החברים של ג'ורג'

הערות על הדיפ שטעטל

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. נניח עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על זה.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את זה בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו זה לא כל כך משנה – כי ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: היה חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן זה עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – זה הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל זה חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון היה מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז היה מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא נכנעה.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא היה היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מבצע לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור

האם פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, היא סוכנת של המשרד לעניינים אסטרטגיים, או סתם מטומטמת? כבר אי אפשר לדעת

לאחר לחץ ניכר ועתירות, נאלץ אתמול (ה’) המשרד לעניינים אטסטרטגיים לחשוף את עיקרי פעילותה של חברת הקש שלו. זה, כזכור, היה רעיון של אביגדור ליברמן, כחצי שנה לאחר טבח המרמרה: לארגן קבוצות של אנשים שלא מוכרים כקשורים לישראל כדי שיפיצו את התעמולה הישראלית. כבר אז הבין משרד החוץ הישראלי שהמותג שלו רעיל.

ובכן, המשרד לעניינים אטסטרגיים – שכדי למצוא לו סיבת קיום העבירו את נושא ה-hasbara ממשרד החוץ אליו – ניסה להקים חברת קש, שמטרתה להסתיר את המימון שמקבלים גורמים שתומכים בישראל בחו”ל מממשלת ישראל: הכסף אמור היה לעבור דרך החברה. אממה, הרעיון בעייתי מבחינת רוב האנשים, כי הם חוששים בצדק שהם ייחשבו לסוכנים זרים, אז החברה נאלצה לעשות כמעשה תאגידי אופל אחרים ולהחליף שם. במקור היא נקראה “קלע שלמה”; עכשיו היא ידועה כ”קונצרט”, כנראה כדי להקשות על אנשים שיקבלו ממנה הצעות מגונות וינסו לגגל במי מדובר.

השטיק לא כל כך הצליח: המדינה הקציבה לקלע קונצרט 128 מיליוני שקלים בשלוש שנים, בשיטת המאצ’ינג: על כל שקל שהגורמים הזרים היו מגייסים בעצמם, המדינה היתה מעניקה שקל משלה. עד כה הצליחו בקלע קונצרט להוציא רק 13 מיליונים (ועוד חמישה מיליונים משוריינים ל-2020).

מהפרוטוקולים עולה תמונה של פעילות אומללה למדי: הדרכת ישראלים לפני יציאה ל”טיול הגדול” בתאילנד בתעמולה, ותמיכה ב”מילואימניקים בחזית” למטרות דומות.

<תמונה קופאת> <צליל של תקליט נשרט>

מילואימניקים בחזית? אתם עשויים לזכור את השם הזה כקבוצת הסלפנים שרכבו על פרשת דין יששכרוף, שהפיצו סרטון שקרי שבו נראו חיילים שלא היו מעורבים בתקרית קוראים ליששכרוף שקרן. כמובן, כארגון hasbara מילואימניקים בחזית אמון על שקרים וסילופים; אין לו קיום אחר. כלומר, האנשים שהפיצו שקרים על דין יששכרוף ושוברים שתיקה מקבלים כסף מממשלת ישראל באמצעות חברת קש. הם מנהלים עבור הממשלה מלחמה פסיכולוגית – והם מפנים אותה גם כלפי אזרחים ישראלים.

מהעובדה שמילואימניקים בחזית הם סוכנים בתשלום של ממשלת ישראל, ומהעובדה שהקמפיין המרכזי שלהם היה ונשאר קמפיין נגד שוברים שתיקה ויששכרוף, עולה שאלה מטרידה אפילו יותר: האם המשטרה הישראלית והפרקליטות הישראלית תודרכו על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים בפרשת יששכרוף? כי זה יכול להסביר הרבה מאד דברים.

תזכורת: דין יששכרוף העיד שהוא תקף, כחלק משירותו הצבאי, פלסטיני בעת מעצר. מילואימניקים בחזית פיברקו את הסרטון שלהם, שטען שלא היו דברים מעולם. איילת שקד, שרת המשפטים, הורתה למשרד המשפטים לפתוח בחקירה נגד יששכרוף. תוך זמן קצר, תפסה משטרת ישראל פלסטיני בחברון, וגבתה ממנו הודאה בכך שיששכרוף לא הרביץ לו.

אני יכול להצהיר כאן שבאותה המידה המשטרה יכלה לחקור אותי, כי אני נפגשתי עם יששכרוף מספר פעמים והוא אף פעם לא הרביץ לי (תודה, דין!). המשטרה תפסה את הפלסטיני הלא נכון. פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים נורית ליטמן מיהרה, בהתאם, לצאת בהכרזה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים רצה: שיששכרוף שיקר, ושהוא בדה את האירוע. זה היה מהלך מאד, מאד חריג: הפרקליטות לא מחווה דעה על תיקים שהיא סוגרת.

ואז, כרגיל כשהמשרד לעניינים אסטרטגיים מעורב, הכל הפך לחרא. תוך זמן קצר, שוברים שתיקה מצאו את הפלסטיני שדווקא הוכה על ידי יששכרוף. כלומר, כמקובל בארגוני זכויות אדם, עשו את העבודה שהמשטרה והפרקליטות לא עושים. מותר להניח שבשוברים שתיקה רצו מאד משפט. הם היו הופכים אותו למשפט של צה”ל. הם היו מראים שהמקרה של יששכרוף לא היה “תקרית נקודתית”, אלא השיטה שבלעדיה אי אפשר לקיים כיבוש. שהכיבוש לא יכול להתקיים אלא באמצעות אלימות וטרור קבועים.

ויש להם את העדים. מאות מהם. זה היה הסיוט הגדול של המשרד לעניינים אסטרטגיים. משפט כזה היה מסוקר ברחבי העולם.

למזלם, נורית ליטמן נחלצה לעזרתם. היא מיהרה להודיע על סגירת התיק נגד יששכרוף בחוסר אשמה – אבל משכה את הטענה שהוא שיקר. נחזור על זה שוב: ארגון זכויות אדם מצא את האדם שבשל תקיפתו החלה כל החקירה כולה, והפרקליטה לעניינים מיוחדים ליטמן סוגרת את התיק. ולא סתם סוגרת אותו: בחוסר אשמה, כלומר שלא היתה עבירה.

