלים את בז”ן: המדינה נותנת להם, אז הם לוקחים. זה טיבו של הקפיטליזם: אם אתה לא מרסן אותו בשלשלאות פלדה, הוא ימכור את בשרך בשוק.

הבעיה היא המדינה, זו שהיתה אמורה להגן עלינו מפני ניר גלעד ועידן עופר. אבל המדינה, על כל זרועותיה, מתחמקת מכל אחריות. התפיסה הממשלתית שנחתה עלינו החל משנות התשעים, והגיעה לשיאה מאז שנתניהו היה שר האוצר, היא שצריך להסיר כל רגולציה אפשרית, כלומר לתת לברונים השודדים לעשות את שלהם. כל נסיון לרסן אותם נתפס כנסיון “להרוס את הכלכלה.” בדרך מתו לפחות 30 ילדים מסרטן, אבל ההורים שלהם יוכלו להתנחם בכך שהקורבן שלהם למולך העלה את מפלס המזומנים בכספות של גלעד ועופר.

אם יונה יהב יכול היה לומר בלי להתפוצץ מצחוק שאין שום בעיה עם הזיהום של חיפה, הרי זה משום שהדחקנו את פרשת הצלילה בקישון. כ-120 אמודאים של הקומנדו הימי התאמנו בצלילה בנחל, שמרכז אליו את הפליטות של המפעלים של חיפה, ו-93 מהם חלו בסרטן. כשליש מהחולים מתו מהסרטן. הוקמה ועדת חקירה, בראשות נשיא בית המשפט בדימוס שמגר, והיא מצאה ש”אין קשר סטטיסטי מובהק” בין הצלילה בקישון ובין הסרטן, אבל מתחה ביקורת קשה על צה”ל. שמגר, בדעת מיעוט, קבע ש”ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון ובין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים.” זה לא הפריע לבג”צ, כמה שנים אחר כך, לדחות את צירוף דו”ח שמגר כראיה בתביעה שהגישו הקורבנות, כשהוא מציין שזה מנוגד לחוק השיפוט הצבאי. התביעה של החיילים שדרשו פיצויים, אגב, נדחתה.

תושבי חיפה, שימו לב בבקשה: 120 לוחמים של צה”ל, מיחידת עילית, נכנסו בהוראת מפקדיהם לקישון. יותר מ-90 מהם לקו בסרטן. אף על פי כן, הם פשוט נזרקו לכלבים. הם לא קיבלו פיצויים וצה”ל לא העמיד לדין את המפקדים שלהם. הפקודות כנראה שונו, כי פאדיחה, אבל רבאק – אם המדינה התנהלה כך כלפי הלוחמים שלה, מישהו ממכם באמת חושב שלמדינה אכפת ממנו, או מהילדים שלו, שאפילו לא לובשים מדים?

בישראל אוהבים לומר שלעם אכפת מהצבא. כנראה שאכפת לו כל זמן שהחייל מת, ובתנאי שהחייל מת בקרב. אם הוא חי בחרפת רעב, זבש”ו. אם הוא מת כתוצאה מהרעלה בעצימת עין של הצבא, אף אחד לא ישים לב. אם הוא היה יוצא בנגמ”ש מקרטע לעזה, היו הפגנות. אם הוא קיבל פקודה להוריד את הראש לאמבטיה של חומצה ופסולת אחרת, שתיקה כללית.

שתיקה כללית, שמאפשרת לעיריית חיפה להתעלם ממה שמתרחש אצלה גם עשר שנים אחר כך – עד שמגיע דו”ח קטלני. למה? כי אנחנו לא עושים חיים קשים לאנשי עסקים. מבחינה תודעתית, אנחנו ב-1890. אנחנו לפני המהפכה הפרוגרסיבית בארה”ב, שקבעה שיש לבעלי מפעלים ועסקים אחריות על הנזקים שהם גורמים. אנחנו עוד לא ריסנו את הברונים השודדים שלנו. כשמיקי רוזנטל הוציא לפני כמה שנים סרט על מה שהאחים עופר עושים לנו, הוא נרדף, והתקשורת סיקרה באהדה את הפחד שלו – אבל היא לא הלכה וסיקרה את מה שהאחים עופר עושים לאנשים שהם לא עיתונאי בעל מעמד.