אבל ליטמן כלל לא חקרה את העבירה. היא לא שלחה את הלואי דה פינס של משטרת ש”י לגבות עדות מהקורבן שזוהה. היא העדיפה לסגור את התיק, ולתת לאדם שעל פניו אחראי לתקיפה חמורה של אדם לחמוק ממשפט.

עכשיו, כל אחד מהאירועים הללו בפני עצמו היה יכול להיות מוסבר בכך שליטמן מטומטמת מכדי שתהיה ראויה לתפקידה. כעקרון, במקרה של כשל ציבורי, יש להניח טמטום, לא זדון. טמטום פשוט הרבה יותר נפוץ.

אבל הצירוף של כל האירועים הללו יחדיו מקשה על אופציית הטמטום. ועכשיו, כשאנחנו יודעים שהארגון שמהות קיומו היא מאבק בשוברים שתיקה ושהקמפיין הבולט ביותר שלו היה זה נגד יששכרוף ממומן על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים, אנחנו חייבים לתהות:

האם המשרד לעניינים אסטרטגיים ניהל שיחה קצרה עם ליטמן? האם הוא אמר לה שהמשטר זקוק להכרעות לא מבוססות בתיק יששכרוף? האם הוא אמר לה שדין יששכרוף הוא הגבעה שעליה, ברגע זה, נערכים גייסות ה-hasbara להסתער ולמות? האם הובהר לה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים זקוק לסיוע ארטילרי מצידה?

האם, בקצרה, ליטמן התנהלה כפי שמתנהל כל פקיד בכיר בפרקליטות בכל פעם שמגיע אליו איש שב”כ או ארגון שושו אחר, ומניח לחוק לעלות בעשן כשהוא נוגע במדינה הסודית שלנו? האם היא שוכנעה שכיפוף האמת נגד יששכרוף – בכל צורה שלא תהיה, והיא נקטה בכמה – הוא אינטרס בטחוני של המדינה? האם היא השתמשה בכוחה החוקי כדי לרדוף אדם ולהרוס את שמו, לא צשום שהיה בכך צורך חוקי או משפטי כלשהו, אלא צורך שושואיסטי?

או, במילים גסות וראויות יותר, האם הפרקליטה הבכירה נורית ליטמן ביצעה עבירה של הפרת אמונים למען המשרד לעניינים אסטרטגיים?

האם, בהתאם, אנחנו צריכים לחשוד בכל החלטה של ליטמן, שמא יש בה עוד עבירה של הפרת אמונים למען ארגון שושו כלשהו? האם נורית ליטמן הפכה, לכל דבר ועניין, סוכנת של המשרד לעניינים האסטרטגיים בפרקליטות?

לעולם לא נקבל תשובה על השאלות הללו. המידע ההכרחי לתשובה עליהם תמיד ישאר חסוי. כך מתנהלות מדינות עומק: כך הן הורסות את האמון במוסדות המדינה מבפנים. החשש המכרסם תמידית שהחלטות תמוהות הן לא תוצאה של טמטום, לעתים חריג, אלא לחישה של איזה שוטר חרש (במקרה שלנו, אנשים שמשחקים בתפקיד של שוטרי חרש, שהיו רוצים להיות כאלה) על אוזנו של פקיד? וכך זה כשמדינה מנהלת לוחמה פסיכולוגית כנגד אזרחיה: היא מאבדת, בצדק גמור, את אמונם.

התנהלותה של נורית ליטמן בפרשת יששכרוף היא עוד סיבה לאובדן אמון במערכות שאמורות היו לשרת אותנו, והושחתו כדי לשרת לא את הציבור אלא את הממשלה. מחר (ז’) תיערך הפגנה גדולה מול בית ראש הממשלה. בואו בהמוניכם, לא רק כי צריך לתת תשובה לפלנגות הימניות שמשסה בנו המשטר, אלא גם כי המשטר הזה כולו צריך ללכת: להעביר ממשלת זדון מקרב הארץ. מגיעה לנו ממשלה שבה אין נורית ליטמנים ואין בכלל שאלה של שיחות חשאיות בינן ובין פקידים שמנהלים נגדנו מלחמה פסיכולוגית – בכספנו-שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני וחתולי מודים בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טרור בהזמנה, רוח המפקד, והמשטרה החשאית עוקבת אחריכם

שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ממשלת המחדל והרשעות

שלושה אירועים מהימים האחרונים מבהירים למה הממשלה הזו חייבת ללכת, לפני שהיא תגרום עוד נזק

בתבהלתו, הודיע בתחילת השבוע ראש הממשלה נתניהו – כשלידו יושב כעציץ ישראל כץ, רשמית שר האוצר – על כך שהממשלה תעביר סכומים מגוחכים (750 ש”ח לרווקים, כמה אלפים למשפחות עם ילדים) לאזרחים, כדי שאלה יוכלו לשרוד איכשהו. הפאניקה שמאחורי המהלך היתה מובהקת; לרוע המזל, עיקר הביקורת על המהלך היתה על עצם חלוקת הכסף, לא על העובדה שהסכומים היו נלעגים. מה תעשו עם מענק חד פעמי של 750 ש”ח? אם אתם מובטלים, או מחזיקים כעת בהיקף משרה חלקי בגלל המגפה, הוא פשוט ייבלע במינוס שלכם.

אם נתניהו היה רוצה להועיל במשהו, הוא היה מודיע על העברת סכום קיום לכל האוכלוסיה (כפי שעשו בספרד) או על סכום משמעותי יותר (אפילו דונלד טראמפ העביר 1,200 דולרים לכל אזרח). הצעד הזה היה מיועד להקל על מצוקתפו הפוליטית של נתניהו – לשחד את העם. הוא נכשל. נוכח הביקורת החריפה מכל עבר, הודיעה הממשלה שבעצם, היא לא תעלה את זה להצבעה ביום ראשון.

נתניהו הולקה, אכל את הדגים המבאישים, וגורש מהעיר. אבל זה לא נגמר שם. ביום חמישי האחרון, קיים נתניהו ישיבת ממשלה בשעה 20:30 (כל הישיבות שהוא עורך בנושא הקורונה נערכות בשעות לא סבירות), ויצא עם גזירה חדשה: סגירה מיידית של המסעדות החל מיום שישי (אתמול). קמה סערה: מסעדנים הבהירו שהם לא מתכוונים לציית להנחיה כזו מעכשיו לעכשיו, כי הם כבר קנו אוכל והם לא יזרקו. אז בשעות הצהרים של יום שישי – אחרי שחלק מהמסעדנים סגרו את המסעדות שלהם וזרקו או תרמו את האוכל – הממשלה הודיעה על אחורה-פנה, ומעכשיו סגירת המסעדות תתרחש מיום שלישי והלאה.

במקביל, ישראל כץ – האיש שנמצא בפוליטיקה 40 שנה ואף אחד לא זוכר למה או יכול להצביע על הישג כלשהו שלו – הודיע על הפסקת העברת הכספים לעמותות שמסייעות לאנשים במצוקה, ביניהם ניצולי שואה ואנשים בעלי מוגבליות, כי לדבריו יש חשש ש”חלק מהעמותות מקיימות פעילות הנוגדת את ערכיה ומדיניותה של הממשלה.”

נניח עכשיו לכך שכסף ציבורי שייך לציבור, לא לממשלה; שעיקר מהותה של מדינה דמוקרטית הוא שיש בה פעילות של אנשים שמתנגדים לממשלה ורוצים בהפלתה; המטרה של כץ היתה לקושש קולות בקרב מצביעי הליכוד, משום שהמהלך שלו מיועד למניעת סיוע למבקשי מקלט שנמצאים בישראל.

מיותר להרחיב את הדיבור על מדיניות הממשלה הנואלת ביחס לפליטים הללו. נאמר רק שהאנטי ציונים הוותיקים צדקו: כפי שכתב לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, בתחילת המאה ה-20, שמדינה יהודית “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לחרפה שנובעת מקיומה בפועל של מדינה יהודית כבר התרגלנו. מתרגלים להכל. מדי פעם צריך להזכר שזה בעצם לא נורמלי, אבל מתרגלים. אבל מה שקרה בהחלטה הבזויה מהרגיל של כץ הוא לא רק הפגנה מחודשת של צחנת הציונות: האיש החליט שבאמצע מגפה שלא נראתה כמוה מזה מאה שנים, מה שחשוב הוא להיות פרעה ולהתרשע על האוכלוסיה החלשה ביותר בישראל – גם במחיר של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות אחרות. ומה יקרה לפליטים שייקלעו למצוקה ורעב? יהיו עוד מחלות. כץ אולי לא שם לב, אבל מחלות לא מבחינות בגבולות ששורטטו על מפה.

אבל, כמובן, לכץ לא אכפת מכל זה. הוא בסך הכל שלח איתות לחברי הליכוד שבהתמודדות הקרובה על תפקיד מנהיג המפלגה, הוא היה יותר בן זנאי, יותר גזען יהודי, מאשר המתחרים האחרים. זה מה שהיה חשוב לו.

וזו מהותה של הממשלה הזו, שמתהדרת בכך שהיא “ממשלת קורונה”: אפס יכולת, אפס ביצועים, ברבורים בלתי פוסקים, ותוספת נזק לציבור. נתניהו מסרב למנות אחראי קורונה – רק זה חסר לו, שמישהו יצליח במקום שבו הוא נכשל. הספינה נעה לתוך טייפון, והקפטן והחובלים רבים מי יצטלם יפה יותר ליד ההגה.

הממשלה הזו חייבת ללכת. אבל האשמה היא לא רק בנתניהו וחבר הליצנים מהליכוד. המפלגה הזו כבר הוכיחה שהיא איבדה כל עמוד שדרה או יכולת. יותר מדי שנים בשלטון, והצורך הבלתי פוסק לרקד בפני חברי המפלגה הקיצוניים מהממשלה, הרקיבו אותה.

כל זה לא חדש. כל זה היה ידוע גם לפני הבחירות האחרונות. האשמה היא בראש ובראשונה במאפשרים (enablers) של הליכוד: בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי ושאר חסרי החוליות של כחול לבן. הממשלה הזו חייבת ללכת, ואם לא תארגן בחירות במהירות אז יש לשתק את המדינה עד שהיא תיאלץ ללכת, לפני שתהרוג עוד מאיתנו – אבל אסור, אסור, אסור שמי שיצא נשכר מכך הוא מי שמכר את מצביעיו. אסור שחוטא יצא נשכר. כל מי שיושב עם נתניהו פסול לשרת אי פעם בתפקיד ציבורי.

וצריך לומר את זה גם עכשיו, כי עוד שבועיים ינסו לגרום לנו לשכוח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום רביעי אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected].

(יוסי גורביץ)

לפני הרוביקון

בתקרית שאשא-ביטון הוכיח נתניהו שהוא רוצה סמכויות חירום בלי פיקוח. סופם של עריצים ידוע: ראוי לנתניהו לחזור בו

לפני כשבועיים העבירה הממשלה תקנות דראקוניות, שמאפשרות לה לתקן תקנות חירום בתחום הקורונה שאמורות להכנס לתוקף מיידית בלי ביקורת ראשונית של הכנסת. בהתחשב בכך שראש הממשלה כבר הפעיל את השב”כ לצורך מעקב אחרי חולי קורונה, ליותר מדי אנשים זה הזכיר את חוק ההסמכה הידוע לשמצה של גרמניה, זה שביטל את הדמוקרטיה הגרמנית והעניק את הסמכות לנהל את המדינה לקנצלר אדולף היטלר בלי התייעצות ברייכסטאג. גם אז, זה נעשה תחת התואנה של מצב חירום: במקרה ההוא, השריפה של הרייכסטאג, ששנויה במחלוקת עד היום ושרבים סברו – אז והיום – שבוצעה על ידי הנאצים או לפחות בעידודם או דירבונם.

למען הסר ספק, בגלל שיש רוחות רעות באוויר: אינני שותף בשום צורה לתיאוריית הקונספירציה, שמובעת לאחרונה גם על ידי אנשים שצריכים לדעת טוב יותר, כביכול אין מגפה וכל מה שיש הוא שמועות על מגפה שמפיץ המשטר, כדי לאסוף לעצמו יותר ויותר כוחות. המגפה קיימת, היא אמיתית, אנחנו לא יודעים עליה מספיק ויש לנו חובה מוסרית ואזרחית להגן על אחרים מפניה גם אם ראש הממשלה הוא חלאה חסר אחריות. שימו את המסכה המזורגגת. אל תבקרו את הקרובים המבוגרים שלכם. בימים האחרונים למדנו על המקרה שובר הלב של ראש ממשלת הולנד, מארק ריטה (Rutte) שהורה לאזרחי המדינה לא לבוא במגע עם קרוביהם המבוגרים, וכתוצאה מכך לא פגש את אמו, שגססה, בימיה האחרונים. כך מצופה ממנהיג להתנהל, עוד מימי הרפובליקה הרומאית: משהפכת לנבחר ציבור, חובה עליך להעמיד את הציבור מעליך ועל משפחתך. ספק אם רבים בישראל מבינים ומפנימים את העקרון הזה – שעל כן, חלקים גדולים מישראל אינם ציבור.