לאחרונה נמלט עידן עופר ללונדון, ולאחרונה הודיע ראש הממשלה נתניהו שהוא לא ישתמש במניית הזהב של המדינה כדי לחנוע את הפיטורים המתוכננים בכי”ל – למרות שהוא שיקר בגסות במהלך מערכת הבחירות ואמר שהוא יעשה את זה. הפראיירים הרי כבר הצביעו לו. עכשיו, מבחינתו, הם גם יכולים למות. ובלי קשר לכלום, ראש הממשלה מתכנן כעת לבטל את מה שנשאר מהרגולציה בארץ. החוק מכונה “חוק אנטי דיוויד גילה,” אבל אפשר לקרוא לו באותה המידה “חוק העברת נכסי המדינה לחבריו של ראש הממשלה,” כי זה בדיוק מה שהוא. וכמובן, לא יהיה שום פיקוח על הנכסים הללו.

ראש הממשלה אוהב לומר שהוא מתעסק ב”חיים עצמם,” האיום האיראני לכאורה על מדינת ישראל. הוא מדבר על האיום הזה כבר עשור, מלטף אותו, ממרק אותו, מרעיף עליו אהבה, מוציא עליו הון עתק. וכשהוא שהוא מדבר על האיום, אנחנו שוכחים שבעצם, האיראנים הרגו פחות ישראלים מהמדיניות הרגולטורית שלו; אנחנו שוכחים שעשרות ישראלים מתו ממחלות קשות בשם תאוות בצע. אנחנו שוכחים, למעשה, את החיים עצמם: היכולת לחיות בלי שאיזה אוליגרך תאב בצע ירעיל אותך בזמן שהעיריה תסתכל הצידה, בזמן שמשרד הבריאות ימרח את החקירה, בזמן שהממשלה בכללה לא תעשה כלום, כי היא “בעד עסקים”; הזכות שלך לחיות בלי שמשרד האוצר ינסה לחסל את מכבי האש, כדי להפריט אותם ולהפוך גם אותם למשהו מניב לאיזו חלאה.

הגיע הזמן שנבין שלהיות “בעד עסקים” משמעו להיות בעד זכותו של בעל העסק לעשות לך מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא רוצח אותך באור יום. הגיע הזמן שנבין ש”שוק חופשי” הוא שם קוד לכך שאפשר למכור אותך בשוק. אין למה לצפות מהמערכת הפוליטית, על אחת כמה וכמה שלא מהמערכת המשפטית. נשארנו רק אנחנו, המורעלים והמרעילים. הגיע הזמן לשבש את יכולת הזרמת הרעל שלהם, ולשם כך אנחנו צריכים, במידת הצורך, להגיע לשביתה כללית. רק היא תכאיב להם מספיק כדי לשנות משהו, ואסור לנו לשכוח שוב את לקחי הקישון לעוד עשר שנים. יותר מדי ילדים לא יהיו איתנו.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: העין השביעית הוא אתר ביקורת התקשורת החשוב בישראל, והאנשים שלו עושים עבודת קודש במעקב אחרי הספינים התקשורתיים ואחרי הסיפורים שהתקשורת לא מספרת לנו. הם שמים דברים בהקשרם, והם לא חוסכים את שבט לשונם מהאנשים שאמורים לצייד את הסיפור בידע אבל משום מה מעדיפים להחסיר מסך הידע האנושי. לאחרונה הם יצאו לדרך חדשה, עצמאית, לאחר שבמשך שנים היו חלק מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר באחד הפרוייקטים החשובים ביותר לדמוקרטיה ועיתונות חופשית בישראל, ועל כן הצבתי באנר שמוביל לאתר התרומות שלהם. אנא סייעו להם ככל יכולכתם.

(יוסי גורביץ)