אבל העובדה שיש מגפה, ושהיא אמיתית לגמרי, לא אומרת שבנימין נתניהו לא ינצל אותה כדי לסחוט עוד כמה גרמים של כוח.

כשיצאה התקנה הממשלתית החדשה, הבעתי סקפטיות כלפי הטענות שמדובר בסוג של חוק הסמכה. ציינתי שעל פי התקנות, ועדת הקורונה מוסמכת לעיין בתקנות הממשלה ולדחות אותן תוך עשרה ימים; ושאם לא תדון בהן, הן תועברנה לכנסת. נפלתי בשטיק הכי ישן בספר: האמנתי לבנימין נתניהו.

אתמול (ב’) הוכיח בנימין נתניהו שכמו תמיד, הוא שיקר. ועדת הקורונה, בראשות ח”כ יפעת שאשא-ביטון, פליטת כולנו שכיום היא חברת ליכוד, דחתה שתיים מהתקנות של הממשלה: איסור על פתיחת חדרי כושר ובריכות. אין לי מושג האם היא צודקת או לא, אבל זה לא משנה. היא כינסה ועדה במשך יומיים, הקשיבה למומחים, בחנה את הסטטיסטיקות ולבסוף הגיעה למסקנה שאין טעם לסגור את הבריכות וחדרי הכושר. בשביל זה היא שם: בשביל לפקח על הממשלה. התפקיד הראשוני של הכנסת, חושב יותר מסמכות החקיקה שלה.

נתניהו התחרפן. כנראה איבד את זה בגלל שמישהו העז להתנגד להחלטה שלו, יותר מאשר בשאלה הספציפית של חדרי הכושר. הוא שלח את סריסו, מיקי זוהר, להטיל אימים על שאשא-ביטון ולצווח עליה. שאשא-ביטון לא התרשמה. זוהר איים להדיח אותה מראשות ועדת הכנסת. אחר כך אמר שידאג לכך שהוועדה לא תתכנס שוב. בעוונותינו, זוהר הוא יו”ר הקואליציה.

אז מה היה לנו פה: ממשלה שלוקחת לעצמה סמכויות חירום ואומרת שזה בסדר, יש ועדה בכנסת שמפקחת עליהן – וכשהיא לא מקבלת את עמדת הממשלה, ואחרי דיון ארוך ומפורט משעשתה הממשלה, מחליטה לדחות את התקנות שהתקינה, יו”ר הוועדה על סף הדחה ונציגי הממשלה מודיעים שהיא לא תכונס שוב.

כלומר, לשיטתה של הממשלה עצמה יש כעת דיקטטורה בישראל. לממשלה מותר לעשות ככל העולה על רוחה תחת חסות המגפה, ואם הכנסת מעיזה להרים ראש, הממשלה תקטום אותו. בנימין נתניהו, לשיטתו, לא חייב דין וחשבון לאף אחד.

אז לא, אנחנו עדיין לא בחוק הסמכה, אבל אנחנו קרובים מאד – ורק שוטה יאמין לבנימין נתניהו כשהוא אומר שדיקטטורה איננה מטרתו. בפועל, הוא מתנהל כדיקטטור. בפועל, הוא מסרס את הכנסת. בפועל, הוא מקדם את התפיסה שכל הסמכויות צריכות להיות בידיו, ושכל ביקורת עליו היא בגידה וסיכון הציבור.

יורשה לי לצטט את פטריק הנרי: ליוליוס קיסר היה ברוטוס; לצ’ארלס הראשון, קרומוול; ובנימין נתניהו, מוטב שילמד מלקחם. הוא מקרב אזרחים נאמנים לחוק למצב שבו אין להם אלא לראות בו עריץ. ועריצים, כידוע, אינם מופלים בהצבעות אי אמון או בחירות. הם מופלים בכוח, כי לא הותירו לנשלטים שום דרך אחרת. ראוי שנתניהו, אם הוא עדיין לא מנותק לחלוטין, יבהיר לציבור שהוא לא עשה את הצעד האחרון, הגורליע, שמבדיל בין שליט נבחר ובין עריץ – צעד שלעתים קרובות קשה מאד להפחיד בו, כי הוא מוסתר בעלטת צווי חירום. ראוי שנתניהו יחזור בו משורה של צווי חירום; יבהיר שהחלטות הכנסת מקובלות עליו, גם אם בחירוק שיניים; ושיודיע בפומבי שהוא בסך הכל ראשון בין שווים.

לרוע המזל, ספק אם הוא מסוגל לכך. זה יהיה צעד שמפגין חולשה. ועריצים, שאינם יכולים לסמוך על איש – הרי איש לא יעז לומר להם את האמת – יודעים שהפגנת חולשה היא לעתים קרובות הסוף. ואף על פי כן. היום ה-14 ביולי. אל תאלץ את אזרחי ישראל לראות בבלפור בסטיליה. חזור בך. במילותיו של ורגיליוס אל רוחו של יוליוס קיסר, אל תתקע חרב בבטן המולדת. חזור בך. זה לא חייב להסתיים כך. עוד יש דרך חזרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לקבור את גנץ קבורת חמור

גנץ וחבר הבוגדים שלו צריכים לחטוף מהלומה פוליטית שתזכר לדורות

שהדי במרומים שמעולם לא אמרתי מילה טובה על בנימין גנץ, אבל נראה שכבר אי אפשר להסתפק בקללה מסוננת מהצד. בימים האחרונים עולה קינה על כך שמחנה השמאל חובט דווקא בגנץ. הקינה הזו מגיעה לעתים קרובות מאנשים טובים: הדוגמא הבולטת האחרונה היא מאמרו הבוקר (ב’) של רביב דרוקר בהארץ. על כן צריך להתמודד איתה.

הטענה המרכזית של המתנגדים להתקפות על גנץ (חלקם בהחלט אינם מתומכיו) מעוגנת בהווה ובעתיד הקרוב. הם אומרים שההתקפות על גנץ, שמובילות לירידה חדה במעמדו בסקרים, יסייעו לנתניהו לבטל את ההסכם עם גנץ ולמנוע ממנו מלהפוך לראש ממשלה עוד שנה. זה מה שאתם רוצים, המשך השלטון של נתניהו?

על כך צריך לענות כמה תשובות. נתחיל מהפרקטית. אני רוצה כמה ארגזים ממה שמי שחושב שנתניהו יוותר על תפקידו שותה. זה לא הולך לקרות. כן, אני יודע. שינו את החוק. אז ישנו אותו עוד פעם. ממתי החוק שינה משהו לנתניהו? מה, מישהו באמת חושב שאריה דרעי יקבל פיק ברכיים אם יאמרו לו שאם הוא ממשיך לתמוך בנתניהו, הוא מפר הסכם? מישהו באמת חושב שהמצביעים של ש”ס ויהדות התורה, שלא לדבר על הליכוד, יראו בשלילה ביטול הסכם? איפה. הם ימחאו כף ויאמרו שנתניהו שוב תקע את השמאלנים.

נעלה שאלה תיאורטית. הניחו שלפני הבחירות האחרונות, גנץ היה פונה לבוחרים ואומר להם שהוא מתכוון להכנס לממשלה של נתניהו כי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג. כמה בוחרים היו נשארים איתו? כנראה מעט למדי. אבל גנץ בחר לשקר לבוחריו ולומר להם שהוא לא יכנס בשום מצב לממשלת נתניהו. וכמה שבועות אחר כך מכר אותם במורד הנהר. זו היתה הבטחת הבחירות המרכזית שלו, והוא הפר אותה בריש גלי.

אז נניח לרגע להווה, ונסתכל על העתיד. כן, יהיה עתיד. האם אנחנו רוצים שהפוליטיקה שלנו תשא את הכתם של הקריירה הפוליטית של הח’ליף גנץ כמודל? לא. המשמעות של קיום המודל הזה היא התאכזבות מפוליטיקה והתרחקות ממנה של האנשים הטובים בישראל.

על כן, צריך לוודא שגנץ ייקבר קבורת חמור. על הבגידה שלו בבוחריו, הח’ליף צריך לשלם גמול איום. שמו צריך להיות קללה עסיסית. אסור שתהיה לו גאולה. כל מי שיבוא אחריו וירצה לבצע את עסקת פאוסט הקבועה של נתניהו – אתה תיתן לי את המצביעים שלך, אני אוודא שלא ישארו לך מצביעים – צריך יהיה לזכור את השם “גנץ” ולהרתע בחלחלה.

רק כך, רק על ידי הוקעת הבוגד אל השמש, אפשר יהיה לצרוב את תודעתם של פוליטיקאים עתידיים. נכון, יש כאן אמת עגומה – המשמעות הסבירה של הקריאה הזו היא שגנץ ישלם מחיר כבד יותר על הבגידה בבוחריו מאשר על הטבח בילדי עזה בו התגאה כל כך בראשית הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה לעשות, צריכים לפעמים להיות פרקטיים, לא טהרנים.

בקצרה: אם על מה שנשאר מהרפובליקה הישראלית לחיות, על הקריירה הפוליטית של גנץ למות מוות אומלל ולהקבר קבורת חמור.

לדרוקר יש טענה נוספת: לשמאל הישראלי אין אפשרות להגיע לשלטון בכוחות עצמו, ולכן גנץ זה כל מה שיש. אם כך, התשובה צריכה להיות “איש לסירת ההצלה שלו.” אבל זה פשוט לא נכון: דרוקר מתעלם מהתוצאות של בחירות ספטמבר, שבהן למתנגדי נתניהו היה רוב של 65 מנדטים. רק צמד האפסים (זה משקלם האלקטורלי) הנדל והאוזר מנעו מגנץ להקים ממשלה. העובדה שהוא הסכים לקחת אותם הלאה, לבחירות השלישיות, היתה צריכה לשמש איתות אדום כבר אז: האיש לא כשיר. אבל זה מה שהוא עשה – וגם אז למתנגדי נתניהו היו 62 מנדטים.

רוב הישראלים מתנגדים לנתניהו. הם מתקשים ליישם את רצונם הפוליטי, זה ודאי נכון. הסיבה העיקרית לכך היא שמדי פעם הם שמים את מבטחם באיזה דגנרל נוסח גנץ. כדי שהטעות הזו לא תחזור על עצמה, על שמו של גנץ להפוך למילה מגונה. דפקת אותנו פעם אחת? אשמתך. דפקת אותנו פעם שניה? אשמתנו. והגיע הזמן להוכיח שמי שנדפק פעם אחת, דווקא יכול להגמל מזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: יש לי הקלטות של שתי הרצאות הזום האחרונות שערכתי, ההרצאה על קונספירציות וההרצאה על מלחמת האזרחים. מי שרוצה לצפות בהקלטות, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected], לשלם 20 שקלים או יותר (או 35 שקלים עבור שתי ההרצאות), ואשלח לו קישור.

(יוסי גורביץ)

והשוטים מעריצים את הכוח

רינה מצליח צדקה: כת נתניהו הגיעה למקומות הזויים

היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח. בשנת 1996, ניצח פושע המלחמה צ’ארלס טיילור בבחירות בליבריה תחת הסיסמה “הוא רצח את אמא, הוא רצח את אבא, אני מצביע בשבילו.” הביביסטים, חברי כת בנימין נתניהו, בסך הכל נתפסו באמירה שהם יצביעו לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם.

רינה מצליח, לא מההצלחות הגדולות של התקשורת היהודית, הסתבכה השבוע (והושעתה לשבוע) כשציינה שיש ביביסטים שאמרו בדיוק את זה. היא צדקה: לפני מספר שנים אמר ביביסט לסופר אתגר קרת שיעשה בדיוק את זה. זמן קצר לאחר דבריה של מצליח, הטרילה בת זוגי גלינה פורום כלשהו של ביביסטים. זו היתה התוצאה.

galina

יש, כמובן, בעייתיות בשאלה הזו. ראשית, עצם השימוש בבנותיהם של ביביסטים כקורבן המיועד. אנחנו אמנם גרים בסוג של סדום, אבל עדיין לא מקובל להציע את ילדות הבית לאנסים מזדמנים. אם הביביסטים רוצים להוכיח את נאמנותם למנהיג היקר, שיואילו להציע את עצמם לאונס, לא את בנותיהם.

שנית, #לאכלהביביסטים ימשיכו לתמוך בו אחרי שיבצע, בהם או בבנותיהם, עבירות מין. זו טענה שוודאי נכונה. חלק מהחברים בכת ודאי שומרים על רמץ של אישיות עצמאית, והם יירתעו ברגע המבחן. גם בכת של ג’ים ג’ונס היו אנשים שברחו כשהתחוור להם שהם עומדים לפני התאבדות המונית.

שלישית, הליבה של הביביסטיות היא להוציא את העין לשמאל; כך שלגמרי יתכן שאנשים שעונים על השאלה האם ימשיכו לתמוך בנתניהו גם לאחר שיאנוס אותם אומרים זאת רק כדי לראות את הראש של שמאלנים מתפוצץ.

אבל. אבל משכל זה נאמר, צריך לזכור שיש באמת ובתמים ליבה של אנשים שתלו את גורלם בזה של נתניהו. שהם באמת חברי כת. שמצב שבו נתניהו נאלץ לפנות את מקומו – הן כתוצאה מתבוסה בבחירות, הן כתוצאה מהרשעה במשפט – עשוי לגרום להם למעשים נואשים, שיתבטאו בפגיעה בעצמם או באחרים. מדובר באנשים שמרוב שזנחו את הרציונליות כדי להוציא לשמאל עין, הרגילו את עצמם לחשיבה אי רציונלית.

הם לא בהכרח אנשים פשוטים שקנו להם שם של מעריצים שוטים ברשת. קחו את מיקי זוהר, למשל. שוטה, אין ספק, ומעריץ מושבע של נתניהו. אבל הוא חבר כנסת, והוא מעביר הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לפטור את נתניהו מתשלום מסים – מסים שעד כה כל אזרח וכל ראש ממשלה שילם. כשזוהר מבצע את השטיקים שלו, הוא מתבונן קודם כל בכיוונו של נתניהו, ואחר כך בכיוונם של הביביסטים. שאר הבוחרים לא מעניינים אותו. הבייס שלו הוא ביביסטי. זה שהבייס הזה לא מספיק להביא לבחירתו בפני עצמו לא מעניין אותו: בעתיד הנראה לעין יהיו מספיק ביביסטים חברי ליכוד כדי לאפשר לזוהר להמשיך לכהן כח"כ. זו אסטרטגיית השרדות פוליטית סבירה למדי.

כלומר, רינה מצליח נענשה על כך שאמרה לציבור את האמת: שיש חלקים בו שחברים בכת שאיבדה את זה. נכון, #לאכלהביביסטים, אבל שימו לב איך הם מתחמקים מלענות על שאלות בנושא: כאילו אם הם יאמרו שלאחר שנתניהו יאנוס אותם או את בנותיהם לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לתמוך בו, הם צפויים לסנקציות מצד חברי הכת האחרים. כאילו הם יחשפו את עצמם כחלשי אמונה.

הביביסטים בפני עצמם לא חשובים יותר מדי. העובדה שהם קיימים, שראש הממשלה איננו מתנער מהם, ושהם מהווים כוח פוליטי במדינה שמתיימרת עדיין להיות דמוקרטית, מצד שני, חשובה למדי, וצריך לעמוד עליה.

העובדה שציון העובדה הזו גורר סנקציות אומרת כל מה שצריך לומר על הנביבות בטענה שבישראל יש תקשורת חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

ההמונים הפילו במיניאפוליס את החומה

עכשיו תורנו. לפרק את משטרת ישראל

משטרת מיניאפוליס רצחה לפני כשבועיים – כן, רק שבועיים – את ג’ורג’ פלויד, אזרח שחור שנחשד בזיוף של שטר של 20 דולרים. ארבעה משוטריה מועמדים כעת לדין בחשד לעבירות רצח שונות: חלאת המין האנושי שדרך על צווארו של פלויד במשך תשע דקות, כשידיו בכיסיו, ושלושת השוטרים האחרים שעמדו מהצד ולא סייעו לאזרח שנמצא תחת התקפה רצחנית, כחובתם. המפגינים במיניאפוליס לא הסתפקו בכך: הם מכירים היטב את בהמתם. הם דרשו את פירוק המשטרה. שלשום (ז’) הם גירשו את ראש העיר בצעקות לאחר שזה סירב לכך. אמש (א’) קיבלה מועצת העיר מיניאפוליס את הדרישה, והעבירה ברוב חסין ווטו החלטה לפירוק כוח המשטרה שלה.

היינו כחולמים. ההפגנות והמהומות שלאחר רצח פלויד נבעו גם משורה של מקרי רצח של המשטרות ברחבי ארה”ב, פחות או יותר בו זמנית, של אזרחים שחורים; המקרה הבולט האחר הוא של בריאונה טיילור, שנורתה למוות במיטתה כאשר שוטרים חמושים מדי פרצו לבית שלה בטעות וללא התראה, בן זוגה פתח באש לעבר הפורצים, ואלה ירו בטיילור שמונה כדורים בזמן שישנה. בשני העשורים האחרונים, מקרים כאלה חזרו ונשנו על בסיס קבוע: שוב ושוב, שוטרים חמקו מדין בטענה שהם “חשו בסכנה.”

ההיסטוריה של כוחות השיטור בארה”ב ארוכה וסבוכה, אבל גם אם הם לא תמיד היו תולדה של פטרול ציד העבדים הידוע לשמצה של הדרום, הם תמיד הפגינו אלימות חריגה כלפי מי שלא נחשב לחלק מהציבור המוגן – שחורים, היספנים, ילידים אמריקאים, נשים עם דעות, הומוסקסואלים, קומוניסטים או סתם ליברלים.

שזה בדיוק מה שאפשר לומר על המשטרה הישראלית. היא נוטה לרצוח לא-יהודים או לא-לבנים בשיעור חריג. מעבר לכך, יש לה היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות-יתר, כמו גם של ציות-יתר למשטר ולא לאזרחים ואי הבנה שלאזרחים יש זכויות בסיס לעצבן את הממשלה. לא צריך להפליג עד ימי שורת הדין והפנתרים השחורים; בסוף השבוע האחרון ניסתה המשטרה לסכל את הפגנת השמאל נגד הסיפוח בכיכר רבין. בסוף ההפגנה, שנערכה על אפה ועל חמתה, המשטרה תקפה עיתונאים ומפגינים בלי שום סיבה נראית לעין.

אני קורא לפירוק משטרת ישראל מזה שבע שנים. היא שבורה מכדי שאפשר יהיה לבצע בה רפורמה; מנהגי האלימות והדיכוי טבועים בה מדי. המשטרה היא הפרי הרקוב במיוחד של מערכת הצדק שלנו, שמזמן לא עברה רפורמה. למשטרת ישראל יש מנהג שבו, כאשר אזרח מגיש תלונה על אלימות שוטרים, מיד נפתחת נגדו תלונה על תקיפת שוטר. הפרקליטות מחפה על המשטרה לעתים קרובות מדי; אחרי הכל, היא לא יכולה לעבוד בלי המשטרה. בתי המשפט קובעים שוב ושוב ששוטרים העידו עדות שקר – אבל ראה זה פלא, אינם מורים על העמדתם לדין. משטרת ישראל לא יעילה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. הגיע הזמן לפרק אותה.

וכן, זה אפשרי. לא, לא יהיו מקרי ביזה ואונס בכל פינה. המהלך יהיה איטי אך נחוש. כל השוטרים יעברו בדיקה של ועדה בלתי תלויה, שתכיל נציגים של ארגוני זכויות אדם ושל הציבור. כל שוטר שיש נגדו יותר מתלונה מוכחת אחת על אלימות, יפוטר. כל שוטר שטייח אלימות, יפוטר. כל קצין מעל דרגת רב פקד יפוטר, מהסיבה הפשוטה שהוא התקדם במשך עשורים במערכת חולה מדי ושיש בו יותר מדי סממנים של המערכת הישנה.

המטרה של המשטרה החדשה תהיה שיטור קהילתי. כלומר, שוטרים יידרשו להכיר את האזור בו הם פועלים, את התושבים הגרים בו, ובמידת האפשר – בסיוע נדיב מצד המשטרה החדשה, כמובן – גם לגור בו.

הפעלת אלימות תהיה על פי המודל הבריטי: רוב מוחלט של השוטרים לא ישאו נשק חמוש. הם ישאו אלות וטייזרים, אבל האחרונים יהיו רק מדגם שמדווח על כל שימוש בו. שוטרים ינועו בזוגות, ומטרתו של השוטר לא תהיה להכריע סיטואציה אלימה, אלא להכיל אותה. במידת הצורך, שוטרים נוספים יגיעו למקום כדי להכריע עבריין אלים. במקרים החריגים מאד, שבהם עבריין מצויד בנשק חם, יוזעק למקום צוות ימ”מ. צריך להזכיר שוב שרוב השוטרים כיום אינם מיומנים בהפעלת הנשק החם שלהם ומהווים סכנה לעצמם ולאחרים. במקרה של סכנה אמיתית, מקצוענים יגיעו לטפל בה.

כל שוטר יישא עליו מצלמת חזה, שתתעד כל מגע בינו ובין הציבור. כל אזרח יהיה רשאי לדרוש ולקבל תוך שבוע כל תיעוד של מגע בינו ובין שוטר. שוטר שהמצלמה שלו “תמחק” בטעות יושעה לחודש; היה והיתה תלונה אמינה על אלימות במהלך התקרית, הוא יפוטר ויועמד לדין. שוטרים שיחפו על שוטרים אחרים יפוטרו מיד. כל מקרה אלימות של שוטר ייחקר על ידי ועדה שתכלול עורכי דין ונציגים של השכונה הרלוונטית.

מגיעה לנו משטרה טובה יותר, כוח שיבין שתפקידו הוא לסייע לתושבים, לא להיות ביחסי עימות מולם. פה זה יהיה מסובך יותר מאשר במיניאפוליס, משום שהמשטרה לא כפופה לראשי הערים אלא לפיקוד ארצי; אבל מספיק אזרחים נחושים שידרשו את זה, יוכלו להביא לשינוי. רבאק, אפילו בקייב עשו את זה אחרי המהפכה ב-2014. ברחבי ארה”ב עולה עכשיו הדרישה לפרק את כוחות המשטרה או למצער להביא ל-defunding שלהם. במשטרה האמריקאית יש בעיה של מיליטריזציה שנמשכת שנים. הרעיון לשלילת תקציב מיועד להחזיר לגראג’ את כל הנגמ”שים האלה, לשלוח חזרה לאפסנאות את כל כלי הנשק הצבאיים, ולפרק את המיליציות-בפועל האלה, ולהביא למצב שבו המשטרה משרתת את האזרחים.

אז לא, זו לא פנטזיה. זה יכול לקרות, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום חמישי הקרוב (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

שום שופטים לא יבואו

בית משפט לא יהיה תקנה לציבור מושחת, כחול לבן בורחים מבשורה, וממשלת נתניהו מקדמת פחו”ס, ולא במקרה. שלוש הערות על המצב

קציני סדום: היום ומחר (ב’) ידון בג”ץ בעתירות נגד מינוי בנימין נתניהו לראשות הממשלה (שהרי הוא נאשם בפלילים) וכנגד הסכם הקואליציה המושחת שלו. אהמר מראש: העתירה הראשונה תדחה, ובשניה יסתפק בית המשפט במחיקת סעיפים לא מרכזיים בהסכם. הסיבה לכך פשוטה: כשהציבור מושחת, ואין זה משנה כל כך האם הוא מושחת אקטיבית או מעוך מוסרית פסיבית, שום שופטים לא יצילו אותו. עצם המחשבה עצמה היא אוליגרכית ואנטי דמוקרטית.

החוק ביחס ליכולתו של אדם מושחת להמשיך ולכהן בתפקיד ראש הממשלה ברור: הוא יכהן עד הרשעתו החלוטה. החוק בשאלה האם חבר כנסת יכול להבחר לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוגש נגדו כתב אישום לא ברור. יש לכך סיבה: כפי שברומא לא העלה המחוקק הפטריארכלי עד מאד על דעתו שיכול להיות פשע מסוג רצח אב, אסופת הפוריטנים (במובן החיובי של המילה: כובד ראש מוסרי) שהקימה את המדינה לא העלתה את דעתה שיכול חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לבקש ברצינות את התפקיד העליון במדינה. ואם יבקש, חשבו, חזקה על הציבור שידחה בבוז את הרעיון.

אבל כל ראש ממשלה מאז שנת 1996 היה חשוד בפלילים: נתניהו חמק מאימת הדין בפרשת בראון-חברון בשל רחמנותו של אליוקים רובינשטיין (וחמק שוב, ומאותה הסיבה, בפרשת עמדי והמתנות); אהוד ברק ניצל את הלאקונה שזיהה רובינשטיין בחוק הבחירות ב-1996 כדי להזרים כסף לעמותות בבחירות 1999, ותקע בגרונו של רובינשטיין את החלטתו הקודמת; מני מזוז סגר לשרון את תיק האי היווני, והיה מוריד גם את משה קצב מהחבל אלמלא השתטה האחרון; היועמ”ש הנשכח יהודה ויינשטיין העלים את תיק ביביטורס; וארבע השנים האחרונות של נתניהו עמדו בסימן תיקיו החדשים (שבשניים מהם, תיק המניות ותיק הצוללות, מגלה מנדבליט איטיות צפויה אך מדאיגה).

כלומר, ב-24 השנים האחרונות לא היה פה ראש ממשלה שלא היה חשוד בפלילים בפרשות שחיתות. אף אחד מהם לא הפסיד בחירות בגלל החשדות. 24 שנים הן שליש מימיה של הרפובליקה. הסכר שבנתה הקבוצה חמורת הסבר של אבות מייסדים, שיכלו להדיח בכירים על וילה (חוקית לגמרי) שבנו, לא עמד בשטפון הכסף שגרף את המדינה החל משנות ה-80 המאוחרות.

הישראלים מתגאים בפרגמטיות שלהם ובבוז שלהם לנהלים ולחוק, תולדה של אלפי שנים שבהן החוק נכתב על ידי מדכאים ואויבים. אילתור וגניבת סוסים תמיד היו שם המשחק, והקהילות היהודיות בגולה לא היו ידועות בשקיפות וניהול התקין שלהן. נוצקה כאן, אכן, שכבה של כבוד לחוק – אבל מסתבר שהיא שכבה דקה למדי. ותמיד עמד מולה הכיבוש, שהפך את החוק לצחוק. שום שופטים לא יצילו אותנו – ודאי לא הפחדנים הקבועים של בג”ץ.

רק אנחנו נציל את עצמנו; רק אנחנו נעמוד מול אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב – וגם זאת רק בתנאי שהלב הציבורי איננו אטום או מושחת.

בורחים מבשורה: מפלגת כחול לבן, שמכרה את מצביעיה במורד הנהר לנתניהו, טענה שהיא נכנסת לממשלתו משום שזו ממשלת חירום לעת קורונה. הממשלה עוד לא הוקמה, נראה שהגל הנוכחי (כן, סביר מאד שיהיו עוד) של הקורונה בנסיגה, ליצמן משך ברתמת כסא המפלט ועף ממשרד הבריאות כדי לבזוז עבור הרבי מגור את משרד השיכון – אבל כחול לבן, ראה זה פלא, לא רוצה את תיק הבריאות.

גבי אשכנזי, המיועד, מתעקש לקבל את תיק החוץ. ואכן, איזה פוליטיקאי עם שכל ירצה עכשיו את המשרד הזה? בית קברות כזה לקריירה לא נראה מאז המשרד לבטחון פנים. הרבה יותר כיף לשייט בשחקים – מה שכנראה יקרה עוד חודשיים – ולהפגש עם מקביליך הזרים. זה עדיף משמעותית על מסיבות עיתונאים מגומגמות שבהן אתה צריך להסביר למה ההשקעה הממשלתית בבריאות ממשיכה להתדרדר, גם אחרי המגפה.

ושלא יהיו אשליות – כחול לבן לא תרחיב את התקציב. זו מפלגה ניאו ליברלית לכל דבר ועניין. וראשם של ראשיה לא נתון לכלכלה. הם יוצאי צבא, והצבא תמיד קיבל את התקציבים שלו, וימשיך לקבל. ממשלת קורונה? ממשלת ג’ובים.

במקביל, חשוב לציין, ממשיכה כחול לבן לרמוס את נהלי הכנסת כדי להשלים את הסירוס של חוקי היסוד הישראליים. התקשורת הישראלית לא מדווחת על המהלכים הללו, והם לא מוציאים אנשים לרחובות. העובדה שהסקרים נותנים לכחול לבן יותר מעשרה מנדטים – רבאק, העובדה שהם נותנים לה מנדטים בכלל – אומרת לא מעט על השאלה האם הלב הלאומי אטום ומושחת.

פחד, חוסר ודאות וספק: FUD (פחו”ס, בעברית) הוא המודוס אופרנדי של הממשלה. כל דבר נעשה בחוסר תכנון. היום התחילו מחדש הלימודים בחלק מבתי הספר, כשראשי הערים ומשרד החינוך מקבלים התראה ברגע האחרון. כחלק מהכניעה של נתניהו לבלוק החרדי שלו, בתי ספר חרדיים יתחילו ללמד את חטיבות הביניים שלהם.

הורים, ילדים ומורים לא ידעו מה יקרה הבוקר. משרד החינוך שבראשות רפי פרץ לא הצליח למצוא פתרון לבעיית המורות שלא יכולות לחזור לעבודה. מעבר לעובדה שרפי פרץ, שהתיימר להקים בתי ספר לנבואה, לא הצליח לנבא שום דבר ואף על פי כן נמצא בתפקידו, מדובר כאן בחזרה שיטתית על דפוס הפעולה של הממשלה: הנחיות שמגיעות באיחור, מתקבלות באישון לילה, שקיים ספק (*) אם נערך בהן דיון ראוי, ושמומטרות על הציבור בשיטת דוקטרינת ההלם.

אחרי הכל, ציבור הלום ומטושטש, שבבוקר אומר מי יתנני ערב ובערב אומר מי יתנני בוקר, הוא בדיוק מה שהממשלה הזו צריכה: ציבור שלא מסוגל לעקוב אחרי מה שמתרחש, לא זוכר את העובדה שלממשלה היה חודש וחצי להתארגן ותכנן אבל לא עשתה זאת – כי הכל מעורפל ושטוף בוץ, ובהתאם הציבור לא יכול לגייס את הזעם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.

ואם הפוסט הזה עורר בכם יאוש, לא זו היתה כוונתו. הוא היה מיועד לנער אתכם מן היאוש ולעורר את הזעם. אין לנו הפריווילגיה להתייאש. הסיפור לא נגמר – הוא לעולם לא נגמר – ואנחנו אזרחים, לא נתינים. כלומר, אחראים לגורלנו. שמרו על דריכות: ההלם חולף בסופו של דבר. היו ערוכים ליום שאחרי.

(*) לא באמת קיים ספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה בשער

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל זה ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל זה קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי חג הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? כי נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש הזה יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר כזה על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, זה דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים יהיה גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ההנהגה, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ה-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ה-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)